דאנה איבגי: סרט הוא בשבילי טבע שני. אני מורגלת לקצב מגיל צעיר

"זה נורא מוזר. אני גם תופסת את עצמי כעצלנית, ודווקא מהמקום הזה אני עושה המון דברים" ■ דאנה איבגי בראיון מיוחד עם "גלובס"

דאנה איבגי הייתה זמרת עוד לפני שהתחילה לשחק. בילדות היא רצתה להיות ירדנה ארזי, אחר כך עופרה חזה ואז מייקל ג'קסון. היא כתבה שירים הרבה לפני שהתחילה לנגן, והקליטה את עצמה מקריאה ברצינות תהומית טקסטים לטייפ רקורדר; מתלבטת בקול רם באיזו מילה כדאי לה להשתמש כדי שהמקצב יזרום.

כשהייתה מספיק בשלה, התחילה ללמוד פסנתר. "הפרעת הקשב, או מה שיש לי, הקשתה עליי", היא אומרת, ועם הפוני הקצר במיוחד ועם השיער הכהה, הגולש, היא נראית הרבה יותר צעירה מגילה, 29. "באיזשהו שלב זה תקע אותי, כי לא יכולתי ללמוד תווים, ובסוף המורים נכנעו והתחילו ללמד אותי אקורדים. ואז נהייתה אצלי חסימה. אם אני לא מקצוענית ולא מספיק טובה, אז אני לא אעשה את זה".

במקום לשיר, איבגי התמקדה במשחק, בעיקר בקולנוע, גרפה פרסים, הגיעה לפסטיבלים גדולים, ביניהם לקאן, ומדי פעם הופיעה בתיאטרון. אבל אז קרה משהו שהעיר את השירה מהתרדמה שהטילה עליה יום אחד, ומאז היא שקועה בתוך עשייה מוזיקלית, שממנה היא מוקסמת כמו תינוק מצעצוע חדש. תוך כדי שיטוט ביוטיוב ראתה וידיאו של פארל וויליאמס, אחד המפיקים המוזיקליים הגדולים בעולם, שתיעד את עצמו כותב שיר. מישהו דיבר ברקע, מישהי נכנסת לפריים, היה רעש מסביב, והוא בשלו - אלתר ושר, בלי שיפוט, באופן משוחרר לגמרי. "זאת בדיוק הדרך שבה אני כתבתי וכל-כך התביישתי בה, כתיבה מתוך תחושה; וכשראיתי את וויליאמס זה נתן לי ביטחון לעשות את זה כמו ילדה, ליהנות ולקשקש ולהיות חסרת ביקורת עצמית".

- ישבת לכתוב?

"לא מיד. התחלתי יותר ויותר להיכנס לראש, והבנתי שכשאני לא מבקרת את עצמי, זה קורה לבד. ואז החלטתי שאי-אפשר ככה פתאום לכתוב שירים בלי ללמוד מוזיקה באופן מסודר ושאני רוצה להיבחן לרימון. פניתי ליהודה עדר, שהבן שלו למד איתי בתיכון והוא שאל, 'מה הקטע? את בטוחה בזה, בגילך?' אבל הייתה לי תשוקה חזקה להבין את המוזיקה, אז עשיתי את הבחינות".

- והתקבלת?

"כן".

- ואז אמרת, תודה, אבל לא תודה.

"בדיוק שיחקתי ב'השחף' וניסיתי להרכיב מערכת הגיונית. הבנתי שלא אוכל להופיע בהצגה ובציפורל'ה (אנסמבל שחקנים בוגרי ניסן נתיב, ל' ר'), ולנהל את החיים שלי, ושהייתי אימפולסיבית וחסרת סבלנות. יהודה הציע לי להיכנס לשיעור בהלחנת שירים של בוגרי רימון, עם אביגיל רוז ועם דניאלה ספקטור ולהשמיע חומרים שלי. בפעם הראשונה שהשמעתי משהו שלי חשבתי שאני עומדת להתעלף. אף פעם על במה לא הרגשתי ככה. במקביל הייתי בציפורל'ה ועברתי פיתוח קול. כתבתי שיר באנגלית והשמעתי אותו לאבא שלי, שאמר שהוא בדיוק מחפש שיר כזה לאחת הסצנות בסרט שלו שיוצא. הקלטתי אותו אצל אלון לוטרינגר, חבר שלי ומוזיקאי מחונן, והוא התלהב. היה לי שיר ביד ורציתי לעשות לו קליפ".

- בכל זאת את קולנוענית מגיל צעיר.

"צילמתי אותו בבית. אני סאקרית של יוטיוב. אמרתי לעצמי, 'מה קרה, בגלל שאנשים מכירים אותי אני לא יכולה לעשות הום וידיאו?' הקרנתי את מסך המחשב שלי על עצמי, ובעזרת חברים מציפורל'ה צילמנו אותו. פתאום נהיה דיבור שאני זמרת. אריאל הורביץ ראה את זה וביקש שאופיע איתו".

- מושלם.

"רק שזה לא יצא, כי לא יכולתי בגלל לוח הזמנים שלי".

- המוזיקה והמשחק מתנגשים?

"הם אמורים לעזור זה לזה. בציפורל'ה אני שרה".

- מתי יצא תקליט שלך?

"אני נכנסת להקלטות באולפן של אלון, ואנחנו מתייחסים לפרויקט ברצינות. אם זה יהיה תקליט שלם? אני לא יודעת. מצד אחד אני רוצה שהוא כבר יהיה בחוץ, ומצד שני אני מבינה שצריך לתת רספקט לתהליך".

- את חסרת סבלנות בבסיס.

"אין לי סבלנות. אני ממש מנסה ללמד את עצמי ליהנות מהתהליך עצמו. אני מצליחה רק בדיעבד".

- התוצאה עושה לך את זה?

"אני לא מתרפקת. אני מיד בדבר הבא".

- בקולנוע צריך הרבה סבלנות. צילומים, עריכה, עד שהסרט עולה. איך את מסבירה את זה?

"זה נורא מוזר. אני גם תופסת את עצמי כעצלנית, ודווקא מהמקום הזה אני עושה המון דברים. דווקא על הסט יש לי סבלנות, בתיאטרון פחות. בסרט ישנו האדרנלין של העלייה על הבמה בכל פעם. בתיאטרון את עובדת על כל מחזה שלושה חודשים. סרט הוא בשבילי סוג של טבע שני. אני מורגלת לקצב של הקולנוע מגיל צעיר. היום אין לי בעיה לחכות עד שהסרט יוצא, עד כדי כך שלפעמים אני מתפלאת שזה קורה. אימנתי את עצמי לעשות סרט ולשכוח אותו. כשהתחלתי לעשות מוזיקה הזמינו לי אוזניות מיוחדות ב-eBay. ואני, נו, מתי זה כאן, עוד לפני שלחצתי על אנטר. בילדות לא הבנתי למה למבוגרים לוקח כל-כך הרבה זמן לעשות דברים".

- אולי חוסר הסבלנות הזה מנע ממך לפתח קריירה בחו"ל, אחרי שנפתחה בפנייך דלת גדולה בפסטיבל קאן כשנסעת לשם עם הסרט "אור"? יכולת להיות כמו רונית אלקבץ.

"לא מעניין אותי לעשות כל דבר שהוא חו"ל. לא מעניין אותי לעבור לאל.איי ולעשות אודישנים. אני יותר נמשכת לעבודה עם במאים ספציפיים שאני חולמת לעבוד איתם".

- אבל כדי שזה יקרה צריך לעבוד ולשבת שם תקופה כדי שיכירו אותך.

"ב'אור' הייתי בשנה ב' בניסן נתיב. למזלי, היה המון בלגן סביב זה ובית הספר הגן עליי. חזרתי מקאן לפרויקט מאוד חשוב, וזה קרקע אותי. כנראה לא ממש התעמקתי בזה. היה לי סוכן שעבד עם חו"ל, אבל רוב האודישנים שנותנים לישראלים לעשות הם מסוג מאוד מסוים. חוץ מזה, לקחת את עצמי לחו"ל זה לאבד מה שיש לי פה; למשל ציפורל'ה. אני מאוד לא פרקטית, אלא פועלת מאנרגיה. חוץ מזה, העולם היום שונה ואפשר לעשות אודישנים בווידיאו. ואת יודעת מה עוד?".

- מה?

"ההצלחה הגדולה של רונית באה אחרי שעשתה את הסרט שלה. כל עשייה עושה את העבודה. אני רוצה ליצור. לקום בבוקר, ולהתעסק עם דברים שמרגשים אותי".

- ומה לגבי פרנסה? קולנוע זה עליות וירידות.

"זאת פרנסה בעייתית, ולכן עבדתי בחנות לאביזרי מסיבות כשלא הייתה לי עבודה והייתי צריכה כסף".

- למה לא עשית יותר תיאטרון?

"כי לא הציעו לי משהו שמשך אותי. בתיאטרון אני מאוד סלקטיבית. כשזה טוב זה מדהים וכשזה רע - את לא מבינה למה האמנות הזאת בכלל קיימת. לפעמים הקהל אדיש למפגש המיוחד הזה. בציפורל'ה אנחנו עובדים מאוד חזק כדי שמה שקורה על הבמה לא יהפוך למשהו שנמצא על מסך קולנוע".

- תיאטרון זאת פרנסה קבועה.

"הרבה דברים יכולים להיות פרנסה. אני לא מסוגלת לקחת את הדבר שאני הכי אוהבת לעשות ולהפוך אותו לפרנסה. אני אעדיף לעשות פרסומת מאשר תפקיד שאני לא שלמה איתו".

- עדיין לא ראינו אותך בפרסומות.

"זה צריך להיות משהו שאני מסוגלת לו".

- את יכולה להרשות לעצמך את הלוקסוס הזה. עדיין אין לך ילדים לפרנס.

"אני מאוד אאוט בכל מה שקשור לכסף, אבל יש לי חושים בריאים, כמו לקנות בית בשכונת שפירא. רציתי לגור שם וידעתי שזאת אחלה עסקה. בעצם יש לי עסק - ציפורל'ה. כולנו שותפים בו ומקבלים ממנו משכורת. שניים מאיתנו מנהלים את העסק כלכלית ומקבלים על זה שכר, וזה בית ספר לעסקים בשביל כולנו. ציפורל'ה לא נותן לי להיות אאוט, כי מכריחים אותי להיות שותפה בהחלטות השוטפות".

- ועכשיו אבא מביים אותך ב"הנסיכה איבון" בתיאטרון גשר.

"שזה הרבה יותר טבעי מאשר לשחק איתו, כי יש היררכיה של הורה שאומר מה לעשות ובת שצריכה לשמוע בקולו. אני נורא נהנית. אף פעם לא עשיתי תפקיד כל-כך מורכב".

- את בדרך להצטרף לתיאטרון רפרטוארי באופן קבוע?

"אני לא יכולה, בגלל ציפורל'ה. זה גם מנוגד לאופי שלי, כשהזמן שלי שייך למישהו אחר. בציפורל'ה הזמן שלי שייך לי, כי ציפורל'ה היא שלי".

- ומה בקולנוע?

"יש משהו שקורה, אבל כמו תמיד מחכים לתקציבים. תמיד לוקח שנים עד שקרן מחליטה להיכנס להפקת סרט. זה נורא מה שעושים ליוצרי סרטים. צייר רוצה לצייר? - הוא לוקח קנבס ויוצר את האמנות שלו. קולנוען צריך לחכות לפחות שלוש שנים עד שהוא יכול להתחיל לעבוד".

- כי אין כסף.

"ויש ביורוקרטיה. הכסף כנראה לא רב, החלוקה מאוד זהירה, והזהירות תוקעת את כל התעשייה".

- מתי נראה סרט שלך?

"גם זה יבוא. רציתי ללמוד קולנוע ואיכשהו זה לא יצא. עשיתי סרט קצר לפני כמה זמן. אמשיך לעשות סרטים קצרים כדי לשמור על כושר ולהתנסות. יש דברים בקולנוע שאני לא מספיק יודעת".