גבר בוושינגטון עם שיער על החזה

יש להניח, או לפחות לקוות, שביבי מבין את התוצאות האפשריות של התנגשות באובמה

תהיה הדעה על מדיניותו של בנימין נתניהו אשר תהיה, הוא גילה ביום שישי מידה לא שגרתית של אומץ לב. חיטוט חלקי בתאי הזיכרון ובתיקי הארכיון אינו מניב אוסף דוגמאות של מדינאים זרים הסותרים את נשיא ארה"ב בפומבי, בלב לשכתו הסגלגלה, לעיני המצלמות ובאוזני המיקרופונים.

אלי ויזל רכש פעם את עולמו כאשר הפציר בנשיא רונלד רייגן, בנאום בבית הלבן, שלא לבקר בבית עלמין צבאי בגרמניה שחיילי אס.אס קבורים בו. מסורתנו לימדה אותנו "לדבר אמת לשלטון", אמר ויזל, והתעלה באותו היום למדרגת נתן הנביא בחצר דוד המלך. שנה אחת אחר כך הוא קיבל את פרס נובל לשלום. רייגן ואנשיו חרקו שיניים, אחדים חרקו בקול רם במיוחד - אבל את ויזל היה אפשר לפטור במשיכת כתפיים. הוא היה בחזקת "משוגע איש הרוח", פרופ' לפילוסופיה שנטל חירויות פואטיות, כוהן גדול ללא דיוויזיות.

לא כן מר נתניהו. הוא איש רב-דיוויזיות, יותר דוד המלך והרבה פחות נתן הנביא. פטרונו של נתניהו משכבר הימים, האיש שהעלה אותו לגדולה, משה ארנס, התלונן פעם על שגריר ישראלי בוושינגטון. "אנחנו זקוקים לגבר, ויש לנו נער", הוא אמר לפני 20 שנה ויותר. ובכן, אם ננקוט את לשון המאצ'ו של מר ארנס, ביום שישי היה לישראל גבר בוושינגטון, עם הרבה מאוד טסטוסטרון, ועם שיער על החזה.

אי אפשר להגיד שאמריקנים מופתעים מאוד ממחוות דוגרי ישראליות. הם למדו במרוצת הזמן שעברית מודרנית אינה משופעת בדקויות ובלשון המעטה, ורוב הישראלים נוטים להישמע באנגלית פחות או יותר כפי שהם נשמעים בעברית. אבל קצת קשה לפקוד חוסר ניואנסים באנגלית אמריקנית על בנימין נתניהו. אי אפשר להגיד שהוא נשמע "אותו הדבר" בשתי הלשונות. הוא לא נכשל כאן בחספוס או בחירשות צלילים. הוא רצה להישמע כך.

נאום ניצחון, פעמיים

מבקרי נתניהו מתלוננים לפעמים שהוא אינו יודע לאן הוא הולך. בוושינגטון, בסוף השבוע הזה, הוא יודע יפה לאן הוא הולך. תחילה הוא הולך אל ועידת איפא"ק, לשאת בה נאום ניצחון. אין כמעט ספק שממתינה לו שם קבלת פנים היסטורית, משהו ממין התרועות שקיבלו את מנחם בגין לפני 30 שנה ויותר. הוא הגיע לוושינגטון בעיצומו של מתח עם ממשל קרטר, מיד לאחר שהחליק בחדר האמבטיה שלו בירושלים ושבר את אגן הירכיים. "אני אולי שברתי את הרגל", הוא הכריז, "אבל איש לא יכופף את ברכיי".

מוועידת איפא"ק ילך נתניהו אל גבעת הקפיטול ויישא שם נאום במושב משותף של שני בתי הקונגרס. האמת היא שרוב הקונגרס ממילא היה בוועידת איפא"ק, אבל שום דבר לא ישווה להודעת רב-הסדרנים של הסנאט, "אדוני היושב ראש, ראש ממשלת ישראל". רגע הכניסה למליאת הפרלמנט החשוב ביותר עלי אדמות מרומם את הנכנס למעלתו של נשיא ארה"ב. היושב ראש, ג'ון ביינאר, רפובליקן ממדינת אוהיו, הוא שהזמין את נתניהו.

למפלגות אופוזיציה בוושינגטון יש מסורת ארוכה של ניסיון להוכיח כי הן הרבה יותר פרו-ישראליות מן הנשיא המכהן. הדמוקרטים הוציאו את הנשמה לג'ורג' בוש האב ולג'ורג' בוש הבן; הרפובליקנים תקפו את ג'ימי קרטר ואת ביל קלינטון.

"עוצרת בקו המים"

אמנם מקובל להגיד בוושינגטון ש"הפוליטיקה המפלגתית עוצרת בקו המים", זאת אומרת אינה חוצה את האוקיינוס, והאופוזיציה מקבלת את זכותו הבלעדית של הנשיא לנהל מדיניות חוץ - אבל בענייני ישראל היא חוצה תמיד. תמיכה בישראל היא מטבע עובר לבוחר, ובייחוד מטבע עובר לתורם. אפשר לממש אותה במהירות.

ראש הממשלה החליט לצאת לעימות פומבי עם נשיא ארה"ב בשעה שמערכת הבחירות לנשיאות מתקרבת אל קו הזינוק הרשמי שלה (ספטמבר), אבל נמצאת כבר בעיצומה, לפחות בחלקים של ארה"ב, במדינות כמו אייווה, ניו המפשיר ודרום קרוליינה. שני טוענים רפובליקנים לנשיאות - מושלי מסצ'וסטס ומינסוטה לשעבר - התייצבו לצד ראש ממשלת ישראל נגד נשיא ארה"ב. "הוא זרק את ישראל מתחת לגלגלי האוטובוס", אמר מיט רומני, הנחשב לפי שעה למועמד המוביל במחנה הרפובליקני. העיתון "וול סטריט ג'ורנל" דיווח עוד לפני המעמד בבית הלבן כי תורמים יהודים נושרים ממחנה אובמה. חלקם בין התורמים הדמוקרטים גדול לאין שיעור מחלקם היחסי באוכלוסייה.

מותר להניח, או לפחות לקוות, שמר נתניהו מבין את התוצאות האפשריות של התנגשות חזיתית עם הנשיא. הוא התנסה בזה לפני 15 שנה, כאשר הנשיא היה ביל קלינטון. עוזרי קלינטון תיארו לימים את פגישתם הראשונה בבית הלבן, ב-1996, כחוסר חיבה ממבט ראשון. קלינטון חשב את נתניהו למתנשא ולא ישר.

קלינטון היה נוח לכעוס, מועד להתפרצויות, אבל גם נוח להירגע.

ברק אובמה הוא ההיפך. קור הרוח שלו במצבי לחץ מעורר התפעלות תקופתית בוושינגטון. גנרלים, שעקבו אחרי התנהלותו במבצע אוסאמה, השוו אותו עם Cool Luke, גיבור של דרמת פשע מפורסמת משנות ה-60. לוק (פול ניומן) מסרב להיכנע לאילוצים ולקבל עליו מגבלות. עיתונאים נתנו לו במרוצת מערכת הבחירות את הכינוי "אובמה ללא דרמה". האם האיפוק שלו, למשמע הערותיו של ראש הממשלה על גבולות 1967, יעמוד בעינו לאורך זמן?

לא ג'יימס בייקר

התנהלותו של הנשיא בענייני המזרח התיכון מעוררת ספקות. הוא החליט לשאת נאום פרוגרמטי על המזרח התיכון ערב ביקורו של בנימין נתניהו. מקובל להניח שזה לא היה צירוף מקרים. נשיאים אמריקנים תמיד נהנו מיתרון פתיחה רטורי. הנשיא טדי רוזוולט אמר לפני מאה שנה ויותר, כי כוחו החשוב ביותר של נשיא הוא "דוכן הדרשנים" (buly pulpit), שהנשיאות מעניקה לבעליה. בעומדו על הדוכן, הוא מעצב את סדר היום, מפני שהאוזניים כרויות מיד לכל הגה היוצא מפיו.

אובמה הציב אפוא את הדוכן ביום ה' בבית מחלקת המדינה, ושלח את ישראל אל גבולות 1967. לרוע מזלו של אובמה, ראש ממשלת ישראל קיבל הזדמנות לסתור אותו כבר למחרת, ויקבל עוד שתי הזדמנויות חגיגיות בימים הבאים.

יתר על כן, הנשיא עצמו עומד, כנראה, להחליש הערב (שעון ארה"ב) את תוקף נאומו מיום חמישי. בוועידת איפא"ק נשיאים ושליחיהם נוטים להשמיע שבועות אמונים לידידות-נצח עם ישראל. יוצא אחד מן הכלל התרחש לפני 21 שנה. מזכיר המדינה ג'יימס בייקר התייצב בוועידת איפא"ק, בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, והכריז כי "חלום ארץ ישראל השלמה (Greater Israel) הגיע אל סיומו". יועצו החשוב ביותר של בייקר בימים ההם היה דניס רוס הנצחי. רוס עצמו יעץ לישראל בפומבי להתעשת, לחדול מלהילחם נגד רוגטקות של נערים פלסטינים ולהתרכז במקום זה בפיתוח אמצעים נגד טילים. ב-1992, העניש ממשל בוש האב את ישראל על התנחלויותיה באמצעות סירוב לערוב להלוואות ענק לשיכון עולי ברית המועצות.

הרבה מים זרמו מאז בנהר הפוטומק. לפי העיתונות האמריקנית, רוס מייעץ עכשיו לנשיא ארה"ב לנהוג איפוק בישראל ולהניח לה תחילה להתרגל למציאות החדשה במזרח התיכון. אולי ניכרת כאן השפעתן של סעודות ליל שבת בביתם של אביטל ונתן שרנסקי.

עיתוני ישראל רשאים עכשיו לעדכן את התוצאות. הם דיווחו בשעתם "נתניהו-אובמה 0:1", לאחר שראש הממשלה הפשיר את ההתנחלויות על אפו ועל חמתו (הצוננת) של נשיא ארה"ב. עד יום רביעי, יגדיל מר נתניהו את יתרונו, לפחות במובן הזה שהוא הבקיע שער. בהפסקה יהיה צריך לבדוק את הווידאו, כדי להבטיח שזה לא היה גול עצמי.

צרו איתנו קשר *5988