מי צריך כור גרעיני בישראל?

צרכני החשמל עשויים להרוויח מפרידה מהחלום הגרעיני והאובססיה למונופולים

1. ליפתח רון-טל, יו"ר חברת החשמל החדש, יש תיאבון גדול מאוד לתוכניות גרנדיוזיות בחברה שהוא עומד בראשה. הוא התחיל בפרויקט הסיבים האופטיים וכניסה לשוק האינטרנט (יוזמה של המנכ"ל הפורש, עמוס לסקר), המשיך ברעיונות להפוך בעתיד לשותפים בפרויקטים הקשורים בגז טבעי, וכעת ממשיך בתוכנית להקמת כורים גרעיניים.

האסון בפוקושימה, יפן, לא ריפה את ידיו של רון-טל. הוא חזר ואמר השבוע את מה שאומרים בשנים האחרונות בכירי משרד התשתיות ובכירי חברת החשמל: כור גרעיני צריך לקום בישראל בעוד עשר שנים, ויש לו כבר שטח מתוכנן - שבטה שבצפון הנגב. יתרה מזאת, ועד עובדי חברת החשמל קיבל התחייבות מהאוצר כי הקמת התחנה לכור גרעיני תימסר לידיהם האמונות של העובדים. כלומר, נוצרה פה ברית אינטרסים מושלמת: המנהלים והעובדים רוצים מאוד צעצוע נוסף בשליטתם.

להקמת כור גרעיני להפקת חשמל יש נימוקים והסברים מצוינים. אף שאנרגיה גרעינית הפכה למילה גסה בשבוע האחרון, היא נחשבת נקייה יותר ומזהמת פחות; היא מגוונת את מקורות האנרגיה; ישראל אינה יכולה להסתמך רק על פחם ובמיוחד גז טבעי כמקור אנרגיה לייצור חשמל; הכורים החדשים בטיחותיים יותר ועמידים יותר בפני אסונות טבע; והסיבה האולטימטיבית: זה עובד בכל העולם - יותר מ-400 כורים גרעיניים ברחבי העולם מספקים כ-13%-15% מתצרוכת החשמל העולמית.

מנגד, ויש שלל תירוצים נגד - תירוצים שהציבור התחבר אליהם מאוד השבוע, זו אנרגיה שמסוכנת לאדם ולסביבה; היא מסוכנת בתהליך הייצור והיא מסוכנת גם (ובמיוחד) בשלב של הפסולת הרדיואקטיבית, שאורך חייה מגיע לעשרות ומאות שנים. היא יקרה למדי (למרות הנפילה במחירי האורניום השבוע), היא לא מתאימה כלל לישראל, מדינה קטנה, המטווחת בטילים מצד שכנותיה מדרום, מצפון וממזרח. שום אזור בישראל, גם שבטה הרחוקה כביכול, אינו מוגן מטילים והדבר מגביר את הסכנה לפגיעה בכור ולאסון גרעיני. נוסף על כל הצרות, ישראל יושבת על השבר הסורי-אפריקני ורעידת אדמה במקומותינו אינה תרחיש כה קיצוני. כבר ראינו השבוע מה פגעי טבע עלולים לעשות.

החלטות כלכליות מתקבלות גם על בסיס סיכונים וסיכויים, יאמרו תומכי האנרגיה הגרעינית. כלכלנים נוטים לבודד את הסיכונים "האנושיים" מהסיכויים "הכלכליים". גם אם יש סיכון מסוים לתקלות, אסונות, פורענויות ושאר מרעין בישין, אין סיבה לא להביא בחשבון את הסיכויים ואת היתרונות. ייתכן שזו הסיבה שכלכלכנים המנסים "לכמת" את השפעת האסון ביפן על הכלכלה היפנית והעולמית פותחים תמיד את הניתוח שלהם ב"למרות האסון האנושי הכבד" ואז ממשיכים: "הסיכוי להתאוששות כלכלית ולצמיחה מחודשת גדול" או "הסיכוי לפגיעה בכלכלה העולמית קטן". זה כמובן ניתוח קר ומנותק, אף שהוא הגיוני מבחינה "כלכלית".

ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה סיכון ברמה של פרומיל, אחוז, שניים או כל שבריר אחר של אחוזים לתקלה, אסון טבע ואסון מכוון בכור גרעיני. שום יתרון כלכלי, אם ישנו, אינו שווה סיכון קטנטן לחורבן ולטרגדיה אנושית כפי שמתרחשים כעת ביפן. כלכלנים ומדענים נוטים לשכוח את הגורם האנושי כשהם מפנטזים על כור גרעיני בישראל. מבחינתם, "ציבור" הוא עניין סטטיסטי ותו לא.

יתר על כן, בהקמת כור גרעיני אין שום יתרון כלכלי. צעצוע אחד כזה עשוי לעלות יותר מ-6 מיליארד דולר. הוא אמנם יספק קליקה של מדענים במשרד התשתיות וגם את ועד העובדים בחברת החשמל והוא יביא עמו כוח השפעה, ג'ובים ותקציבים, אך מאין יבוא הכסף? חברת החשמל היא הרי חברה ממונפת מאוד - הון עצמי של כ-17 מיליארד שקל המניף מאזן של כ-80 מיליארד שקל. יש לה חובות לבנקים ולגופים חוץ-בנקאיים בהיקף של יותר מ-40 מיליארד שקל, ומתוכם קרוב ל-28 מיליארד שקל באיגרות החוב, שהדירוג שלהן אינו מחמיא במיוחד (למעשה, הוא דירוג "זבל").

היו"ר רון-טל סומך כנראה על האמא ה"עשירה" של חברת החשמל - מדינת ישראל - שתממן עוד פרויקט גרנדיוזי ומיותר שעולה במוחם הקודח של מדעני משרד התשתיות, מנהלי חברת החשמל ועובדיה - כל אחד מהאינטרסים הצרים שלו.

גם הטיעון של גיוון מקורות האנרגיה לא מחזיק מים: למעלה מ-40% מייצור החשמל בישראל מתבסס על גז טבעי וזה עשוי לעלות בשנים הקרובות ל-50%-60%. התגליות בתמר ובלווייתן עשויות לספק את צרכי האנרגיה של מדינת ישראל ל-100 השנים הקרובות, כך שאין צורך בצעצוע גרעיני רק בשם הגביע הקדוש של התלות המוגזמת כביכול בגז הטבעי.

הפחד מפני המונופול לכאורה של יצחק תשובה ושותפיו בגז הטבעי כבר הפך לאובססיה, והוא תמיד מופרז מכפי שנדמה או מכפי שרוצים שנחשוב. למנהלי חברת החשמל ולניר גלעד, מנכ"ל החברה לישראל, נוח מאוד לחבוט כביכול במונופול ולהשתמש במילים קשות כלפי תשובה (סחטנות, חוסר אחריות ומילים דומות המכוונות לניסיון להעלות את מחירי הגז), אבל האמת היא שהם מנסים לכסות על ערוותם.

חברת החשמל וניר גלעד חתמו על הסכמים משונים עם חברת תיווך גז (EMG) לאספקת גז מצרי ועכשיו נלכדו באי-ודאות, הן מבחינת מחיר והן מבחינת הזרמת הגז. הם חתמו על ההסכמים הללו בלא ערבויות ביצוע ובלא הבטחה כלשהי, בפועל, למחיר או להזרמה מסודרת, אז שלא יבואו להתלונן עכשיו על ספק הגז הישראלי.

מונופול גז טבעי אינו בהכרח דבר רע לצרכני החשמל, אם רק יידעו להתמודד איתו. מחירי החשמל לצרכנים ירדו ב-10% בשנה האחרונה, והם עשויים לרדת גם אם תשובה יהפוך לספק יחיד של גז טבעי לחברת החשמל ויהיה אחראי על יותר ממחצית ייצור החשמל בישראל.

החשש ממונופולים, במיוחד בתחום התשתיות, הוא כמעט תמיד מוגזם. בניגוד לתיאוריות הכתובות בספרות הכלכלית, מונופולים בתחום התשתיות הוזילו לעתים את המחירים וקידמו את האינטרסים של הצרכנים. זה עשוי לקרות גם בחשבון החשמל שלנו, אבל רק אם הפקידים במשרד התשתיות ייפרדו מהחלום הגרעיני שלהם ואם פקידי האוצר ייפרדו מהאובססייה שלהם למונופולים.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988