הנקראות ביותר

"בלילה שבו הודחה צמרת השלטון במצרים, איבדתי מקורות"

כמו מובארק, הציבור המצרי ומערכת הביטחון הישראלית, גם אהוד יערי לא האמין שהפגנה קטנה שהתחילה בפייסבוק תביא להפלת השלטון בקהיר. בראיון בלעדי, מבהיר פרשן הערבים של חדשות 2 שאין בעיה לחזות את העתיד בחדשות, וחושף שגם היום הוא לובש זהויות בדויות, רק ברשתות החברתיות. וגם טיפ למתחרים המשמיצים: ההבדל בין טיפשות, קנאה ושקרנות

בדצמבר 77' יצא העיתונאי הצעיר אהוד יערי לקהיר לראיין בעבור הטלוויזיה הישראלית את אחת הדמויות הנערצות עליו, הנשיא המצרי אנואר סאדאת. רק שבועות ספורים קודם לכן קרא סאדאת מעל במת הכנסת לחיים חדשים באזור, והראיון היה אמור להיות היסטורי בכל קנה מידה. אך למעשה, הוא מעולם לא התקיים. יערי פגש אמנם את הנשיא, אך זה מיד אחז את ידו בנחישות האופיינית והתנצל, "משהו קרה, הסגן ייתן לך ראיון".

"לא אשכח את הראיון", מספר השבוע אהוד יערי, הפרשן הלאומי לענייני ערבים, ל"פירמה". כשהובל לעמדה בה פגש את "הסגן", לקח הגבר החסון את יערי הצדה והציג בקשה מבוישת. "'שמע, יא אהוד', הוא אמר לי, 'אל תכשיל אותי בעניין הפלסטיני, אני עוד לא מתמצה'. זו הייתה הפעם הראשונה שדיברתי עם מובארק".

מאז ליווה יערי כל צעד ושעל של מובארק במעלה הפירמידה, ואינספור ראיונות התקיימו. היחסים ביניהם ידעו עליות ומורדות. "הייתה לי בעיה אתו בהתחלה. בשנים ההן עבדתי לא מעט בקהיר והייתי קרוב לשר ההגנה המצרי, הגנרל גמאסי, ומובארק וגמאסי היו צהובים זה לזה", יערי נשמע כאילו הוא מתאר אינטריגות בשכבת תיכוניסטים במקיף. "אצל מובארק נחשבתי לאיש של גמאסי. מי שסידר את הסולחה היה עזר ויצמן ז"ל. באחד הביקורים שלו במצרים - מיוזמתו, לא לפי בקשתי - הוא משך אותי פנימה למובארק ופייס בינינו".

ובמהלך השנים פיתחתם כימיה אחד עם השני?

"הוא איש עם חוש הומור. מאוד בוטח בעצמו. לא מאוד מתוחכם באופן הדיבור שלו. הוא תמיד היה בעיניי ההוכחה עד כמה סאדאת היה איש גדול, שידע שלאיש הזה יש את הכושר לשלוט במצרים כמעט 30 שנה. כולם במצרים צחקו ממובארק, קראו לו 'לה-באש קירי', על שם הגבינה הצהובה המשולשת".

הוא היה רודן, דיקטטור?

"מובארק היה בעיניי דיקטטור. הוא היה רודן שהשתדל לעצב לעצמו תדמית של אבי האומה, עם כל מה שכרוך בזה - קצת רך, רחום, קצת חנון, מתחשב. מצד שני, כדי לשלוט באוכלוסייה של 80 מיליון נפש, הייתה לו מערכת חזקה מאוד של שירותי ביטחון פנימיים בממדים שאנו בכלל לא מעלים על הדעת. תמיד במצרים הרגשת את רמת התרעומת וחוסר שביעות הרצון. מהרגע הראשון שהייתי במצרים, זה תמיד היה משהו שהממשל חי אתו וידע לטפל בזה. התחומים הברורים של מה אפשר לומר ומה אסור, נשברו עכשיו לחלוטין. מובארק בזקנתו חולה מאוד, מאוד".

סופני?

"הוא חולה מאוד. הוא הניח מרחב יותר גדול לאחרים לשלוט בפועל במצרים, כולל החבורה שסביב בנו ג'ימי, שגם הוא גמור פוליטית במצרים. איך אומרים ב'ארץ נהדרת' - סוף פסוק".

מתחרט: סירבתי לפגוש את אובמה

גם כשהקדירה המזרח תיכונית רק מפעפעת ולא בהכרח גולשת וקוצפת כפי שהיא היום, אהוד יערי, 67, מתייצב בכל יום לעבודה בדסק הערבי של חדשות 2 בנווה אילן. נכנס לחדר הצר, עמוס המוניטורים, מברך לשלום את עמיתיו הצעירים לכוך, בערבית כמובן. מאז שמצרים בוערת, משמרות העבודה שלהם התארכו ל-15 שעות בממוצע ויערי צמוד לטלפון. "לא האמנתי ואני לא מכיר מישהו שהאמין שיראה כדבר הזה במצרים", מודה יערי, "מארגני ההפגנות האלה, שאת חלקם אני מכיר הרבה שנים ונפגש אתם באופן מסודר, משתאים בעצמם לנוכח מה שקרה. אף אחד לא ראה את הוולקנו הזה גולש עם כמויות כאלה של לבה שרצה ברחובות".

יערי ידע שמתוכנן גל של הפגנות ל-25 בינואר. "חלק מהאנשים שמארגנים את זה הם אנשים שאני מכיר הרבה שנים ואני אומר לך באחריות שהם לא האמינו שתהיה תגובה כזאת לקריאה להפגנה", הוא אומר. "ביום שזה היה, היה פה דיון חברי בחברה עם מה פותחים את המהדורה: עם המשבר בלבנון שהיה אז באחד משיאיו הקודמים, או במצרים. כמובן הלכנו על מצרים, כי כבר באותו יום שלישי זה נראה משהו אחר לגמרי".

ואז סברת שזה קרוב לסיום, והנה זה עדיין לא נגמר.

"לא. אמרתי אז, 'מצרים היא לא תוניסיה ותוניסיה היא לא מצרים'. מצרים היא מדינה עם מסורת אחרת, תרבות שלטונית אחרת. שומרת על איזושהי ריכוזיות פרעונית כבר 7,000 שנה. בתוך 48 שעות, היה ברור שמובארק גמור ואין לו תקומה. מאותו רגע אנחנו פה בפאזת עבודה מטורפת. אנחנו עובדים פה במתכונת של מלחמה, כמו שעבדנו ב'עופרת יצוקה', במלחמת לבנון או במלחמת המפרץ".

יערי אינו נבוך לנוכח הכישלון בחיזוי המתרחש ברחובות המדינה השכנה. כולם הרי פספסו, החל בפרשנים וכלה במערכת הביטחון. לדבריו, גם מובארק עצמו לא ידע. "היה ברור שיהיה ניסיון להפוך את ההתקוממות הזו לרפורמות במשטר ולא לחילופי משטר, ועל זה היה המאבק. במצרים השלטון לדעתי לא קרא את הרמה הגבוהה של התרעומת, ההתמרמרות, חוסר הנחת הציבורי מהחיים, מהשלטון וכל מה שנלווה לזה. לא מובארק ולא אף אחד סביבו. לא מארגני ההפגנות מטעם האופוזיציה ובטח לא אני, הקטן באלפי מנשה, לא ראינו שזה יכול לקבל את הדפוס הזה של עלייה על הבסטיליה. מצד שני למשל, היה ברור לי מראש שהצבא לא יורה".

מה דעתך על החשש בישראל מפני דמוקרטיה במצרים?

"למה אנחנו מניחים שמזרח אירופה יכלה לעבור מקומוניזם ברוטלי למשטרים דמוקרטיים? או דרום אמריקה, שם יש יותר עוני מאשר בעולם הערבי? למה האומות הגדולות של אסיה - הודו, אינדונזיה - יכולות לקיים משטרים דמוקרטיים? למה אנחנו מניחים שבערבים יש משהו שלא מאפשר להם להגיע לזה? אני כופר בהנחה הזו שכאילו הם לא מסוגלים, שהם 'צריכים יד חזקה'. כמו שאני לא מקבל את הטענה שהאלטרנטיבה למשטרים האלה היא בהכרח האחים המוסלמים".

זה לא כך?

"יכול להיות, אבל לא חייב להיות. לכן המהלך במצרים כה דרמטי וחשוב. משקלה של מצרים בעולם הערבי הוא כזה שהדגם שייוולד כתוצאה ממהפכת הלוטוס שלה, הוא דגם שכך או אחרת יועתק בהדרגה במקומות אחרים. לכן אני כל הזמן מסתכל על האצבעות של אובמה, כדי לראות איך הוא מנגן את המנגינה המאוד מסובכת הזאת על הפסנתר שלו".

זה בידיו של אובמה כרגע?

"יש לו חלק מרכזי בהתפתחות".

משהו נחמץ ביערי כאשר מדברים אתו על הנשיא האמריקני הנוכחי. "אני העיתונאי היחיד שאתה תכיר שסירב לאכול ארוחת צהריים עם אובמה", הוא אומר אל תוך עצמו, כמעט נבוך.

למה?

"אובמה בא הנה כסנאטור מאילינוי, כשכבר היה ברור שהוא מתכוון לרוץ לנשיאות, וביקשו ממני לתת לו תדריך, כמו שלפעמים מבקשים ממני כשמתארח אורח זר. הייתי עסוק באותם ימים ואמרתי לעצמי, 'אובמה? לא שמעתי את שמו. הוא לא נשיא'. התנצלתי ולא עשיתי את ארוחת הצהריים. זה מה שמראה שאנחנו כולנו מועדים לשגיאות. עד היום אני מצטער על זה".

מטפח: את "ערוגת המקורות"

ליערי יש את מה שהוא מכנה "ערוגת המקורות", שאותה הוא מתחזק באדיקות כבר שנים ברחבי העולם הערבי. "המקורות הם שתילים שאתה נוטע, גוזם, משקה בזמן, מזבל, ולפעמים אתה צריך לעקור שתילים, להחליף באחרים. זה דבר שאני מקיים כל הקריירה שלי. 'ערוגת המקורות' הזאת", הוא מספר.

עבודת הסיקור כעת מעמידה במבחן את כל יבולו של יערי. "אנחנו מוכרחים שיהיו לנו מקורות מידע משלנו. מה באמת קורה באלכסנדריה? מה באמת קורה בקהיר מחוץ לכיכר תחריר? הרי כולם רואים את הדברים במצלמה, אתה יכול לשבת יום שלם ולראות 24 שעות את המפגינים, אבל זה לא מה שמעניין אותי. מעניין אותי מה קורה בשכונות אחרות של קהיר ובערים האחרות, ובשביל הדברים האלה אתה כבר צריך להפעיל מקורות".

והם קיימים בכל אחת ממדינות ערב?

"במידות שונות. אין לי את אותו עניין לקיים מקורות באותו אופן בכל מקום, גם אי אפשר. אין לי אותה 'ערוגת מקורות' בלוב, כמו שיש לי במצרים. אני הראשון להודות בזה".

ואיך המקורות שלך במצרים?

"מצרים זו מדינה שאני מכיר היטב. ביליתי בה תקופות ארוכות מאוד. יש לי הרבה חברים, מכרים, נגישות. אני אוהב את מצרים. במצב כזה אתה צריך פשוט להפעיל את המקורות, לראות אם אתה קוצר יבול מאותם מקורות ששתלת על פני שנים. במקצוע הזה תמיד יש מקורות שעכשיו פוחדים, יש מקורות שנעלמו, יש מקורות שאיבדו את האינפורמציה שלהם בתוך המערבולת ויש מקורות שנותנים תנובה".

הם סיפקו את הסחורה?

"כן. אני מרגיש טוב עם טיב האינפורמציה שהייתה לנו. תמיד צריך עוד לשפר ואנחנו משפרים תוך כדי ריצה. הלוואי ואפשר היה גם לדווח את כל מה שאנחנו למדים".

מדוע אי אפשר?

"מפני שחלק מהדברים ניתנים כרקע בלבד ואני קפדן גדול בעניין הגנת מקורות. יש דברים שאתה לא יכול להביא למסך בשל מגבלות של זמן בטלוויזיה".

המקורות שלך הם בכל השדרות במצרים, גם בשדרה השלטונית?

"גם בשדרה השלטונית".

יש לך מישהו בארמון הנשיאות שאתה מתקשר ומדבר אתו?

"אני לא אכנס לזיהוי, מטעמים מובנים. אבל אומר לך כך, בלילה שהודחה כל צמרת מפלגת השלטון, הייתי צריך לעקור שתיל או שניים מהערוגה. אנשים בחוץ והם חרדים לחייהם ולרכושם ופוחדים שיועמדו לדין והם חדלו להניב. אבל זה תמיד קורה".

שוחחת עם מובארק מאז שכל זה החל?

"לא".

מתחזה: אני חבר בפורומים של צעירים ערבים

הקריירה העיתונאית של יערי החלה לפני 35 שנה בעיתון "דבר", בדיוק באותה השנה שבה מעבר לגבול, עזב חוסני מובארק את הצבא והפך לסגנו של אנואר סאדאת.

אתה לא חש, אולי כמוהו, שהעולם משתנה סביבך באחת?

"התחלתי את הקריירה הטלוויזיוניות שלי במלחמת האזרחים בלבנון. כעבור שנתיים התחיל תהליך שלום עם מצרים ואז הנסיגה מסיני, ולקחו עוד שלוש שנים והיינו בתוך המלחמה בלבנון, אז גרתי בביירות. אף פעם המזרח התיכון לא היה מקום נינוח ושקט. ב-1978 הייתי באיראן ערב המהפכה של חומייני ובקושי יצאתי משם. תמיד התהפוכה והבלתי הצפוי הם חלק מהשגרה".

אנחנו רואים עד כמה הפייסבוק, הטוויטר והבלוגים מניעים את האנשים לצאת לרחובות, ושומעים לראשונה את רחשי העם. אתה בפייסבוק?

"לי אין דף בפייסבוק. אנחנו מאוד יושבים על הדבר זה. אבל לדעתי אם הגפרור היה בפייסבוק, כל ההמשך היה טלוויזיה. התמונה כבר דחפה טלוויזיה. אל תשכח שבחלק גדול מהזמן המצרים השביתו את התפקוד של כל הסלולרי והאינטרנט. לא בטוח שאין מידה של הגזמה בכמה זה 'מהפכת הפייסבוק'. זה גם פייסבוק. עדיין הטלוויזיה המסורתית היא כוח הדחף הגדול".

אתה עוקב אחר הדור הצעיר?

"אני לא עושה שום דבר אחר כל ימיי, חוץ מלעקוב אחרי העולם הערבי. הם בעצמם הופתעו כשהסתכלו לצדדים וראו כמה באו אתם להפגנה. אני אומר את זה, כי הם מספרים לי את זה. אני נפגש הרבה עם ערבים. יש רגע שסוג העבודה משתנה. בשלב מסוים קיבלתי החלטה שאני לא צריך ללכת עם המצלמה בשטח, כדי לעשות כתבות כמו שאהבתי ועשיתי כל ימי. אני כל הזמן בהידברות. אני לא רוצה להסגיר סודות מקצועיים, אבל בפורומים האלה של הצעירים אנחנו חברים".

תסביר.

"אני ואנשים שלי חברים בפורומים האלה, בפייסבוק, בטוויטר, לא תחת השם אהוד יערי. אני ברשימות התפוצה של כולם, כולל החמאס. אני מקבל ביום 300-400 אימיילים בממוצע. זה כולל את ההתכתבויות שיש בסוריה, במצרים ובירדן, וגם פלסטינים, או עיראק, מדינה שמאוד מעניינת אותי בשנים האחרונות".

בסקרים פנימיים שנערכו בחדשות 2, כמו גם במערכות אחרות, אהוד יערי נתפס תמיד כעיתונאי האמין ביותר בישראל. הדבר אינו קשור רק במהות דיווחיו או בתחום סיקורו. זו הרטוריקה המפורסמת והנוקבת. תחימת דבריו ב"אני אומר לך", או "אני אומר לך באחריות", הישרת המבט, חיתוך האוויר החד עם היד והרמת הקול במקומות הנכונים. אך מעל לכל אלה, הייחוד הבולט של יערי הוא התחושה שהוא משרה שהוא לא רק יודע מה היה, הוא גם יודע מה יהיה בסוף.

"אני לא מתבייש להגיד לצופה מה תמונת המצב ברגע נתון ולקחת סיכון", הוא מכריז, "אני מכיר המון עיתונאים, כולל בתחום שלי, שלעולם לא יסתכנו בהערכה ובתחזית. אני מוכן להגיד בתמונת המצב כרגע, האינפורמציה שיש לי ברגע זה, כך נראה לי הכיוון. להיות ישר עם הצופה. אני יודע שיכול להיות שהאינפורמציה לא מספיק טובה או שההערכה לא מספיק טובה. וזה חלק מהמשחק. אין פה איזה חוזה ביני לבין הצופה שאני נביא צדק".

אז הסוד שלך הוא שאתה נותן תשובות, גם כשאין לך אותן?

"גם הבחורה היפה ביותר לא יכולה להציע מה שאין לה. אני מציע את הכי טוב שיש לי לאותו ערב. כשאני עולה לאוויר, בדקה וחצי או שתי דקות שיש לי אני מנסה לתת לצופה את התמונה הטובה ביותר של המצב עם איזו הערכה לגבי המהלך הבא. זה עניין של הגינות מול הצופה. אתה לא יכול להשאיר את הצופה רק עם 'זה וזה קרה' ואחר כך 'יכול להיות ככה ואחרת'".

אתה נופל לפעמים?

"במצרים, למשל, לא נפלנו. בתוניסיה בטח לא נפלנו. הנה דוגמה, בשלב מסוים הייתה לנו ידיעה על מינוי הרמטכ"ל המצרי לתפקיד שר ההגנה. זו הייתה ידיעה ממקור טוב, אז נתנו את זה. כשהתברר שזה לא נכון, תיקנו. זה טיבו של שידור חי".

אז ככתב מדווח, מדוע אתה לא מהסס לצאת מהארון עם הצהרות מדיניות-פוליטיות?

"לא הייתי אף פעם בארון. אני לא מאמין בעיתונאות אובייקטיבית. אני מתייחס בחשדנות גדולה לעיתונאים שמדברים על אובייקטיביות, קל וחומר בעיתונות של הזמן החדש, עכשיו. איזה אובייקטיביות יש לך בדיווחים? אני מאמין בדבר אחד: עיתונות הגונה והוגנת שמבוססת על מידע טוב. חלק מההגינות וההוגנות, זה גם לתת לצופה להבין איפה פחות או יותר אתה עומד. אז שיחליט אם האינפורמציה שלי מוטה, או לא".

אתה אוטוריטה בעיניו, זה עשוי להבהיר לו שזו המציאות.

"אני אומר לו מאיפה אני בא. כשכיסיתי את הדבר העיקרי שזה הסכסוך הפלסטיני, לא התביישתי, ובאישור הממונים עליי פרסמתי את מה שחשבתי לתוכנית ראויה, 'תוכנית שביתת הנשק' (ראו בוקסה). גם הימין יודע את דעתי. מי שעבודתו להביא אינפורמציה לציבור, זה לא מונע ממנו ולא שולל את הזכות שתהיה לו דעה, עמדה".

בדסק שלך אתה מצפה שכולם ידברו בשפה שלך?

"לא. הדסק שלי זה יחסים משפחתיים. אני לא מכתיב להם דעות".

לא אחת דובר על יחסיך העכורים, לכאורה, עם כתבים ועיתונאים אחרים בתחום. נאמר שאתה דורש שהדברים יהיו לפי הטון שלך.

"אני לא מתפלש בבוץ הרכילות. בדרך כלל זה לא מצב שהיו יחסים כאלה או אחרים. אותם מקרים שאני חושב שאתה מתייחס אליהם, זה פשוט מצב שלא היו יחסים בכלל. לא שאלתי, לא התערבתי, לא ביקשתי, לא אסרתי, פשוט התרחקתי. אני איש כזה. כשאני מזהה משהו שהוא איננו לרוחי באופן עמוק, ערכי, אני מתרחק, מתנתק. לא נלחם, לא מכה, לא מתגושש. פשוט מנתק את עצמי. זה מה שהיה באותם מקרים. מעולם לא התערבתי, אף פעם, כל העורכים יגידו לך, בכתבה של מישהו אחר".

מה דעתך על המתחרים בכלי התקשורת האחרים, שהביעו את דעתם בהרחבה בסוף השבוע הקודם?

"אני לא מתפלש בבוץ הזה. אבל אגיד לך דבר אחד, טיפשות היא פגם מלידה, קנאה היא מחלה חשוכת מרפא, שקרנות זו תכונה נרכשת".

מטרפד: מינוי לא ראוי

"אני עובד בשביל הצופה", אומר יערי, "וכך גם כל האנשים שגידלתי במקצוע זה. אני לא נושא מכתבים של אף אחד. אני לא בלדר. אני לא רץ לפוליטיקה".

יערי בהחלט מקפיד בכל הנוגע למי שהוא עובד עבורו, וידוע כשחקן פעיל כשזה נוגע לגורלה של חברת החדשות. כך, למשל, בשנת 2007, כאשר ביקשו להציב בתפקיד מנכ"ל החברה איש תקשורת חיצוני כמו ניסים משעל ואחר כך רפי גינת, יערי לא ישב בחיבוק ידיים. "היו מקרים שמצאתי לנכון להיפגש עם מי שנפגשתי", הוא מודה, "זה לא תחום עיסוקי, זה לא תפקידי, לא מצופה ממני ולא מתבקש ממני, אבל היו מקרים שחשבתי שראוי שאני אשתה קפה עם אנשים מסוימים ואראה איך הדברים נראים מהזווית שלי".

ומה אמרת?

"אני לא לוביסט. אבל אני חשבתי שזה מינוי לא ראוי, למרות שאין ביני ובין אותו אדם שום דבר רע, אז אמרתי למי שאמרתי שאני חושב שזה מינוי לא ראוי מן הסיבות הבאות. וזה לא קרה, אני לא אומר שבגללי. הרגשתי שיש רגעים שבהם אסור להסתתר, וזה הרגעים שהיו גם איומים על אנשים פה".

איזה איומים?

"שאם תפעלו נגד המינוי אתם לא תהיו פה. אנשים בדרך כלל שמרו את זה לעצמם. אבל אני לא קיבלתי מסרים כאלה ולא בגלל זה חשבתי באותו מצב לומר לאנשים שבידם הסמכות שיהודי כמוני - שלא רוצה להיות מנכ"ל, שלא רוצה להיות שגריר ולא רוצה להיות פוליטיקאי או עורך, שלא רוצה שום דבר - דווקא בגלל זה אני יכול להגיד דעה".

אנחנו רואים באחרונה שורה של ניסיונות להשפיע על חברת החדשות, בין אם אותו חוק של ח"כ יריב לוין שמדבר על קיצור כהונת המנכ"ל והורדת כוח נציגי הציבור בדירקטוריון, או הניסיון שהיה לפני זה לפצל את החברה. אתה יכול להבין מאיפה זה בא?

"יש רצון של גורמים כאלה ואחרים, גם פוליטיים ובפירוש גם מסחריים, להחליש את חברת החדשות על שום הצלחתה ועל שום הכוח היחסי שיש לה על מפת התקשורת הישראלית. אלה דברים שצריך להיאבק נגדם. אבל להיאבק נגדם פירושו של דבר שצריך תמיכה ציבורית בזה בתוך הקשת הפוליטית".

אלה גורמים מסחריים מעולם התקשורת?

"גם מעולם התקשורת".

חולם: להשקיע בבורסות ערביות

בתוך כל המהומות, זכורה התמונה של השחקן המצרי עומר שריף משקיף מדירת היוקרה שלו שעל גדות הנילוס וקורא לשלטון להתפטר. קל לדמיין אותך שם בפרישתך.

"אני ערביסט בנשמתי, אבל אני לא רומנטיקן. יש לי כל מיני פרויקטים שלי, אז היום מחוץ לעבודה כשיש זמן, אני מאוד מעורב בעבודה במכון שבו אני עמית בוושינגטון, ושם כותב דברים שמעניינים אותי ולמרבה השמחה מעניינים אותם. יש ספרים שמסתובבים לי ביד שעוד לא התפניתי אליהם, אבל אי אפשר ששניים במשפחה אחת יכתבו ספר בו-זמנית. זה לא נראה לי מתכון טוב, אז אני מחכה".

מה יגרום לך לפרוש?

"באיזשהו שלב אני מניח שאני אפרוש כמו כולם".

אתה לא מאלה שאומרים: "זה מה שאעשה עד יומי האחרון"?

"לא. יש שורה של דברים שאני עוד רוצה לעשות. לא עניין אותי לפני שנים כשהציעו לי להיות ציר בוושינגטון או שגריר בקהיר או בעמאן. היה לי חלום להקים קרן שתשקיע במניות בבורסות העולם הערבי. חשבתי שהיות שאני עוסק בזה קצת באופן חובבני, אולי הייתי שמח לעזור לבית השקעות רציני לעשות קרן כזאת. התברר שמבחינות משפטיות-מסחריות בבורסות במדינות הערביות יש כללים מאוד דרקוניים, ולא ניתן לגוף ישראלי לקנות במישרין. זה הדבר היחיד שאולי הייתי רוצה לעשות במקום מה שאני עושה היום".

משטר שביתת הנשק: הפתרון המדיני של יערי

כמי שסבור שהפלסטינים בורחים מכינון מדינה פלסטינית, יערי מציע כאלטרנטיבה הסדר ביניים רחב מאוד

לאהוד יערי יש פתרון מדיני שאותו הוא מריץ כבר כמה שנים באופן גלוי, שהביא עליו לא מעט ביקורת. "אני מדבר על הסדר ביניים גדול מאוד של בין 80%-90% משטח הגדה, עם צורך להוריד סדר גודל של 40-50 אלף מתנחלים ומשהו שאני קורא לו 'משטר שביתת נשק', שהוא צעד אחד לקראת שלום, אבל לא שלום סופי. אפשר להגיע למצב שבו מדינת ישראל תכיר במדינה פלסטינית כזאת, במסגרת הסדר שביתת נשק, הסדר ביניים, עוד בטרם נדרוש מהם להכיר בנו כמדינה יהודית. אפשר לגייס לזה תמיכה רחבה של הקהילה הבינלאומית, ולהגיע לשינוי מהפכני בסכסוך".

לדברי יערי, "הסיכוי לכינון מדינה פלסטינית, לצד מדינת ישראל, הולך ומתנדף. אני חושב שהפלסטינים בורחים מן הפתרון הזה. אני לא יודע כמה זמן יש לנו".

לכיוון איזה פתרון?

"הם מדברים ברצינות על משהו שיותר דומה למדינה דו-לאומית".

אתה חושב שאנחנו צריכים להיות מוטרדים משלטונו של אובמה?

"אני אישית מוטרד. השאלה מה הוא חושב שהוא יכול להשיג במזרח התיכון. אני מוטרד מהעניין הזה של נטישת הרעיון של להוביל או להנחות או לתת רוח גבית לרפורמה דמוקרטית בעולם הערבי. יכול להיות שעכשיו הוא יתקן את זה במצרים, ויצטרך לתקן את זה במקומות אחרים.

"הדבר המרכזי שמטריד אותי מאוד בעניין אובמה, הוא הגישה שלו בסכסוך שלנו עם הפלסטינים, שבכל זאת, זה לב העניין. לדעתי אובמה, מתוך ההיצמדות שלו לרעיון הבאת הסדר כולל בתוך שנה - שאני חושב שזה בלתי אפשרי, לצערי - מחמיץ אפשרויות לעשות שינויים אמתיים בינינו לבין הפלסטינים. אני חושב שאובמה היה צריך ללכת עכשיו על הסדר ביניים גדול בינינו לבין הפלסטינים, בלי לחדול חלילה מהמאמץ להשיג הסדר קבע".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות