הדומיננטיות של מכבי, הייאוש שלנו

מכבי ת"א רומסת כל מה שזז. זה מדכא את מי שמחפש עניין בכדורסל, אבל לא צריך לקחת מהקרדיט של דייויד בלאט

בשבועות האחרונים מואשם דייויד בלאט בהחזרת הדיקטטורה לכדורסל הישראלי. המסקנה המתבקשת השנייה היא שהיורוליג הפכה לפח אשפה וזה כבר לא מה שהיה פעם (מה היה פעם?), אם קבוצות מרשות לעצמן להגיע לתל-אביב ולחטוף 40 הפרש בראש. גם אני מודה שכבר תקופה ארוכה אני מתקשה להשלים צפייה במשחק שלם. ב-3-30 נגד אשדוד בחצי גמר הגביע ביום שני איבדתי את זה. כמו שאיבדתי את זה בשבועיים האחרונים מול רומא, לובליאנה, או במשחק מול בני השרון שבמהלכו כבר נחצה רף 50 הפרש.

תוצר הלוואי של הדריסות האלו הוא לא נעים לאוהד הכדורסל או למי שמחפש רמת עניין בסיסית בספורט: ביום שני - בין סוף הרבע הראשון לאיפשהו ברבע הרביעי, במשחק בין מכבי ת"א לאשדוד, נטשו את שידור המשחק בערוץ הראשון 38% מהצופים, כשאת קו הסיום הצליחו לחצות בקושי רב 4.1% רייטינג. ככל הראה מדובר באותם אנשים שליוו את הקבוצה לווירטון בחורף 1977.

אבל כל זה לא רלוונטי לבלאט או למכבי. בואו נודה על האמת (שלחלקים רבים מהאוכלוסיה היא מאוד כואבת): מכבי ת"א היא חתיכת קבוצת כדורסל העונה. והיריבות לא קשורות לעניין הזה. קשה לראות איך בגמר הגביע יקרה משהו לא צפוי, כלומר איך נתניה תיתן משחק גרנדיוזי שישלח אותה הביתה עם הפסד חד-ספרתי בלבד.

***

בלאט הודה בעצמו בראיון כאן ב"גלובס" שהמהירות שהקבוצה התחברה השנה הפתיעה גם אותו. אבל חלק מזה הוא תוצר של ההיסטוריה האחרונה: כמה שחקנים שהיו בקבוצה הזאת בתקופות חיים של דיכאון והשפלות, מקצועיות ותקשורתיות, ועכשיו נהנים מתקופת השחרור והאפשרות לדרוס ולהחזיר את הנעורים של השנים האבודות. שחורציאניטיס חי את הצ'אנס אולי האחרון בקריירה. אידסון ופרקינס חיים את השחרור מהכבלים והדיכאון של השנה שעברה. אליהו ובורשטיין קיבלו את צ'אנס חייהם לחזור הביתה ולהוכיח. הנדריקס התחיל לשחק ברגע ששמו לו כרטיס טיסה ביד.

אי אפשר גם להאשים את בלאט שהוא סוחט את הסגל שלו כדי להשיג תבוסות. במשחק מול אשדוד חלוקת הדקות היתה טובה ומפרגנת לכלל הסגל. וגם בתקופה האחרונה שבה מכבי חרשה את היריבות - למרות לחץ לעשות חילופים חברתיים, בלאט עמד בלחץ וידע לתת מספיק דקות איכות יחד על המגרש לקבוצה הראשונה שלו, כדי לתרגל אותה לקראת ימים קשים יותר.

***

כמה מספרים שמראים את הדומיננטיות של מכבי בתקופה האחרונה. ב-4 המשחקים האחרונים (בני השרון, לובליאנה, רומא, אשדוד) היא ניצחה בהפרש מצטבר של 161 נקודות. המשמעות היא שבמשחקים האחרונים מכבי מייצרת בכל 5 דקות משחק 5 הפרש על היריבה, או נקודה הפרש לכל דקת משחק. אבל למען האמת זה קצת מרמה: כי ההתנפלות על היריבות במחצית הראשונה כשהמשחק עוד חי היא הרסנית עוד יותר: ב-20 הדקות הראשונות מכבי מייצרת 7 הפרש על היריבה בכל 5 דקות. התוצאה של המחצית הראשונה בארבעת המשחקים האחרונים היא 109-220. הפרש של 27 הפרש במחצית. ואנחנו מדברים על מחצית אירופית של 20 דקות.

***

חלק חשוב בכל התהליך הזה היא אותה "יכולת הרתעה" - מונח אמורפי ששמעון מזרחי מאוד אוהב. שי האוזמן, המנהל המקצועי של אשדוד שמוגרה על-ידי מכבי בחצי הגמר, יכול לתת הסבר קצר איך נראית יכולת הרתעה מקרוב: "יש דברים שרואים בעיניים של שחקנים לפני משחק. שחקנים שלנו נורא חששו להיות מובכים וראינו את זה עליהם. אני חושב שמה שקרה במשחק לפני שבועיים מול בני השרון הפיל לשחקנים אצלנו ולשחקנים בליגה בכלל את האסימון, כשמכבי כבר הובילו במשחק ההוא ב-50 הפרש".

האם זה נובע מחוסר ניסיון או התרגשות לקראת מעמדים כאלו? "אני מניח שכן. אבל הייתי במשחק של מכבי מול לובליאנה כמה ימים לפני כן, וראיתי איך השחקנים של לובליאנה היו מבוהלים ולא ידעו מה לעשות עם עצמם. זה לא שלא באנו עם תוכנית משחק, אבל היא פשוט התפרקה לנו אחרי כמה דקות. בסוף הרבע הראשון ידעתי שהמשחק נגמר".

האם יש לאריק אלפסי, מאמן נתניה, איזושהי יכולת לעצור את האסון שעומד להתרחש גם עליו? "קודם כל, אני חושב שדווקא לנתניה יש משהו שאין לקבוצות האחרות בליגה - וזה בשר מתחת לסל, מה שיכול לעזור להם באופן יחסי מול מכבי", אומר האוזמן. "זה יכול לעזור להם להישאר אולי יותר זמן במשחק, אבל גם ככה יהיה להם מאוד קשה ללכת למשחק צמוד".

העניין היחיד שנשאר לעשות במצב כזה, כשהפערים הם כל כך גדולים, הוא לנסות כמה שיותר לקלקל. "אלפסי צריך לעשות את כל הפעולות האפשריות כדי לפגוע בשטף המשחק של מכבי", אומר האוזמן. "הוא יצטרך לבצע חילופים כל הזמן, כמה שרק אפשר. לא בשביל לרענן שחקנים אלא פשוט כדי לגרום לכמה שיותר עצירות של המשחק. הדרך הנוספת לשבש את המהלך התקין של המשחק הוא להשתמש בכל העבירות שיש לו לתת ולשלוח את מכבי לקו בכל הזדמנות".

***

ניתוח המשחקים בחודש האחרון מציג איזשהו קו מפריד בין התבוסות, לבין המשחקים שבהם מכבי התקשתה יותר (מול חולון "רק" 14 הפרש, ירושלים 11 הפרש, או בהפסד בברצלונה). השוני בין המשחקים האלו הוא בכמות הזריקות שמכבי לקחה מהשדה. בעוד שבארבע התבוסות מכבי לקחה בממוצע 66 זריקות מהשדה, בשלושת המשחקים שחרקה והתקשתה (או הפסידה) היא זרקה רק 54 זריקות למשחק.

האפשרות העיקרית להקטנת כמות הזריקות היא פשוטה להסבר (אבל הרבה יותר קשה לביצוע): לגרום להתקפות להיות כמה שיותר ארוכות, מה שיקטין את סך ההתקפות במשחק. אם לוקחים שני משחקים כדי להמחיש את הנקודה, אז זה נראה ככה: במשחק ההפסד של מכבי בברצלונה ארכה התקפה ממוצעת במשחק כמעט 17 וחצי שניות לפני שלקחו זריקה לסל. בעוד שבמשחק 37 ההפרש מול לובליאנה נמשכה התקפה ממוצעת קצת יותר מ-15 שניות.

איך לעזאזל עושים את זה ומקטינים את כמות הפוזשנים במשחק? קודם כל להכניס טוב טוב לראש שברירת המחדל המועדפת על מכבי היא לגמור את ההתקפה כמה שיותר מהר, ולעשות הכל כדי להביא אותה לזריקות בשליש האחרון של ההתקפה.

הדבר השני הוא למרוח את השעון גם בצד השני של המגרש: עד כמה שזה נשמע מוזר, אם מחלקים את ההתקפה לארבעה חלקי זמן - 0-10 שניות מתחילת ההתקפה, 11-15 שניות, 16-20 שניות ו-21-24 שניות (זריקות סוף שעון) - הרי שיש דבר אחד מעניין: אם לא הצלחת לקחת זריקה ב-10 השניות המהירות שבהן גם האחוזים טובים משמעותית, הרי שביתרת חלקי ההתקפה כבר כמעט ואין הבדלים משמעותיים באחוזי הקליעה. האחוזים בחלק האחרון של השעון (21-24 שניות) נמוכים באופן כמעט חסר משמעות מאחוזי הקליעה בפרק הזמן של בין 10-20 שניות.

כך שעד כמה שזה נשמע מגעיל: אלפסי צריך לבנות תוכנית משחק קשה מאוד לצפייה. לסחוט את השעון. קרב חפירות מכוער הוא הסיכוי היחיד שלו לצאת עם נזקים קלים יחסית מהיכל נוקיה.

צרו איתנו קשר *5988