חוויה לכל החיים

בלונדון שוברים את הראש איך להפוך אירוע אולימפי של 17 יום לכזה שלא ישאיר גיבנת כלכלית על הציבור ■ האם באנגליה ילמדו מהטעויות של מארגני משחקי החורף בוונקובר 2010?

אחת הסוגיות המורכבות ביותר באירוח משחקים אולימפיים היא דילמת "היום שאחרי". הכוונה ליום שבו דועכת האש האולימפית באבוקה אחרי 17 ימי תחרויות, והעיר המארחת מגלה שלערימת החשבונות של האירוח מצטרפים בכל יום שעובר עוד ועוד חשבונות עתק בגין הקושי לתחזק את המתקנים שנבנו בעיר.

הסוגיה הזאת מעסיקה בימים אלו את לונדון. העיר, שתארח את המשחקים בקיץ הבא, הקימה מבעוד מועד תאגיד בשם ה"חברה למורשת האולימפית", שכל תכליתו הוא טיפול בסוגיית היום שאחרי. את ההחלטה המשמעותית ביותר קיבל הגוף הזה בסוף השבוע, כשקבע שהאצטדיון האולימפי יהפוך מיד בתום המשחקים ב-2012 לאצטדיון הכדורגל של ווסטהאם, שהצעתה הועדפה על-פני זאת של טוטנהאם.

ההחלטה נבעה מתוך שיקולים כלכליים ומורשתיים, אבל לשימור המורשת היה מרכיב כבד יותר בהחלטה: בקיץ 2005 זכתה לונדון באירוח המשחקים, וסבסטיאן קו שעמד בראש המכרז ואחרי הבחירה מונה ליו"ר הוועדה המארגנת, הבטיח שאזור מזרח לונדון יציג את פניה החדשים של העיר שנים רבות לאחר סיום המשחקים. הוא גם הבטיח שמסלול הריצה ימשיך להקיף את האצטדיון האולימפי כחלק מהמורשת של המשחקים. טוטנהאם, שבהצעת המכרז שהגישה ל"חברה למורשת האולימפית" בנתה מודל כלכלי שבמרכזו הריסה של מסלול הריצה תוך התעלמות מהרמזים של סבסטיאן קו, "איבדה" את האצטדיון ליריבתה העירונית שהגישה הצעה שתומכת בשימור המסלול והמסורת.

השאיפה של התאגיד הלונדוני היא להימנע מצרה כלכלית עתידית ולהפוך את הפארק האולימפי לפנינה אורבנית של המאה ה-21. בסיס הרעיון: מימון באמצעות נדל"ן, או ליתר דיוק, מכירה של עשרת אלפים יחידות דיור שיממנו את העלויות.

***

לא תמיד הרעיון הפשוט הזה עובד. כדאי ללונדונים להביט מערבה. ונקובר, שרק לפני שנה אירחה את משחקי החורף, עדיין חיה את תוצאות המשבר הכלכלי העולמי שהחל לפני המשחקים וחייבת כעת 740 מיליון דולר כמשכנתא שנלקחה למימון בתי המגורים של הכפר האולימפי.

עבור הקנדים מדובר במפח נפש כלכלי גדול: הם פנו לאירוח התחרויות אחרי שנכוו קשות בעבר - תושבי קוויבק ומונטריאול שילמו במשך 30 שנים את החוב שצמח ל-1.5 מיליארד דולר (כולל ריביות) בשל הערכת חסר בעת התכנון לגבי עלויות ההקמה של המתקנים והכפר האולימפי במשחקי 1976. ראש העיר של מונטריאול באותם ימים, ז'אן דראפו, אף אמר כי "המשחקים האולימפיים אינם יכולים להיות גירעוניים, וזאת כדי שהתושבים יוכלו ללדת תינוקות", אך דור שלם של תושבי העיר המשיך לשלם את הגרעון.

קנדה נהנתה מהישג ספורטיבי חסר תקדים לפני שנה בוונקובר, כאשר ספורטאיה זכו במספר מדליות הזהב האולימפיות הגדול ביותר (14), אך תושבי העיר ומדינת המחוז בריטיש קולומביה תוהים מה יקרה עם החוב העירוני לבנקים: הבעיות הגדולות במימון הקמת הכפר האולימפי החלו בסוף 2008, כאשר התברר שקרן הגידור הניו-יורקית "פורטרס" אינה יכולה להעמיד ליזם הפרטי של המתחם כחצי מיליארד דולר בגלל שנפגעה במשבר הסאב-פריים. בינואר 2009 החליטו ראשי העיר ונקובר ומדינת המחוז להכניס את היד לכיס ולממן בעצמם את המשך הפיתוח על מנת להבטיח את קיום המשחקים (המימון נעשה בצו מיוחד המתקיים בעת חירום, ואינו דורש את תמיכת הציבור בהפעלתו). הכוונה שוב היתה די פשוטה והגיונית: היזם ימכור בסיום המשחקים את הדירות ומתחמי המסחר ובכך ישיב את החוב.

נכון ללפני חצי שנה, היזם הצליח למכור רק 263 מתוך 1,100 מתחמי המגורים, דבר שהביא לכך ששילם את הפעימה הראשונה של 200 מיליון דולר קנדי למלווים. העירייה, שלא שבעה נחת מהליך המכירה, פנתה להליך של כינוס נכסים והיא זו שצריכה כעת למכור את הדירות הנותרות ולשלם את החוב בגובה 783 מיליון דולר. הליך המכירה מתנהל בעצלתיים, הליכים משפטיים מתקיימים כל העת וברור שהמחירים של הדירות האולימפיות לא ישיבו את כל החוב לבנקים.

במונטריאול זה נגמר בגיבנת בצורת מיסים, בעיקר על מוצרי הטבק, שהוטלו על התושבים לאורך 30 שנה. בוונקובר הבור עתיד להיות מתורגם להקטנת השקעות עתידיות שתוכננו בעיר או להורדת איכות השירותים שהעיר או המחוז מעניקים לתושבים.

בכל מקרה, בקנדה כבר מתחילים לדבר על עוד אירוע ספורטיבי שמסתיים בטרגדיה כלכלית.

צרו איתנו קשר *5988