בשלנית הקוסקוס שלי

החיים לא אפשרו לאמי להיות בעלת דעה. עולמנו רואה רק אלמנה ובשלנית קוסקוס

את מוניק הכרתי רק כשהגעתי לגיל 40. עובדה מוזרה, בהתחשב בכך שמדובר באימא שלי, שגידלה אותי ועטפה אותי ברחמים בכל צעד ושעל שלקחתי. אבל רק כאשר הפניתי אליה מצלמה, כשהחלטתי לביים את סרט הביכורים התיעודי שלי, "אחד משבעה", היא הפסיקה להיות "אימא" והפכה להיות "מוניק".

שנים ארוכות שאני משמש כמבקר קולנוע, ורק בשנה האחרונה הצלחתי לתת אינטרפרטציה אישית למושג "קסם קולנועי", ולהבין שבניגוד למה שחשבנו ומה שהסבירו לנו, המצלמה איננה משקפת מציאות, אלא יוצרת אחת. כאשר מפנים אלינו מצלמה, בין אם היא מצלמת סטילס פשוטה, ובין אם היא אחת מעשרות מצלמות המתעדות את חייך לסרט תיעודי אישי, או כחלק מתוכנית מציאות בטלוויזיה, אנחנו מיד הופכים למה שהיינו אמורים להיות, ולא למי שאנחנו.

מוניק אמורה הייתה להיות פילוסופית ומבקרת תרבות, כזו שהייתה נותנת פייט רציני לז'אק דרידה או ברנרד אנרי לוי, שני פילוסופים צרפתים, שכמוה נולדו באלג'יר. אבל מוניק, שנולדה ב-1938, למשפחה ספרדית-דתית, התיישרה עם הקו התרבותי שתייג נשים על פי שייכותן לגבר, ובגיל 32 כבר שימשה כאם לשבעה ילדים.

כל מהותה, אישיותה, וחייה הוקדשו לתפקיד הזה. רק לעתים נדירות הייתי שומע אותה מעיזה להגדיר את חלום ילדותה שהיה להפוך לסופרן בלה-סקאלה של מילנו. כנראה שכשאת ממלאת את תפקידך האנושי כרחם, את אפילו לא מעיזה לבטא את חלומותייך.

כשסיפרתי לאימא שזכיתי למענק מערוץ 8 לבימוי סרט תיעודי, וביקשתי ממנה לקחת בו חלק, היא ענתה את התשובה שהורגלתי אליה כל חיי: "מה שיעשה לך טוב". כשהצבתי מולה מצלמות, ולקחתי אותה יחד איתי לתחנות המרכזיות של חיי, חלקן תחנות לא קלות, שמציבות מולה מראה על תפקודה כאם, היא לא שאלה שאלות, היא לא התווכחה, לא דאגה לרגע כיצד תיראה וכיצד תוצג. היא פשוט הייתה שם, ונתנה לאהבה שלה אליי לנצח את הפחדים והחששות.

אבל הרגעים הקסומים באמת היו הרגעים שבהם אפשרתי לה לדבר. זה היה הקסם הקולנועי האמיתי, שאפשר לה לראשונה להשמיע את קולה, לא רק בדברים הקשורים לאימהות, אלא בעיקר בדברים ובחוויות שלה כמי שהיגרה ממדינה מוסלמית למדינה שעשתה, ועדיין עושה, כל שביכולתה כדי לשכוח שהיא חלק מהמזרח התיכון.

בכל השעות שבהן המצלמה תיעדה אותה ואת מילותיה, וכשראיתי את תגובות אנשי הצוות, שליוו אותי בימי הצילום הארוכים, אל האישה הזאת, אל המוניק הזאת, הבנתי לראשונה מה העולם הפסיד, ולא יכולתי שלא לחשוב על כל מאות אלפי הנשים שהעולם מפסיד בכל רגע נתון על פני כל הגלובוס: פילוסופיות, משוררות, בעלות לב רחב וראיית עולם נכונה, מבקרות תרבות ודעתניות. והרושם הזה לא נעלם: בכל פעם שאני מקרין את הסרט בפני קהל סינמטקי ברחבי הארץ, הדבר הראשון שאני מבקש מהם זה להרים יד אם הם התאהבו באימא שלי, ובכל פעם כולם מרימים בחיוך.

אבל החיים לא אפשרו לאימא שלי להיות בעלת הדעה שהיא. העולם הפטריארכלי שבו אנו חיים, ואיתו אנו משתפים פעולה שבשתיקה, מוכן לראות את מוניק רק כאימא, כאלמנה, וכבשלנית קוסקוס מדהימה. הפעולה שבשתיקה שאנו נוקטים נמצאת אצל כל אחד מאיתנו, כשאנחנו מסרבים לראות את האימהות, האחיות, והבנות שלנו, כמי שהן באמת. לא משנה מהיכן אנו מגיעים, מאיזה מוצא אתני ומאיזה מצב סוציו-אקונומי, אנו עוטים עליהן שכבות שכל מהותן להקטין אותן, בניגוד לשיטת העירום שבה אנו נוקטים כלפי הזכרים במשפחה, שנועדה להאדיר אותם.

אני שמח שב"אחד משבעה" יכולתי, לראשונה, להפשיט את אימא שלי, ולהאדיר אותה, ולהציג אותה לעולם בכל תפארתה, לא מכוסה, לא כסות של אישה חרדית, ולא של אימא ספרדייה, אלא של אישה שהיה לי המזל שתהיה אמי, אבל שהיה לעולם חוסר מזל בכך שהפסיד אותה.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988