"הפערים בחברה הישראלית בלתי נסבלים"

את הקריירה שלו כמשפטן הוא חב לקצין המיון בבקו"ם, ששיגר אותו אחר כבוד למשטרה הצבאית, שם הפך לחוקר מצ"ח (לא לפני שהתגבר על דיכאון עז). אל"מ יהודה מאיר לא ישכח כנראה לעולם את הסג"מ הצעיר, שחקירתו האמיצה חיסלה לו את הקריירה הצבאית, בעוון פקודה לשבור את ידיהם ואת רגליהם של פלסטינים כפותים. שיחה עם פרופ' יורם רבין, הדיקן הטרי של בית הספר למשפטים במכללה למנהל

הבית

"כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי, כאן בניתי את ביתי בשתי ידיי". נדמה כי המילים הללו ריחפו כל העת בחלל במהלך הביקור בווילה של מאיה ויורם רבין בקיבוץ נען. רבין, יליד הקיבוץ, אמנם מתגורר בשכונה הצעירה שלו, בווילה חדשה "מהניילונים" שמצויה בעיצומו של הליך ריהוט, אך כשהוא מדבר על סבא וסבתא ממייסדי הקיבוץ, על ילדותו בבית הילדים ועל כך שמעולם לא עזב את נען - נדמה שהבית מתמלא בניחוח חלוצי, ערכים ובהיסטוריה עשירים. ועוד משהו ממלא את הבית: צליל קולה של התינוקת שירה, שנמצאת בקומה העליונה עם אמה מאיה, ממלמלת מלמולים לא ברורים שמתפזרים בבית וכובשים כל שומע.

בעל הבית מציג את מקום מגוריו, שרחוק מרחק שנות אור מבתי הקיבוץ הקטנים שבהם גדל, וממוקמים כ-500 מטר מביתו: הסלון רחב הידיים גדול מבית ילדותו שנפרס על כ-80 מטר בלבד; המטבח חדיש ומאובזר; הריהוט מודרני-אורבני בגוני אפור ולבן; מגירות המזנון בסלון והארונות באחד החדרים עמוסים בדיסקים ובתקליטים שאסף בעל הבית, ומסודרים לפי יוצר וסגנון. בעלי הבית מתגוררים פה כבר שנה, ובכל זאת הם עדיין לא התמקמו סופית. פה חסרה תמונה, שם חסר השנדליר שישלים את העיצוב. "אנחנו כל פעם קונים משהו לבית, ולא מספיקים לסיים לרהט כי יש דברים חשובים יותר לעשות, בעיקר הטיפול בילדים", אומר בעל הבית.

אנחנו עוברים לחדר העבודה. שם תלויה תמונה בשחור-לבן של הוריו כשהיו בני 18 ועבדו בקיבוץ, וכן גם ציור של ג'ון לנון שציירה אחותו, מול ספרייה משפטית שתופסת קיר שלם בחדר הקטן. בחדר הסמוך עוד ספריית-קיר עמוסה בספרי היסטוריה ופילוסופיה. "אלה שתי אהבות שלי", אומר בעל הבית כשהוא מביט על הספרים בערגה מהולה בהבנה כי לא יגיע לקרוא אותם בזמן הקרוב. המשפחה קודמת לכול. אח"כ העבודה. במרחק 12 דקות נסיעה מהבית נמצאת הפקולטה למשפטים במכללה למנהל, שבראשה יעמוד החל מאוקטובר 2011.

ביוגרפיה מקוצרת

"נולדתי בקיבוץ נען ב-1967, בתקופה שהוא היה קיבוץ אמיתי-שיתופי, בתקופת מלחמת ששת הימים. אמי הייתה בחודש התשיעי כשאבי גויס למלחמה. אני דור שלישי בקיבוץ. הסבים והסבתות שלי משני הצדדים היו ממקימי נען. הם היו חלוצים שישנו באוהלים ב-1930. הוריי נולדו בנען, היו חברים בתיכון, התחתנו, ואני נולדתי בקיבוץ. כך שאני לא סתם קיבוצניק, אני קיבוצניק גזעי טהור מכל הצדדים והכיוונים.

"גדלתי בבית הילדים בקיבוץ. הדירות המשפחתיות היו אז מאוד קטנות, 70-80 מטר, וכל הילדים היו גרו בבית ילדים. כל יום בשעה 16:00 היינו הולכים להורים, ובשעה 20:00 בערב היו מחזירים אותי לבית הילדים, לישון שם. באמצע שנות ה-70 הקיבוץ קיבל החלטה היסטורית, לפרק את הלינה המשותפת".

מה אהיה כשאגדל

"כנער, לא חשבתי במונחים של מה אהיה כשאגדל. הייתי תלמיד טוב במגמה עיונית, למדתי מוגבר היסטוריה, לא פיסיקה ולא כימיה. תמיד נמשכתי למדעי הרוח והחברה. אהבתי היסטוריה ופילוסופיה. עמוס עוז, שגר אז בקיבוץ חולדה, היה המורה שלי לספרות. כשהוא ניסה להכין אותנו לבגרות, זה לא היה כל-כך מוצלח, כי הוא היה מאוד אסוציאטיבי. הוא היה מתחיל לדבר על משהו אחד, עובר לדברים אחרים, ושוכח לחזור לנושא הראשון. אז נתנו לו לעשות קורס בחירה בפילוסופיה, ובזה הוא היה מורה מדהים, מרתק. זכיתי ללמוד אצלו על סוקרטס ואפלטון, ונמשכתי למדעי הרוח, אבל לא היה לי כיוון מוגדר לאן אני ממשיך משם.

"הוריי גם לא ניסו לכוון אותי לשום מקום. זו לא הייתה שיחה בבית שלנו, אבל כן הייתה השיחה בבית של סבי מצד אבי, שהיה איש רוח. הוא היה אידיאולוג של הקיבוץ. כתב ספרים על הקיבוץ, על סוציאליזם ועבד בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הוא היה איש ספר, ותמיד אמרו לי שאני דומה לו. זה דילג על אבי. אז תמיד דיברתי איתו על פילוסופיה, היסטוריה וספרות, אבל לא היה לי אף פעם כיוון מוגדר".

"נקודת המפנה הייתה כשהתגייסתי לצבא. מכיוון שלא יכולתי להיות קרבי עקב בעיה בריאותית, הגעתי לבקו"ם לגיוס כללי, ואחרי שקצין המיון דיבר איתי 5 דקות, הוא אמר 'תעלה לאוטובוס ההוא'. עליתי לאוטובוס, שאלתי 'מה זה?' ואמרו לי משטרה צבאית. נכנסתי לדיכאון. מצאתי עצמי בבסיס טירונות של משטרה צבאית, והייתי ממש מדוכא. הייתה למשטרה צבאית תדמית לא טובה, ולא הכרתי שם איש. כל החבר'ה שלי בקיבוץ היו קרביים בסיירת מטכ"ל, שייטת, צנחנים, בטיס. כשהבנתי שאין לי ברירה, וכל האנרגיה שלי לצאת מהחיל לא מצליחה, החלטתי לבדוק מה הכי טוב בחיל, ונודע לי שאם אהיה ממש טוב, אוכל להגיע למצ"ח, שזה כבר יותר מעניין. אז התאמצתי בטירונות, והגעתי לקורס חוקרים של מצ"ח. הייתי חניך למופת.

"במצ"ח נחשפתי לחוק השיפוט הצבאי ולפלילים, מדור סמים, חקירות של מקרי מוות, תאונות אימונים, התאבדויות ועוד. כשהשתחררתי, החלטתי ללמוד משפטים. "כשאני מסתכל על זה היום ממעוף הציפור, אם שואלים אותי מי הבן-אדם שהכי השפיע על חיי, אני עונה בציניות: 'קצין המיון בבקו"ם, כי הוא שלח אותי למשטרה צבאית, ובגלל זה היום אני עוסק במשפטים. אם היה שולח אותי להיות אלקטרונאי מטוסים, יכול להיות שהייתי מהנדס היום".

פרשת יהודה מאיר

"בצבא הייתי בתפקיד כמו שריף. היה לי אוטו, הייתי מוזעק עם ביפר, מגיע לזירת העבירה, רואה גופה, וצריך לצלם, לשרטט לחקור, לחפש את הקליע. אני לא גיבור בכלל, אבל כמויות המוות והגופות שראיתי, היו יותר מאשר כל הקרביים שהתאמנו למלחמה, שהם לא היו בה. כל שבועיים ראיתי גופה של מישהו שירה לעצמו בראש או פלט כדור, והיינו חוקרים. זה היה תפקיד מדהים. התקדמתי עד תפקיד רב-סרן במילואים במצ"ח.

"הייתי קצין חקירות במצ"ח ירושלים כשפרצה האינתיפאדה הראשונה ב-87'-תחילת 88'. ב-21-22 בפברואר 88' נקראתי לחקור את הפרשה המפורסמת שנקראה 'פרשת יהודה מאיר'. (קצינים וחיילים מחטיבת גבעתי השתתפו בפעולה בסוף ינואר 1988. הכוח אסף, בהתאם לרשימה שהכין השב"כ, צעירים מהכפרים ביתא וחווארה שבנפת שכם. כשהפלסטינים כפותים בידיהם וברגליהם, הורה המג"ד, סא"ל יהודה מאיר, לשבור להם את הידיים והרגליים, ולשחררם, א' ל"ו). קיבלתי את התלונה מהצלב האדום, ונסעתי למחנה פליטים ליד ירושלים לבדוק זאת. בבדיקה הראשונית שערכתי הלכתי ליומן המבצעים של פיקוד מרכז, ומצאתי שלא היו חיילים בגזרה הזאת ביום שנטען שהאירוע קרה, לא צנחנים ולא אחרים, אז סגרנו את התלונה של הצלב האדום, כי זה משהו שנראה כדיווח שקרי.

"באותו שבוע יצאתי הביתה, ופגשתי חבר, בן כיתה מהקיבוץ ששירת בצנחנים, שמסר לי את אותו סיפור בדיוק. התחלנו להתווכח על איך הם עשו דבר כזה, אמרתי לו, שזו פקודה בלתי חוקית בעליל, והוא אמר לי שהמשטרה הצבאית לא נמצאת בשטח, ובמציאות זה ככה, הפקודות הן כאלה, ו'אנחנו עושים מה שאומרים לנו'. הוא אמר: 'אמרו לנו לשבור להם את העצמות, אז שברנו'. הוא גם אמר שמחקו את הנוכחות של החיילים מהיומן באותו יום בגזרה הזו או לא דיווחו, משהו כזה.

"היה ברור לי שחייבים לפתוח את התלונה. נסעתי לתובע הצבאי ראשי, אז אל"מ מנחם פינקלשטיין, והתחלנו לגלגל את החקירה, עד שהגעתי לנותן הפקודה, אל"מ יהודה מאיר. הוא כבר היה אלוף-משנה, מפקד גזרת שכם, ואני הגעתי אליו למשרד כסג"מ שבא לחקור אותו. הוא הכיר אותי מתיקים קודמים שבהם הוא נתן לי חוות-דעת של מפקד, שסוגרת תיק חקירה, ולא הבין מה אני עושה שם, כי לא היה שום תיק שהצריך חוות-דעת ממנו.

"אני זוכר את היום הזה היטב. דקה אחת זכורה לי במיוחד, איך אני בתור סגן-משנה נכנס למשרד של אלוף-משנה יהודה מאיר ואומר לו 'אני צריך לגבות ממך עדות לאחר אזהרה'. ממש התרגשתי. הוא אמר לי 'מה זאת אומרת?', אז הזהרתי אותו 'הינך חשוד בעבירה של מתן פקודה בלתי חוקית בעליל... זכותך לשמור על שתיקה, אולם כל שתאמר יירשם ויוכל לשמש ראיה במשפטך'.

הוא הסתכל עלי בשוק, לחץ על הכפתור של המיקרופון בטלפון למזכירה, ואמר לה 'תשיגי לי בבקשה את הרמטכ"ל, ואם הוא לא נמצא את סגן הרמטכ"ל, ואם הוא עסוק ולא יכול לדבר אז את אלוף פיקוד מרכז'. סגר את המיקרופון ואמר לי: 'סגן רבין, קום ועוף מהמשרד שלי'. אמרתי לו: 'אני לא יכול, אני צריך לכתוב שאתה מסרב למסור עדות'.

"הייתי בן 21. אמרתי לנהג שלי 'תיכנס בבקשה, הוא לא רוצה לתת עדות, אתה יכול לחתום פה שהוא לא מוכן לתת עדות?' הנהג חתם, ויצאתי משם. כל זה כשיהודה מאיר צועק עלי לעוף מהמשרד שלו. בסופו של דבר, הוא נשפט, הורד לטוראי ונזרק מהצבא ללא פיצויים".

המכללה למנהל

"הייתי סטודנט המחזור הראשון של המכללה למנהל באוקטובר 1990. באותה תקופה, כדי להתקבל לפקולטה בת"א, ירושלים או בבר-אילן היה צריך 750 בפסיכומטרי ו-112 בגרות. אם היה לך 740 ו-111 היית בחוץ. זו היתה שנה מטורפת, כשפרופ' דניאל פרידמן ופרופ' אמנון רובישנטיין שהיה בכנסת יזמו את הצעת החוק להקמת בתי-ספר פרטיים למשפטים ופתחו את המחזור הראשון של המכללה למנהל. לא התקבלתי לפקולטה בת"א, וכל-כך רציתי ללמוד משפטים שאמרתי: לא אדחה את זה עוד שנה.

"בכלל לא רציתי להיות איש אקדמיה. רציתי ללמוד משפטים, לעשות סטאז', להיות עו"ד, לעשות הרבה כסף ולעזוב את הקיבוץ. התמחיתי במשרד פרופ' יובל לוי, וחשבתי שאני הולך לעשות כסף גדול כעורך דין. אבל במקביל למסלול הזה, משנה ג', הייתי מתרגל של פרופ' דפנה ברק-ארז במשפט מנהלי וחוקתי, ומאוד אהבתי את זה. אחרי שנתיים כעו"ד במשרד יובל לוי, הציע לי פרופ' דניאל פרידמן, שהיה דיקן המכללה, לעשות דוקטורט על חשבון המכללה ולחזור להיות מרצה.

"התלבטתי. לא ישנתי כמה לילות. אבל אז גבר העניין שאני איש ספר וקצת איש רוח והרגשתי פתאום געגועים לפקולטה. וכך, הייתי המתרגל הראשון במכללות שלא היה בוגר אוניברסיטה, אחרי זה הייתי הדוקטור הראשון בוגר מכללה, אחר-כך הפרופסור הראשון שצמח במכללה, ועכשיו כשמוניתי לדיקן, אני דיקן ראשון שהוא בוגר מכללה.

"אני חושב, שהמינוי שלי נותן המון גאווה לתלמידים. כי תמיד כשאתה בא ללמוד במכללה אתה מרגיש שאולי זה לא כמו באוניברסיטה, שאתה לא במועדון שרצית להיות".

זכויות אדם

"הייתה לנו התקדמות די גדולה בהקשר של זכויות אדם בשנים האחרונות, גם בזכות בג"ץ וגם בזכות ארגונים שנלחמים על זכויות אדם, אבל יש עדיין כמה מגזרים מקופחים בארץ, במיוחד בכל מה שקשור לזכות החשובה ביותר - הזכות לשוויון. בראש ובראשונה מצב זכויות האדם בשטחים הוא רע מאוד. אי אפשר לקיים כיבוש ולשמור על זכויות אדם. קבוצה מקופחת נוספת היא ערביי ישראל. אנחנו מדירים את ערביי ישראל ומקפחים אותם. זה לא מוסרי אבל זה גם פוגע בכל המרקם החברתי ובמרקם הדמוקרטי. זה מפורר את החברה הישראלית. מגזר נוסף שאני מודאג לגביו זה הזכויות החברתיות. הפערים בחברה, העוני, ההזנחה של אלה שנשארים מאחור, יהודים וערבים, עיירות פיתוח וכדומה, זה מאוד מטריד אותי. יש יותר מדי אנשים בישראל שאין להם את היכולת לחיות בכבוד. הפערים מתקרבים להיות הגדולים ביותר במערב. הם בלתי נסבלים".

שכר הבכירים

"שכר הבכירים הוא שערורייה. העובדה שיש מנהל בנק שלוקח הביתה 900 אלף שקל נטו בחודש, ומישהו שמרוויח 3,000 שקל, היא בלתי נסבלת. במקרים רבים עם המשכורת של אותו מנהל בלבד אפשר לגרום שכל אותם אנשים שעובדים בבנק ומשתכרים מעט, ירוויחו יותר. הפערים האלה בלתי נסבלים".

משפחה-או-תחביבים

"היום שלי, מ-6:30-7:00 בבוקר ועד שעות הלילה המאוחרות, מתחלק בין המשפחה לעבודה. התחביבים שלי היו מוזיקה, קולנוע ופילוסופיה. כשהייתי צריך לבחור מה ללמוד נרשמתי למדעי המדינה, למוזיקולוגיה ולקולנוע ולמשפטים באוניברסיטה בת"א. למשפטים לא התקבלתי ולשאר כן. בסוף בחרתי ללמוד משפטים במכללה למנהל, כי חששתי שמישהו כמוני שבא מהקיבוץ לא יכול להרשות לעצמו ללמוד משהו פחות פרקטי. אבל זה תמיד נשאר התחביב שלי.

"עברתי את כל סגנונות המוזיקה. התחלתי בכיתה ז'-ח', בביטלס, בסגול כהה ולד זפלין, ברוס ספרינגסטין ועוד, ובמקביל גם ג'אז, צ'ארלי פארקר ורוק ומוזיקה ישראלית, ובאיזשהו שלב עברתי למוזיקה קלאסית. יש לי את כל התקליטים והדיסקים לפי תחומים במגירות בכל הבית. מבחינת קולנוע, אני מתעניין בקולנוע של שנות ה-30 וה-40 בשחור-לבן. אין סרט בשחור-לבן שאפשר להשיג אותו ולא רכשתי ב-DVD, כל הקלאסיקות וכל סרטי המתח הישנים. "כל השנים התעסקתי במוזיקה ובקולנוע כתחביב, ובקריאה של ספרות והיסטוריה, אבל, ועכשיו בא האבל הגדול, מאז שיונתן נולד לפני שנה וחצי, אני פשוט באאוט. וכשיונתן היה בן שנה וחודש נולדה שירה, ומאז לא הצלחתי להגיע לשום דבר שנחשב ל'פנאי'. אני פשוט עם הילדים. אני לא מספיק מעבר לזה כלום".

מאיה

"התחתנתי מאוחר, בגיל 42, עם מאיה המדהימה, שהייתה בת 30. הייתה לי תקופת רווקות מתמשכת. יש לה תואר ראשון בספרות ובתיאטרון, והיא באה ללמוד בתוכנית מיוחדת של לימודי משפטים לאקדמאים במכללה. היא הייתה סטודנטית שלי, אמנם הייתי מרצה שלה, אך לא הכרתי אותה בשיעורים שהעברתי. בסוף שנה א' ללימודיה, בחופשת הקיץ, חברים הכירו בינינו והתאהבתי".

קריירה חלופית

"הייתי רוצה לעסוק באחת משתי האהבות שלי - מוזיקה וקולנוע. לא יודע אם הייתי עורך תוכניות מוזיקה או בעצמי מוזיקאי, או שהייתי כותב, מבקר קולנוע או עושה קולנוע, אבל אלה התחומים שהם החלום".

לא יודעים עליי

"אני אבא טוב. הייתי רווק כל-כך הרבה שנים, ונוצרה לי תדמית של רווק נצחי, אבל עשיתי מהפך גדול בחיי, והיום אני משקיע מאוד-מאוד בבית, בילדים ובאישה. אני חושב שאני אבא טוב, אבל רוב האנשים, אם הם יצטרכו להמר, יגידו 'בטח מאיה מחליפה את החיתולים עם הקקי, ויורם רבין לא מתקרב, הוא רואה את זה והולך לקרוא מאמר'. זה לא נכון. עשיתי מהפכה בחיי, והכול בזכות אשתי המדהימה, מאיה".

רזומה

אישי: פרופ' יורם רבין (43), נולד ומתגורר בקיבוץ נען. נשוי למאיה, שלה תואר ראשון בספרות ובתיאטרון, ואב לשניים: יונתן ושירה

תפקיד: מונה לדיקן הבא של בית-הספר למשפטים במכללה למנהל, תפקיד שבו יכהן משנת הלימודים הבאה. כיום מכהן כסגן דיקן וכמרצה. בוגר המחזור הראשון של בית-הספר שבקרוב יעמוד בראשו

תחום התמחות: חוקר ומרצה לדיני עונשין, משפט חוקתי ולזכויות אדם. מחבר הספרים "זכות הגישה לערכאות כזכות חוקתית", "הזכות לחינוך", "דיני עונשין", ומחבר משותף של "זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות" ו"ספר וינר על המשפט הפלילי"

עוד משהו: עורך "הפרקליט", כתב העת המשפטי של לשכת עוה"ד. ממקימי התנועה לחופש המידע וחבר בהנהלתה

צרו איתנו קשר *5988