קצר ושובר את הלב

בתום טקס הקפה הקבוע שלי ביום שבת, שאותו אני מתחיל בקליית הפולים ומסיים בשפיתת הקפה הטרי במקינטה הפרימיטיבית שלי, החלטתי לצאת להליכה עם פוז'ו, הכלב הננסי שלי. עוד לפני שיצאתי מהבוסתן תפסו את עיניי כל הפקעות ששתלתי בתחילת החורף - היקינתונים, הרקפות, הכלניות - שמח בעיניים. אבל איך שיצאתי מהבוסתן והתחלתי לצעוד בין הרים ובין סלעים, היופי הזה של האביב הפיל עליי באחת מלנכוליה.

העיריות הפורחות, כליל החורש והשקדיות שכבר הנצו עלעלים - כולם נראו כל-כך יפים, אבל בו בזמן לחשו בקול אחד: "מהר-מהר, אנחנו נובלים". האביב פרץ בכוח לא ייאמן. האדמה, עדיין רטובה מהגשמים האחרונים, נשטפה בים של פרחים בוורוד, בסגול ובצהוב. אני צועד עם פוז'ו בשקט תחת החופות הסגולות, אך בראשי לא מפסיקה לנקר אותה מחשבה טורדנית, שהאביב קצר ושבעוד שבוע-שבועיים יגיעו החמסינים. כל הירוק יצהיב ויכמוש, וכל הסגול יתנדף.

בתוך כל היופי הזה אני מתהלך ומתאבל על מה שאוטוטו ייגמר. למה אני לא מסוגל לדבוק בכאן ועכשיו, אני שואל את עצמי, למה אני לא מסוגל ליהנות ממה שיש ולהפסיק לפחד ממה שיבוא אחר כך? כולנו ניבול, סביר להניח, אבל זה לא צריך לעצור אותנו מלהפיק הנאה מההווה.

ניסיתי לעצור את העכברוש הזה של הייאוש מלחפור במוחי. ניסיתי להיאחז בגבולותיו הזמניים של האביב הזה, בתוך הפריחה והלבלוב, ולא לחשוב על הצהוב ועל החום שיבואו אחריו. אבל למרות זאת, כל פרח ופרח הזכירו לי שעוד מעט יגיע החמסין, שעוד מעט אצטרך להתחיל להשקות.

אני איש של חורף. איש של קור. תנו לי מאה ימי גשם, ותחסכו ממני שרב אחד קטלני ואיום. אין לי מושג מה עובר עליי. אולי זה הגיל, אני חושב לעצמי, אולי הגוף כבר לא בשיא לבלובו, ואולי הקרחת מזכירה לי שכבר אי-אפשר להגדיר את התספורת שלי כמשהו אביבי וחינני במיוחד. בהחלט לא.

כשחזרתי הביתה התנגן ברדיו שיר שלא הכרתי. בהתחלה לא כל-כך קלטתי מה הוא אומר, אבל לאט-לאט נכנס לתוכי קולו של פוליקר, ואחריו המילים. כל ההרגשות העילגות שלי, תחושות השכול, אל מול היופי והלבלוב, נשפכו מהרדיו בדיוק אכזרי:

"יש רגע קצר בין אדר לניסן,

שהטבע צוהל בכל פה.

הוא שופע חיות,

שיכור ומבוסם,

איך שיופי יכול לרפא...

אך עוד רגע ייבול ויצהיב,

כי הנה בשוליו כבר הקיץ ניצת.

קצר פה כל-כך האביב,

קצר וחטוף ושובר את הלב.

לחשוב שהוא תיכף ידעך,

מבטו רק נפקח.

אך התחיל ללבלב,

רק ניתן לי ותיכף נלקח"

מילותיו של דויד גרוסמן. כביכול על האביב, ובעצם על בנו שנהרג. כל התחושות מהצעדה ההררית שלי, תחושות שלא ממש הצלחתי לנסח במילים, נמהלו אל תוך השיר הזה. "קצר וחטוף ושובר את הלב, לחשוב שהוא תיכף ידעך". כמה מדויק. מובן שהורדתי את השיר לנייד והסתובבתי איתו יום שלם בין כל הכלניות והיקינתונים. רק ניתן לי ותיכף נלקח, כותב גרוסמן. כמה מפחיד. אני, שמסתובב לי עם הפגיעה הנרקיסיסטית שלי, חרד לכמישתם של הנרקיסים הווירטואליים בבוסתן שלי, והוא עם הבשורה האיומה שלו, עם השכול האמיתי. אני חרד משיערי הנושר, מרמות סוכר גבוהות ומכליל החורש, שמחר יהפוך לסתם עץ ירוק. פתטי.

יצאתי לבוסתן. אי-אפשר היה להישאר בבית עם כל המחשבות האלה. הברוקולי והכרובים הפורחים קראו לי. בכל ירקות החורף שלי התחילו להנץ פרחים. בהחלטה של רגע החלטתי לעקור את הירקות שעבר זמנם ולהתחיל להכין את הערוגות לקיץ. כאב לי הלב להפוך אותם עם הקלשון. כאב לי הלב לעקור שיחים מאושרים כל-כך בשיא תפרחתם, אבל היופי הוא לא לעניין פה, אני אומר לעצמי. פה מגדלים ירקות למאכל. פה צריך לשתול עכשיו חצילים ועגבניות, לזרוע במיה ותירס. פה צריך להפוך את האדמה ולהוסיף קומפוסט. תפסיק עם הרומנטיקה המשתפכת הזאת. ובעוד אני הופך את אחת הערוגות, אני נתקל בשורשי סלרי שמנמנים ומתמלא שמחה. כשנכנסתי למטבח עם השורשים השמנמנים האלה פחתה מעט המלנכוליה. עם שורש סלרי שופע חיות ביד, שיכור ומבוסם, אפילו מילותיו של גרוסמן כבר מפסיקות להלום בי. איך שאוכל יכול לרפא.