מה יותר מסוכן, אופניים או פייסבוק?

אנחנו מרשים לעצמנו לאסור על הילדים לקנות אופנוע, אבל שולחים אותם בקלות לפייסבוק

יחסית למדינה שמתגאה במצוינות הטכנולוגית שלה, התגלינו השבוע כטכנופובים לא קטנים. זה אירע כאשר בתוך 24 שעות שלח נער יד בנפשו אחרי חרם שארגנו נגדו חבריו בפייסבוק, וכמעט במקביל התברר כי קטינה קיימה סקס קבוצתי בעקבות קשרים עם חברים שהכירה באותה רשת חברתית ממש.

אני מודה שאני טכנולוג קטן מאוד: לפייסבוק הצטרפתי רק לפני כמה חודשים, והשימוש שלי בו הוא במשורה. אני מסתובב, עדיין, עם טלפון שנועד (החזיקו חזק) רק כדי להוציא או לקבל שיחות - ולא כדי להתהדר באפליקציות משונות.

יחד עם זאת, כאשר התרבו במקומותינו השבוע ההתקפות על מארק צוקרברג, האיש ופועלו, חשתי מעט שלא בנוח: זה היה, למשל, כמו להלין על ענף התעופה - שמקרב אנשים ועסקים ומציל חיים על בסיס יומיומי - רק מפני שמטוס התרסק בהרי האנדים, עם כל הצער מהטרגדיה של הנוסעים ושל בני משפחותיהם.

את הביקורת על הפלטפורמה, במקום על תכנים פסולים שהיא יכולה לשרת, אפשר לחלק לשניים. החלק הראשון הוא תולדה של פער טכנולוגי שמתווסף לפער בין-דורי, בין הורים וילדיהם: כשהילד סובל מנידוי בחצר בית-הספר, אפשר לגשת ולדבר עם המחנך/ת - אבל כשהחצר הזאת היא לא רק פיזית, אלא גם וירטואלית, מתחילים חלק מההורים להתבלבל.

את הפער הזה ניתן לפתור על-ידי ההכרה שהטמעה של טכנולוגיה חדשה היא עניין קריטי לא רק לארגון, ולא רק במסגרת עסקית, אלא - כפי שהוכח השבוע - גם, ואולי בעיקר, במסגרת הבית פנימה.

החלק השני הוא הסבוך יותר, והוא קשור לבעיית אובדן הסמכות ההורית: פעם ילדות טובות הכירו חברים רעים באמצעות מכתבים, אבל אני לא זוכר שמישהו דרש להוציא את הדואר אל מחוץ לחוק.

במקום זאת, הבהירו לנער או לנערה כי ניצול לרעה של המרחב הפרטי שלו יגרום לאובדן פרטיותו, ממש כמו שהסתובבות במקומות מפוקפקים עם חברים מפוקפקים תגרום לשלילת החופש שלו באמצעות ריתוק.

החלל הווירטואלי לא צריך להיות שונה מהחלל האמיתי: הורה אחראי שמעמיד את המחשב בסלון הבית, על אף שהילדים שלו צורחים השכם והערב שלכ-ו-ל-ם כבר יש לפטופ, חוסך בערך 80% מהסכנות הגלומות בהרחבת חצר המשחקים של ילדיו אל הסייבר ספייס.

זאת ועוד: בעידן שבו כל טלפון נייד הופך למכשיר גלישה בפוטנציה, ניתן לרכוש עבור הילדים מכשיר מיושן, כזה שבו הם יכולים רק להתקשר כדי להודיע שהגיעו בשלום לחוג, לצופים, או אפילו למועדון (ובלבד שתכפו עליהם חובת דיווח), הבלקברי יכול לחכות.

כשהילד שלכם מגיע לגיל 16 ותובע שיקנו לו קטנוע, רבים מרגישים בנוח לסרב. אבל אותם הורים שמנסים לגונן על הג'וניור מפני תאונה בכביש לא מסוגלים לגונן עליו מפני תאונה על אוטוסטרדת המידע.

החיים הם עניין סופני, ועד שזה מגיע הם מלאים בסכנות. בגילים מסוימים, עצם הסכנה הוא טעם החיים. נידוי חברתי הוא עניין מסוכן, קשר בין צעירים לבגירים עלול להיות טראומתי, ובני-נוער ייסרו את עצמם, לעתים עד מוות, בגלל אהבות נכזבות, עוד לפני שאפשר היה לסיים מערכת יחסים בוסרית בטוויט אחד.

הבעיה היא שההורים שלנו לא פחדו לגונן עלינו גם כאשר זה היה לא פופולרי במיוחד. היום אנחנו כל-כך עסוקים בלהיות ראויים כל-כך לאהבתם של ילדינו, עד שבדרך אנחנו שוכחים לפעמים להיות הורים.

צרו איתנו קשר *5988