הנקראות ביותר

יש סקס אחר

"מנגינה", הדיסק החדש מאת מוניקה סקס, מותיר בידינו שירים מדויקים ומרגשים באמת

תמצית הבורגנות. השפע המדומה. המרדף שלא נפסק. הזמן שנסדק. זיקוק הפער בין נעורינו המתכלים לעור המתקמט בזויות הפה. בין המציאות האפרורית שכאן לכמיהה לאפור האפור הזה ששם. בין הריק הרגשי שמתנחם בשופינג באירופה לייאוש המהבהב שנוסע בלילות ושומע מוזיקה במכונית. המרחק הזה. הכאב הזה. חוסר היכולת לגשר. הכרך השוקק מוכתם בזוג רגליים יפות. וגבר מוטרד שלא מקשיב כשהיא שואלת את השאלה, הכול מגולם שם, בשאלה, "מה דעתך על השמלה ממדריד?".

בין הראש שחושב, בין האצבעות שכותבות, בין הרגליים שזזות, גיטרה, בס, תופים, יהלי סובול, פיטר רוט, שחר אבן צור, עם עופר מאירי כמפיק מוזיקלי, מחזירים לנו את מוניקה סקס. את המבט המפוכח. הדיבור הישיר. הקצב שחולף בין הבתים המתקלפים ולא מוצא לעצמו מנוח.

הרבה אחרי הדירה השכורה בפלורנטין, המעבר המובן מאליו ללב העיר, הנישואין, הקריירה, הבירה הצורבת על הבר, התל-אביביות מרימה ראש ורואה את עצמה בראי, "מגדלים מזכוכית צומחים מסביבך", זה מה שנשאר, זה כל מה שנשאר, ועם זה נלך למכולת, או נקפוץ לאיי.אמ.פי.אמ.

בדיסקו אלקטרוני סוחף, בדיסטורשן גיטרות גברי, בהמנוני רוטשילד בואכה שינקין, ג'ינס, טריקו, עצב בעיניים, תינוקת בעגלה וילד שהולך ליסודי, בפה של סובול, של רוט, של אבן צור, במלים החדות כתער, פשוטות למגע ומובנות לכל בטן שמרגישה, שלושה יוצרים שעשו כברת דרך ביחד ולחוד, מתחברים שוב בחורף יבשושי, רוק ישראלי שנושם אוויר אנגלי וכבר לא הולך לישון לבד.

הסאונד העשיר, הבוטח, מאירי מכניס לא מעט צבע, מעטר בקלידים ותוקף בכלי נשיפה, רוך וקושי מתערבבים, זיכרונות וכמיהה מתרסקים על המדרכה. והצבע האפור שב וחוזר, כמו אז, בתחילת הדרך, הוא תמיד שם.

"מנגינה", הדיסק החדש מאת מוניקה סקס, תקליט יוצא מן הכלל על יחסים, זה תמיד על יחסים, מותיר בידינו לא מעט שירים מדויקים ומרגשים באמת, כאלה שהאוזן מתמכרת אליהם בשקיקה, הגרון נשנק לפתע והעיניים מצטעפות. "השמלה ממדריד", "מנגינה", "הכל במקום", "רמקולים", "להפסיד לניו יורק", "הסתברות", "אתה ללא" (עם קרני פוסטל), "בלי בלמים" (שלומי שבן בפסנתר), תמונות רצות, סיפורים מתחילים ומסתיימים, יכולים למשוך את חייכם למקומות אחרים ולזעזע את הקלישאות החבוטות. אז אל תסתפקו בהאזנה חטופה, שטחית, רגעית, חד פעמית, תנו לזה לחלחל פנימה, הרשו לעצמכם להרהר, לחשוב על מי שהייתם ועל שאתם עכשיו, על האהובים שלכם, על מי שנותרו מאחור, על אלה שכבר זנחתם, ועל עצמכם, "אני לא מבין לאן אני לאן אני רץ?".

כמו סרט, כשהסוף אינו ברור. סוף פתוח. סוף שגורם לחשוב. "מנגינה" הוא תקליט אמצע, אמצע החיים, "חיים עפים בקצב מפחיד", עצירה, מבט, תשוקות, אכזבות, חוט דק של אהבה, רקע של שמיים מאחורי הבניינים בעיר הגדולה. תקוות גדולות שיהפכו לרגעים קטנים. האושר לא נשמע מעולם כל-כך טוב. והמסע הזה, כמעט שעה עם עצמך, נע ללא תכלית, לא פותר שום דבר, אין להם תשובות, משקף את מי שהם ואת מי שאנחנו. רק תודו לאלוהים שאתם בכלל חיים. ובכל האזנה תשקעו, תתהו, תתכרבלו, תשירו את המנגינה. עוד קצת.

מוניקה סקס - מנגינה. אן.אמ.סי. 53 ד'

מוניקה סקס / צילום: יחצ

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות
לכתבה הקודמתשיר אהבה, פשוט