רוקמת את עצמה לדעת

אדוה דרורי רוקמת את החרדות שלה, תופרת את הזיכרונות, מאחה את התשוקות ואורגת את הכמיהות. היא עושה זאת בשלל צבעים אבל נותנת לאדום ולשחור להשתלט, כלשונות אש משתלחות, בחלל הגדוש שיצרה בגלריה הקיבוץ בתל אביב. כבר בכניסה היא מדברת בכפל לשון: שטיח אדום מזמין להיכנס ברוב הדר, והיא מבקשת לחלוץ נעליים, כבמקדש.

תחושת הדואליות נמשכת כאשר נפגשים בחומרי היצירה של דרורי: יריעות רקומות, גלימות צבעוניות, מוביילים בובתיים ואף בובות פרווה, כפפות וכובעים - כולם כמו קוראים לגעת, אך בו בזמן זועקים כשלטי אזהרה חמורה. במרכז חלל הכניסה עומדת עגלת תינוקת ועליה כתוב "אל תיגע בי". בחדר השני שמלת כלה שהתרוקנה. אריה פרוותי מחבק וכובעו, ככיפה סרוגה, מכותב במילה "סליחה". באמתחתו מתנות קטנות וילדותיות, שהחביאה האמנית כמו "פרסי ניחומים" חסרי ערך.

דרורי היא מיצגנית ויוצרת מורכבת, אשר ממעטת להציג בתערוכות "סטטיות". את עיקר נוכחותה בזירת האמנות בארץ ביססה כאמנית פרפורמנס, המציגה לעיניהם של מעטים, במסגרות אלטרנטיביות שונות. תערוכת היחיד שלה, שתיפתח מחרתיים (חמישי), היא אירוע נדיר ומסקרן, שבו היא כובשת את חלל הגלריה כולו והופכת אותו לממלכה הזויה, השואבת את דימוייה מעולם של חלומות וסיוטים.

כותרת התערוכה באנגלית בשםThe Silent Kingdom ובעברית שורה מבארת: "אדוה דרורי רוקמת ביוגרפיה". שני הדברים נכונים ומתקיימים בכפיפה אחת: מצד אחד, התפאורה הבדויה, מקסם שווא של פרטים שמתחברים יחד במרקם סבוך ובעבודת יד עמלנית, אובססיבית וסיזיפית. מצד שני - הכל אמת, הכול נובע מחייה האישיים, מחומרי היום יום של ילדותה, מניסיונות ההתבגרות וההתפכחות.

דרורי, בת קיבוץ שריד התחילה את לימודי האמנות בבצלאל והמשיכה בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. מרבית העבודה המוצגת בתערוכה נעשתה במסגרת לימודיה באנגליה, שם התמחתה בתרפיה באמנות לפי הגישה האנתרופוסופית. התרפיה שלה, היא מודה, מתחילה אצל עצמה. העיסוק שלה באמנות הוא גם עיסוק בפצע הפתוח של המכאובים שלה.

התערוכה מלווה בפס-קול שיצרה המוזיקאית הווקאלי סטית אתי בן-זקן, המשרה על חלל הגלריה אווירה הנעה בין נעימות חדר ילדים לבין ויכוחים כועסים ומהוסים הנשמעים מבעד לדלת חדר ההורים. לצד אלה שזורים בו שירי עם, רגעי חלום וקטעים מסיפורי ילדים.

"התערוכה היא פרוייקט ביוגרפי, בו אני חוקרת את עברי", אומרת דרורי. "חלק גדול מהלימודים שלי נעשה דרך התבוננות מעמיקה בפצעים נפשיים אישיים ומציאת דרכים יצירתיות לעבודה דרכם. אני רואה בעיסוק בעצמי גם השלכות שמעבר - לחברה שבה אני חיה והחברה שבה גדלתי.

"במהלך הלימודים באנגליה התגוררתי בהוסטל של סטודנטים. המגורים המשותפים, מקלחות, מטבח וחדר אוכל, העלו זכרונות רבים מבית הילדים בקיבוץ". מארג היצירות של דרורי משלב משי וצמר טבעי עם צעצועי פלסטיק זולים. היא מסבירה כי היא מבקשת ליצור רקמה אורגנית משעטנז של חומר "חי" (טבעי) וחומר "מת" (מלאכותי).גולת הכותרת של המיצב הן "גלימות ביוגרפיות" - התלויות על הקירות ומכילות טקסטים ומסרים. "כל גלימה מייצגת פרק בחיי, שזירת ההתבוננות בעבר דרך הנעשה בהווה עם מבט לפי כוחות עתיד חדשים".

גלריה הקיבוץ, דב הוז 25, תל אביב. הפתיחה יום חמישי 28.4. ב'-ה': 11:00-15:00 16:00-18:00; ו' וערבי חג: 11:00-14:00