פורטפוליו / פרופ' רון שפירא

הורים: אבא, חיים ז"ל, ניצול שואה, יוצא ברגן-בלזן. הוא עלה עם הוריו ואחותו בערב כ"ט בנובמבר 1948, כשהיה בן 10, אחרי שהייה במחנות העקורים. בבית דיברו על השואה, ולכן היא לא הפכה לפצע. אימא, מרים, דור שביעי בירושלים. לאבא שלה הייתה חנות מכולת בעיר העתיקה עד הגירוש ב-1948. שניהם באו ממשפחות דתיות ונפגשו בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית. אבא היה שופט ונשיא בית-משפט השלום בתל אביב כשמלאו לו 30, ובגילי כבר הייתה לו פנסיה מלאה. אימא עבדה פה ושם כעורכת דין, אבל לא עשתה קריירה גדולה.

ילדות: בתל אביב. גדלתי במשפחה שהפכה לחילונית, ולמרות זאת אבא דרש שאלמד גמרא. ביסודי קפצתי כיתה, חוויה קשה, שלוותה בבידוד חברתי ובקשיי הסתגלות.

כשאהיה גדול: בילדות לא היה כיוון מוגדר, ולהורים לא הייתה השפעה על הבחירה, אבל בסוף יצאנו משפטנים: אחותי משפטנית, גיס אחד שופט שלום וגיס אחר עורך דין.

הספק: כשהייתי יותר צעיר הייתי יותר לחוץ, אבל לא הייתי מודע לאיזה דרייב פנימי מטורף להצלחה.

שירות צבאי: הוצבתי בפרקליטות כעוזרו של התובע הצבאי הראשי, בהתחלה אורי שוהם ואחר כך מנחם פינקלשטיין. במקביל גם למדתי לדוקטורט משולב של בית-הספר להיסטוריה ולפילוסופיה של המדע והפקולטה למשפטים.

קריירה 1: שקלתי קריירה אקדמית ונעתי בין פרקטיקה לרוח. נסעתי עם אשתי לשנה לאוניברסיטת קולומביה, מה שהיה כיף גדול, מין צ'אנס אחרון לפני הולדת הילדים. חזרנו לארץ כשהיא הייתה בחודש השביעי עם הבת הראשונה מבין השלוש שלנו.

קרן: אשתי. דוקטור למשפטים. הדוקטורט שלה הוא על הונאה עצמית - כל סוגי ההדחקה שיש לנאשמים בפלילים. הכרנו באוניברסיטת תל אביב כשהיא למדה ואני הייתי מתרגל. אף פעם העיסוק המשותף לא היה בעיה, כי במשפטים אתה לא עובד עם אף אחד, אלא בעיקר עם עצמך.

קריירה 2: כשחזרנו כבר היה לי תקן כמרצה באוניברסיטת תל אביב, ובמקביל, מהיום הראשון שלי בארץ, עבדתי במשרד של אבא, שפרש ב-1982 ועסק בעיקר בבוררויות, ובמיוחד בשבילי פתח מחלקת נדל"ן. באמצע שנות ה-90 הייתה תקופה של הרחבות במושבים, בחגור, בכפר שמואל, ועשיתי עסקות נדל"ן. שם הכרתי את דודי אפל, שהפך מאוחר יותר לקליינט. הרווחתי טוב במושגים שלי.

דודי אפל: עבר עימות עם רשויות האכיפה בהיקף שלא היה כדוגמתו במדינה. הוא חי באקווריום במשך 27 חודשים, שבהם האזינו לכל השיחות שניהלו הוא ובני משפחתו. ההשלכות, לצערי, לא נלמדו עד הסוף על-ידי הרשויות.

בר-אילן: אחרי השבר של רצח רבין פנה אליי פרופ' דודי שוורץ, שהיה אז דיקן צעיר ומרצה בכיר באוניברסיטה, ואמר שהם בונים פקולטה על בסיס של מצוינות ולכן הם קונים אנשים טובים. הגעתי כסגן דיקן, ושנה אחר כך נבחרתי לדיקן החילוני הראשון, בגיל 37. בפקולטה קיבלו אותי מצוין, באוניברסיטה פחות. אמרו שאני בחור טוב ומוכשר, אבל אין לי מה לחפש במוסד אקדמי דתי.

ניהול: דיקן הוא מנהל, ואני התייחסתי לניהול מאוד ברצינות, בלי להרגיש שזו פחיתות כבוד. בתקופה ההיא המרץ בכתיבה בארץ ובחו"ל פחת, כי הייתי מטבע הדברים יותר עסוק, אבל לא הפסקתי לעבוד בפרקטיקה הפרטית.

שיפוט: קיבלתי פנייה מחברי הוועדה למינוי שופטים, להיות שופט בבית-המשפט העליון. הייתי בן 44. ברור שהגיל הצעיר הוא חיסרון, וגם העובדה שלא היה לי רקע שיפוטי קודם. להיות שופט זו עמדת השפעה מכרעת בעולם המשפטי, אבל יש לה מחיר, במישור המשפחתי ובפרנסה. החלטתי לפרוש מהמירוץ כשקיבלתי את ההצעה מהמרכז האקדמי פרס, ואני לא רואה את עצמי מועמד לשיפוט בשום שלב בעתיד.

המרכז האקדמי: אני נמצא בתפקיד שנתיים. יש לנו 2,200 סטודנטים, ובשנה הבאה אנחנו פותחים מסלול ללימודי תזונה, בנוסף למינהל עסקים, למדעי ההתנהגות ולחשבונאות.

יעקב וינרוט: כיוון שלקחתי על עצמי תפקיד יותר מחייב, לא הייתי מסוגל לנהל משרד ועובדים בשוטף, אז לקחתי את התיקים והעברתי אותם לווינרוט. אני שותף בחלקים מהפעילות, ופועל בתחום הנדל"ן ובהופעות בבית-המשפט.

מפעל הפיס: אני היועץ המשפטי. לא הייתי מייעץ לאף אחד לכלול בפורטפוליו ההשקעות שלו כרטיסי חיש גד או פיס, אבל מי שרוצה לתת צדקה, אין דרך טובה מזו.

פרס ספיר: עבר את הרפורמה שהייתה נחוצה לו, ואני שמח שהיא התבצעה גם במחיר של חוסר נעימות.

אהוד אולמרט: לקוח לשעבר. אני מנוע מלהגיב בכל מה שקשור אליו.

תחביבים: אני נגד הרעיון. תיאודור אדורנו כתב את המאמר "זמן פנוי" ואמר שהוא לא פנוי באמת ושתחביבים הם אילוץ הנובע מסיבות סוציולוגיות מורכבות. מה שכן, אני רץ סביב האוניברסיטה פעם בשבת, ולפעמים גם מרים משקולות.