הנקראות ביותר

"לא עוד זרים": הנציג הישראלי בטקס האוסקר 2011

בכל זאת יש לישראל מועמד לאוסקר: "לא עוד זרים" - סרט דוקומנטרי מרגש מנציח ילדים פליטי אריתריאה ודארפור בביה"ס ביאליק-רוגוזין בתל-אביב, שזכו לחיים חדשים

"ראיתי איך יורים למוות באבא שלי", מספר למצלמה מוחמד בן ה-16, פליט דארפור, אחד מבין נערים רבים כמותו, שנמלטו מאדמתם המגואלת בדם ומצאו בישראל בית חם ותומך: בית הספר התל-אביבי ביאליק-רוגוזין, שהעניק ל-48 ילדי פליטים מאפריקה ספסל לימודים, אוכל ובגדים, וחיבק אותם בחום. רובם מסודאן ומאריתריאה, מדינות השרויות בעוני ובהן מתרחש מזה שנים רצח עם. מאחורי המצלמה עמדו שניים: קירק סיימון וקארן גודמן, שביימו והפיקו סרט דוקומנטרי קצר (כ-40 דקות) קשה לעיכול אך כזה המפיח תקווה מסוימת.

הסרט, ששמו "לא עוד זרים" (" Strangers no more") שהופק בשיתוף רשת HBO האמריקנית, נבחר על-ידי חברי האקדמיה האמריקנית לקולנוע לרשימה המצומצמת של ארבעה המועמדים לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הדוקומנטרי הקצר הטוב ביותר של השנה החולפת. הטקס יתקיים החודש, ב-27 לפברואר, בלוס אנג'לס.

לאחר שהסרט הדוקומנטרי "חיים אחרים", שהציג אף הוא סיפור לא שגרתי - על רופא ישראלי שהתמסר להצלת ילד פלסטיני החולה במחלה נדירה, ובה בעת, הקונפליקט של האם המסויגת של הילד מבעבע על פני השטח - לא התברג לרשימת חמשת המועמדים הסופיים לפרס, "לא עוד זרים" הוא התקווה הישראלית לאוסקר. אמנם הסרט איננו הפקה ישראלית, אך הסיפור הוא ישראלי לכל דבר. גם אם לא יזכה באוסקר, ההישג כבר הושג: הישג חברתי, שמן הסתם אינו פחות חשיבות מכל הישג קולנועי. באם יזכה, נושא שיקום הפליטים ייהנה מחשיפה רחבה.

קשיחות שהתחלפה בבלבול עמוק

"לא עוד זרים" מתמקד במוחמד ובשני ילדים נוספים: יוהאנס (בן 12) ואסתר (בת 9), שעברו בחייהם הקצרים תלאות וזוועות מסמרות שיער. כמו רבים מילדי הפליטים שביאליק-רוגוזין נטל תחת חסותו, השלושה היו עדים לרצח בני משפחתם, הם נמלטו מקרבות דמים, ממחנות עבודה ומעבדות. בדרכם הנה, בחולות המדבר הצחיחים של מצרים, הם למדו להיות קשוחים. כעת הם לומדים במקום בטוח עם ילדים בני גילם, ואת הקשיחות החליפה מבוכה ולעתים אף בלבול.

שלושת הפליטים הצעירים הם אמנם הדמויות הראשיות בסרט, אולם גיבור הסיפור הוא בית הספר, בניהולה של קארן טל, האחראי הבלעדי להצלחת הסתגלותם בישראל - לפחות מבחינה חברתית וחינוכית, כיוון שהשתלבותם בחברה הישראלית, כידוע, מורכבת הרבה יותר.

סיימון וגודמן לא התעמקו יתר על המידה בסוגיה הזו, החלטה אותה ניתן לפרש כניסיון להתחמק ממוקש עלילתי שייסוב את תשומת הלב מההיבט האנושי, המרגש, המפתיע. "קשה להסריט נס", כותבים צמד היוצרים באתר האינטרנט של הסרט, בפתחו של מסמך שהובא ביום א' השבוע אל המוזמנים להקרנת הבכורה החגיגית שהתקיימה במרכז עינב בתל אביב. השניים מספרים כי ביקשו לספר את סיפורו הייחודי של בית הספר ופעילותו המעוררת התפעלות, בו המבקר יכול לחוות רגש כה עשיר וחודר של הומאניות, אחריות גדולה שלעתים נראית כבלתי אפשרית. "אנחנו בחרנו לעקוב אחרי שלושה ילדים אשר ברחו ממולדתם בדארפור, דרום אפריקה ואריתריאה. במשך תקופה של 15 חודשים תיארנו את מאבקם בעבר, ותיעדנו כיצד הם בונים את חייהם מחדש בקהילה נדירה זו, במקום בו באמת אין עוד זרים".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות