ביהמ"ש לענייני משפחה: תוכן הצוואה חשוב יותר מהצורה

בעבר הקפידו בתי המשפט, הקפדה מדוקדקת, על התנאים, הקבועים בחוק, להכרה במסמך כ"צוואה" תקפה. ובא עידן הנשיא ברק, בו חשיבותן של הכוונה, של המהות, התחזקה על-חשבון הדרישות הצורניות, הפורמליסטיקה, וההקפדה האמורה נחלשה-משהו. והגיעו הדברים לידי כך, שכיום, עשוי בית המשפט להכיר במסמך כלשהו, כצוואה תקפה, גם אם המסמך שונה בתכלית מכפי שדומה שצוואה אמורה להיראות. יש בכך היגיון. שהרי רצונו האמיתי של הנפטר, בנוגע לאשר ייעשה ברכושו לאחר מותו, הוא שאמור לעמוד לנגד עיניו של בית המשפט.

במהלך חייה הקצרים, לא רוותה המנוחה שרית פורת ז"ל נחת מבני משפחתה. היא מעולם לא נישאה, והקשר המשפחתי החם היחיד שלה היה עם אימה. אי פה אי שם היא סיפרה, כי קרובי משפחתה האחרים טענו, שהיא חולת נפש, וביקשו למנות לה אפוטרופוס, על-מנת להשתלט על רכושה.

בשנת 1999 עמד חגי אביאל בראש "עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית". זמן לא רב לאחר שהמנוחה שמעה אודות העמותה, ולאחר שהיא הכירה את אביאל, היא פנתה אל עורך הדין של העמותה, צבי קפלן, על מנת שיערוך לה צוואה. על-פי אותה צוואה, שאכן נחתמה כדין, הורישה המנוחה את כל רכושה לאימה, והורתה שככל שבעת פטירתה אימה לא תהיה בין החיים, יונחל כל רכושה לאביאל. באותה הצוואה הדגישה המנוחה את רצונה, שקרובי משפחתה לא יזכו בחלק כלשהו מעיזבונה. עו"ד קפלן התבקש שלא לגלות לאביאל אודות הצוואה.

אף פרוטה לקרובים

חלפו כ-3 שנים, והמנוחה העתיקה את מקום מגוריה מישראל לניו-יורק, שבארה"ב. שם היא יצרה קשר עם הרב משה פטמן, ששימש כרב הקהילה. הרב "אימץ" את המנוחה וסייע בידה רבות, בעניינים שונים ומגוונים. המנוחה נועצה בו רבות, ואף ביקשה שיהיה מיופה-כוח בחשבונות הבנק שלה, ביחד עם בנימין שחר, שהיה בנו של מכר שלה.

בשנת 2004, לאחר שאימה כבר הלכה לעולמה, ביקשה המנוחה מהרב פטמן להכין מסמך, שבו היא תייפה את כוחו לפעול ברכושה. השניים נסעו לבית-הכנסת, שם כתב הרב, בכתב-ידו, את הדברים, אותם הכתיבה לו המנוחה. כותרת המסמך הייתה "הצהרה וייפוי כח". לצד פרטיה של המנוחה, היא הצהירה בו, כי את כל רכושה ועיזבונה היא משאירה "לשני אנשים טובים שעזרו, ועוזרים לי והם רבי משה פטמן... וכן ר' בנימין שחר מישראל (הבן של משולם שחר)". באותו המסמך נכתב, לבקשת המנוחה, כי "אף פרוטה" לא תגיע לידי קרובי משפחתה. המנוחה חתמה על המסמך לצד תאריך חתימתה.

עוד לפני חתימתה, ביקשה המנוחה מן הרב פטמן, ששני עדים יהיו נוכחים בעת החתימה. אף שכך אכן קרה, הרי בעת החתימה, הם לא חתמו על המסמך, כעדים לצוואה. רק זמן קצר לאחר מכן, כשהמנוחה הבחינה בכך שהם לא חתמו, הם הוסיפו את חתימתם על המסמך המקורי.

בספטמבר 2005 נסעה המנוחה לצ'כיה. כעבור זמן קצר היא נמצאה, פצועה קשה, ליד מסילת הרכבת. המנוחה נפטרה מפצעיה, כשהיא בת 42 שנים, ונסיבות מותה לא הובררו.

בין חפציה, שנמצאו לצדה בעת מותה, נמצאו שני מכתבים, שנכתבו על-ידי המנוחה. הראשון היה מכתב, ללא תאריך, שכתבה המנוחה לעו"ד קפלן, ושבו היא כתבה "בבקשה תשמור על הצוואה היא בתוקף". המכתב השני נכתב בכתב ידה של המנוחה, כחודשיים לפני מותה. בשולי דף נייר, שבו היא כתבה דברים אחרים, פנתה המנוחה אל עו"ד קפלן וביקשה להזכיר לו, שלאחר מותה, כל רכושה יעבור לאביאל, כפי שהורתה בצוואתה.

רק לאחר פטירתה של המנוחה הופתע אביאל לגלות אודות הצוואה משנת 2000. עו"ד קפלן הגיש בשמו בקשה לצו קיום הצוואה. גם מטעמו של הרב שיפמן (שיוצג בידי עו"ד עטרה שינברגר ואריאל שריג) הוגשה בקשה לצו קיום צוואה, וזאת בגין המסמך, עליו חתמה המנוחה בבית-הכנסת. אביאל התנגד לבקשתו של שיפמן.

כבר בשלב מוקדם הודיע הרב שיפמן, כי הוא אינו טוען לזכויות של יורש, על-פי הצוואה, וכי רק בנימין שחר הוא היורש מכוחה. כך עשה לאחר שהוסבר לו, שעל-פי הדין בישראל, אדם שהשתתף בהכנת הצוואה, אינו יכול להיות יורש על-פיה.

על שופט בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב, נפתלי שילה, היה להחליט איזו מבין ה"צוואות" תקפה, ומי יירש את עיזבונה של המנוחה.

תחילה קבע שילה, כי צוואה יכולה להיות "בלשון מתנה, מחילה או הודאה, או בכל לשון אחרת". כך, כותרת המסמך אינה קובעת את מהותו, ובכך שהמסמך משנת 2004 נשא כותרת "הצהרה וייפוי כח" לא היה כדי להוביל לקביעה שלא בצוואה המדובר. שהרי בגוף המסמך ביקשה המנוחה שכל רכושה ועיזבונה יונחל לאנשים, שננקבו בו. שילה הוסיף והזכיר את הוראת החוק, שלפיה כאשר צוואה ניתנת לפירושים שונים, יש להעדיף את הפירוש המקיים אותה, על-פני זה, שלפיו היא בטלה.

"האם ניתן לקיים את ההצהרה כצוואה בעדים למרות שהיא נערכה בשני שלבים ואין הצהרה של העדים כי המנוחה הצהירה שזו צוואתה?", פנה שילה לסוגיה הבאה, בה היה עליו להכריע. "מדובר בפגמים צורניים שניתן להכשירם אם בהמ"ש סבור כי הצוואה 'משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה'", שב שילה והפנה אל הדין.

"לו לא הייתה המנוחה כותבת את המכתבים, הייתי סבור כי ניתן היה להכשיר את ההצהרה ולראות בה צוואה מאחר ולכאורה ההצהרה משקפת את 'רצונה החופשי והאמיתי של המצווה'", המשיך שילה. כך, לאור זאת שבסופו של דבר, היא נכתבה בכתב והמנוחה "הביאה אותה בפני שני עדים".

"ואולם, 'סופו מעיד על תחילתו'", שינה שילה כיוון, "והדברים שהמנוחה כתבה במכתבה, מטילים ספק רב האם היא אכן סברה... כי ההצהרה מהווה צוואה". שילה המשיך ואזכר את זאת, שהנטל להוכיח כי המנוחה אכן התכוונה לכך שהמסמך יהווה צוואה, הוא נטל כבד. "מדובר בנטל הגבוה מהנטל הרגיל של הוכחה במשפט אזרחי", הוסיף, והתייחס למכתבים, שנמצאו בין חפציה של המנוחה, ליד מסילת הברזל.

הצוואה הראשונה תקפה

"המכתבים הם ברורים וחד-משמעיים", חרץ שילה. "במכתבים מציינת המנוחה כי הצוואה הראשונה בתוקף", המשיך. האמור במכתבים אלה הקים ספק גדול בלבו, בכך שהמנוחה אכן ראתה במסמך ההצהרה מניו-יורק את צוואתה. "די בספק מהותי זה בכדי לקבוע שלא ניתן לקיים ולהכיר בהצהרה כצוואה", כך שילה. בקשר לכך הוא הזכיר את זאת, שאפילו הרב שיפמן עצמו סבר, תחילה, שמסמך ההצהרה אינו מהווה צוואה.

"הספק בדבר גמירות דעתה של המנוחה לראות בהצהרה משום צוואה עולה לאור המכתבים", המשיך שילה, "שכן 'התרחשויות שאירעו לאחר עריכת הצוואה הן רלוונטיות עד כמה שהן מלמדות על אומד דעת המצווה בעת עריכתה", אזכר את דבריו של הנשיא (בדימוס) אהרן ברק. מכך שבמכתבים אלה לא הזכירה המנוחה את המסמך, שנחתם בבית-הכנסת בניו-יורק, למד שילה, כי בעת חתימתה עליו לא הייתה לה גמירות דעת לערוך צוואה.

ספק זה מנע ממנו להפעיל את הוראת החוק, המאפשרת הכרה בתוקפה של צוואה, למרות פגמים צורניים, שנפלו בה.

על-פי שילה, גם לו הייתה ההצהרה מניו-יורק בגדר צוואה תקפה, ניתן היה לראות במכתבה של המנוחה לעו"ד קפלן, שנמצא בין חפציה, משום צוואה בכתב-יד, אשר ביטלה אותה. הוא קבע, כי רק הצוואה הראשונה תקפה. כך, אביאל יזכה בכל רכושה של המנוחה. (ת"ע 7084-05-10).