משורר עני ב-200 שקל

שאול טשרניחובסקי גר שנים כדייר משנה במעון הפטריארך היווני בסן סימון. לאה גולדברג עברה לירושלים אך נותרה בודדה מאד. נתן אלתרמן הטביע את יגונו בטיפה המרה בקפה כסית. ורחל חולת השחפת גססה בדירתה הקטנה בתל אביב, הרחק הרחק מדגניה שעל שפת הכנרת.

מה המשותף לכולם? הם היו משוררים גדולים. בדרך כלל גרו בצניעות. לעתים סבלו מחסור, וידעו דלות מהי. אמידים הם לא היו. במלים אחרות, לא היה להם כסף.

על כן, ההחלטה להניח את פניהם של הארבעה על גבי השטרות החדשים של בנק ישראל היא החלטה כמעט אירונית, שריח עז של יומרה עולה ממנה. שלא לומר, חנופה. או שמא ניסיון נואש למצוא חן. קוראים לזה, במלים אחרות, יחסי ציבור. הנה, תראו כמה אנחנו תרבותיים. נאורים. עמוקים. נו טוב, נגיד.

העניין הוא שאם שר האוצר יובל שטייניץ מבקש לשמר את התרבות הישראלית, מוטב לו שישקיע בתקציבי המשרד האחראי לכך. שיוציא לאור בולים. שיקרא על שמם בתי-ספר. שיעודד יוצרים להמשיך ולפעול כאן. רק שלא יעליב אותם בשטר מקומט של 20 שקל או סטיפות של 200.

כך שגם הזעקה שעלתה מחוגי המקופחים, אלה שתמיד ימצאו סיבה להתלונן על משהו, בלתי שמישה בעליל. נחמיה שטרסלר, על תקן המפייס הלאומי, אמנם הציע את יהודה הלוי ורבי שלום שבזי בגזרת המשוררים המזרחיים, אבל זו גם התחכמות שלא לצורך. או שיתוף פעולה עם הבלוף.

מנהיגים שמחוברים למיליונרים, פוליטיקאים שמפזרים את כספי המדינה לכל רוח, ראשי ממשלה שלוקים בנהנתנות חסרת מעצורים, היו מתאימים יותר. אם כבר כסף ישראלי גאה, אז שיהיה מחובר לאלה שממילא מקבלים אותו: בעלי ההון.

הרי בסוף, אתם יודעים, אנחנו אלה שמשלמים את המחיר.