עובדי חיפה כימיקלים: "דפקו אותנו בתנאים. משטר פחד"

"משתפי פעולה עם ההנהלה - לא לגעת במקרר!", מכריזה הכתובת על מקרר ישן שעומד מחוץ לחדר ועד העובדים בחיפה כימיקלים. כבר חודשיים שהמפעל סגור והעובדים שובתים. השביתה הארוכה ביותר בסקטור הפרטי מאז פרי גליל, והתקשורת לא מי יודע מה מתעניינת. ביום ראשון השבוע נסעתי לבלות איתם יממה.

שעת צהריים. כמה חתולים רזים משוטטים על הדשא המצהיב. רשת צל ושני מאווררים מצליחים רק בקושי להתמודד מול החום. על שולחנות פיקניק מחוץ לחדר הוועד יושבים אייל סבאג, חבר ועד; אילן זאבי, חבר ועד; משה קופמן, חשמלאי במפעל. גברים בבגדי עבודה כחולים. וגם רפי קמחי מרכז מטה צפון של כוח לעובדים ושי גלי מכוח לעובדים, שמלווה את המאבק מראשיתו. יושבים, שותים קפה, מעשנים.

14 איש, צוות חירום מקוצץ, מאיישים את המפעל הענק והדומם בשלוש משמרות. ריח מוזר עומד באוויר. סירחון כימי. מה זה הריח הזה, אני שואל. איזה ריח, הם עונים לי. אתם לא מריחים, אני שואל. אין פה שום ריח, הם מתעקשים. אני מוותר.

סבאג, בן 52 מקריית חיים, אב לארבעה, מרוויח 7,500 שקלים בחודש. לאחרונה נתבע על-ידי ההנהלה בסכום של 110 אלף שקלים בגין נזקים שנגרמו למפעל עקב השביתה. הוא מנהל משמרת במתקן N, שמייצר חומצה חנקתית ואחראי גם לאמוניה. 13 שנים הוא עובד במפעל, פועל דור ב'. "אנחנו רק קצת מעל עובדי הקבלן", הוא אומר.

גם נגד זאבי הוגשה תלונה במשטרה על איומים ועל חבלה ברכב של אחד המנהלים. זאבי מכחיש. זאבי עובד 12 שנים במפעל, במתקן K, המייצר אשלגן חנקתי. "אתה עובד ועובד ולא מגיע לכלום. אי-אפשר לגמור את החודש", כך זאבי.

"אנחנו לא חזירים, והדרישות שלנו לא מוגזמות", אומר סבאג. "כבוד, משכורת, אפשרות לראות עתיד - לא יותר מזה. מה אנחנו מבקשים? טבלת שכר אחידה, השוואת תנאים בין דור א' לדור ב', פנסיה נורמלית. לא יכול להיות שנהיה עבדים".

הם מספרים על שנים של סכסוכים שיזמה ההנהלה בין דור א' לדור ב'. אחד מהסודות של המאבק הזה, הם אומרים, הוא האיחוד בין דור א' ודור ב' נגד הנהלה נצלנית שמנסה לשבור את העבודה המאורגנת. אבל בעיניי הסוד הוא ההבנה שהמאבק על הזכויות שלך הקטנות הוא למעשה המאבק העקרוני מכולן. המיקרו והמקרו הם אותו הדבר. או כמו שאומר את זה יפה שי גלי: "העובדים האלה חוו את כל שק הטריקים של הקפיטליזם הישראלי". למשל, הם מספרים שבמפעל מתוכננות השקעות של 40 מיליון דולר להעלאת התפוקות, שאמורות להגדיל את נתח המכירות ב-40%. זה יפה, וככה צריך לעשות, הם אומרים, אבל מה איתנו, עם העובדים?".

"מסובבים אותנו, כל הזמן מסובבים אותנו", אומר סבאג. "כשאתה מדבר על אחוזים הם מדברים איתך בשקלים, כשאתה מדבר בשקלים הם עונים לך באחוזים. אתה אומר פנסיה, פתאום הם מדברים על משהו אחר. אתה לא יכול להתמודד איתם".

לשולחן מצטרפים דאוד יוסף וליאוניד חנצ'ס, עובדים ותיקים. דור א'. שניהם הצטרפו יחד למפעל, לפני 34 שנים. אתה מיד יכול לראות שהם מכירים זה את זה טוב מאוד ושיש ביניהם משהו שאין דרך להגדיר אותו מלבד אהבה. "אילו הייתי יודע ש-35 שנה אחר כך עוד הייתי תקוע איתו", מחווה ליאוניד בראשו לכיוון חברו הוותיק, "הייתי חושב עוד פעם אם להתחיל לעבוד פה".

אתה לא פוחד להפסיד את כל מה שיש לך, אני שואל את דאוד, בן 55 מעוספיה, אב לחמישה וסב לארבעה. "מה לעשות", הוא עונה, "להוריד את הראש כל הזמן? אי-אפשר ככה יותר. ראינו איך העובדים החדשים נדפקים. השביתה זה בשבילם, לא בשבילנו. אנחנו כבר זקנים".

פעם, הוא אומר, היו במפעל רופא קבוע ואחות, היום אין. אם יקרה משהו, חלילה, צריך להזמין אמבולנס מהקריות. אפילו בדיקות אין. פעם, הוא אומר, היו שולחים את כל הצוות לבדיקות בכל שנה; צילומי חזה, בדיקות שמיעה, ראייה וכדומה. היום מסתפקים בבדיקות דם ושתן. "ככה זה היום", מסכם דאוד, "משחקים לך בפרנסה, משחקים לך בבטיחות, משחקים לך בבריאות". ורפי קמחי מוסיף שהכול קשור בכול: "אם אתה לא דואג לבטיחות, מטבע הדברים אתה לא מודאג מנזקים סביבתיים. אם הפועלים עובדים בתנאים טובים הסביבה מרוויחה. אי-אפשר להפריד את הדאגה לבטיחות מהדאגה לבריאות ומהדאגה לסביבה".

חנצ'ס, אב לשלושה וסב לשלוש, מסכים עם דברי חברו. "שנים חגגו עלינו", הוא אומר. "פיטרו אפילו שהבטיחו שלא יפטרו, ודפקו אותנו גם בתנאים. הפגיעה של השביתה ההיא בעובדים הייתה כל-כך קשה, קשה מאוד. נהיה פה משטר של פחד".

- מה זה משטר של פחד?

"לדוגמה, אם למישהו יש תאונה הוא מסרב להכריז עליה כתאונת עבודה ולוקח חופשת מחלה, שלא יקנסו או יפטרו אותו. ראינו שההסתדרות הפכה למכשול. עם כוח לעובדים התחברנו. הם נותנים לנו תקווה. אלה אנשים נקיים. החזון שלהם נקי".

לאוניד היה פעם בוועד. "אני מתבייש שלא עשיתי כלום", הוא אומר, "אבל זו הייתה תקופה אחרת". דאוד אומר שהעובדים נפגעו מהמעבר של ההנהלה למת"מ חיפה לפני חודשים מספר, במהלך המשא ומתן. אתה מבין, אומרים לי כולם, אנחנו נשארים כאן עם הריח ועם הרעש, והם יושבים שמה, עם ההיי-טק. "אנחנו וההנהלה לא נושמים אפילו את אותו אוויר", אומר ליאוניד.

ההנהלה לא נלחצת, בינתיים

קצת רקע לפני שממשיכים. חיפה כימיקלים הוא סמל ישראלי, כמעט קלאסיקה. המפעל, המייצר דשנים לחקלאות וכימיקלים לתעשייה ולמזון, הוקם לפני 45 שנה כחברה ממשלתית, הופרט ב-1986 ונמכר בפרוטות לאריה גנגר, שהיה חברו הטוב של אריק שרון. ההפרטה נשאה בכנפיה הרעה בתנאי העובדים, עד שבנובמבר 1996 פרצה במפעל שביתה שנמשכה חמישה חודשים וחצי, ובסיומה זכו העובדים בחוזה קיבוצי ובשיפור תנאי העסקתם. עד היום הם קוראים לשביתה ההיא "הגדולה".

אלא שהיה זה שיפור לכאורה. בהסכם הונהגה לראשונה בישראל חלוקת העובדים ל"דורות". העובדים שהיו בחברה עד ההסכם זכו לכינוי "דור א'"; אלה שהתקבלו לעבודה אחריו נקראו "דור ב'" וזכו לתנאים גרועים בהרבה. ההסכם ההוא היה החטא הקדמון. מי שהוביל את ההסכם היה יו"ר ההסתדרות דאז, עמיר פרץ.

מלבד היסטוריה של הפרטה בעייתית ושל יחסי עבודה עכורים, עלה המפעל לכותרות גם בזכות המדיניות הסביבתית שלו, אם אפשר לקרוא לזה ככה. במשך שנים הזרים המפעל שפכים בכמות גדולה לנחל הקישון וממנו לים. אנחנו מדברים על חומרים כמו פחמן, חנקן, זרחן, כרום, קדמיום ונחושת. לא רק את הנחל ואת הים זיהם המפעל, גם את האוויר. אמרתי לכם שמדובר בקלאסיקה. המפעל ספג את הקנסות הסביבתיים הכבדים ביותר שהוטלו עד אז ומאז על חברה ישראלית, ושיפר את דרכיו.

ב-2008 רכשה את השליטה במפעל קבוצת טראמפ, שבבעלות ג'ולס טראמפ - איש עסקים יהודי המכונה גם "הטראמפ האחר". מדובר במפעל רווחי למדי. מחזור הפעילות שלו נע בסביבות מיליארד דולרים בשנה, ורווח נקי של משהו כמו 370 מיליון דולרים. טראמפ השתלט על המפעל כשהצליח לנצל לטובתו סכסוך במשפחת גנגר. הוא מינה את נדב שחר, עד אז באפריקה ישראל, למנכ"ל החברה. תנאי העובדים הורעו עוד, ועוד קצת.

בדצמבר 2010 פג תוקף החוזה שנחתם ב-1997. במהלך השנים האלה פוטרו למעלה מ-180 עובדים, ומאה עובדים חדשים הוחתמו בחוזים אישיים. מלבד אלה עובדים במפעל גם כ-250 עובדי קבלן שאינם חתומים על דבר. בסך-הכול יש במפעל ארבעה סוגי העסקה.

ועד העובדים רצה לשפר את תנאיו, ההנהלה לא הסכימה, הוכרז סכסוך עבודה, היחסים הורעו, וההסתדרות אכזבה כשלקחה, לטענת העובדים, את הצד של ההנהלה במקום את צד העובדים, כשלא עשתה דבר למנוע פיטורין ועוד. הקש ששבר את גבם היה כשנציג ההסתדרות, אריה זולא, החליט להיפגש לבדו עם מנכ"ל החברה, נדב שחר, ללא נוכחות של נציגי הוועד. אז הם אמרו די, מספיק. במארס השנה עברו העובדים מייצוג ההסתדרות לייצוג של כוח לעובדים, ארגון העובדים החדש, שפתח במשא ומתן בשמם עם ההנהלה . זה לא הלך מי יודע מה טוב, וב-1 במאי פתחו העובדים בצפון בשביתה כללית ללא הגבלת זמן, שנמשכת עד היום.

ההנהלה לא נלחצת, בינתיים. היא הכינה מלאי של סחורות שיספיק לה לחודשים הקרובים, והודיעה שהמפעל סגור עד ספטמבר. מלבד זאת, היא נהנית מכספי קרן השביתה של התאחדות התעשיינים.

המעבר של העובדים מההסתדרות לכוח לעובדים השנה הוא סמלי לא פחות מההפרטה לפני 25 שנה. מבחינת כוח לעובדים מדובר כמובן בניצחון גדול. זה הוועד החזק הראשון שלהם. זה לא ועד עובדות הניקיון באוניברסיטת בן-גוריון, עם כל הכבוד (ויש כבוד) - זה חיפה כימיקלים! מאבני החושן של התעשייה.

"שאלו אותי - איך אתם מעיזים?"

אין הרבה מה לעשות בשביתה, מלבד לשתות עוד ועוד קפה שחור ולחכות שהזמן יעבור. אז אני יוצא עם משה קופמן לסיבוב במפעל. הו, העוצמה. המפעל אולי דומם יחסית לעצמו, אבל הוא בהחלט די רועש. בעיניי, מפעל זה אחד הדברים היפים שיש. מבוך של ארובות, צינורות מדחסים, משאבות, סולמות, שעונים, בריכות, תעלות. והכול מברזל והכול נראה ישן, חלוד, כמעט מתפרק, אבל גם חי לגמרי. זה נראה מהעבר ומהעתיד בו בזמן. זה ממש מרגש.

קופמן, אולי בגלל חברתי המתלהבת (צועק "איזה יופי" ליד כל שסתום כאילו אנחנו מינימום בלובר), מצליח להעריך גם הוא את האסתטיקה. אבל בשבילי, הוא אומר, הדבר הכי יפה עכשיו זה השקט. אנחנו עומדים לרגע ומקשיבים: סימפוניה של צפצופים ושריקות ודפיקות ונזילות; פה משהו דולף, שם משהו מתפרץ. זה נהדר, אני אומר לו. "עכשיו זה כלום", הוא אומר, "אתה צריך להיות פה ביום רגיל. הרעש מטורף".

אנחנו עוברים בין המתקנים, NPK, NAP, הולכים ליד מכלי האמוניה הענקיים, ליד ארובת הפרילינג - החלק הכי מסוכן במפעל, אומר קופמן - שם זורם נתך בטמפרטורה של 400 מעלות. עכשיו היא מושבתת ונתכים שהתקשו נתלים ממנה. מייצרים שם כדוריות של דשן חנקת אשלגן. במתקן STPP מייצרים נתרן תלת רב-זרחני, במתקן N - חומצה חנקתית. ב-K - אשלגן חנקתי. בכל אחד מהם ריח שונה לגמרי. ריח חזק עומד באוויר, ריח שמכאיב לך כשאתה לוקח נשימה עמוקה. אתה לא מריח את זה, אני שואל את קופמן. "את מה", הוא שואל חזרה. לא משנה, אני אומר. רק את הכוהל הוא מצליח להריח.

אני לא רוצה שהטיול הזה ייגמר. אנחנו מטפסים בסולמות, מעפילים במדרגות, פוסעים ברחוב אמוניה - בחיי - ונעצרים ליד מחסני ענק. השמש מתחילה לשקוע והמראה פשוט עוצר נשימה. ואני מתכוון לזה גם מילולית. בחלק מהמקומות ממש קשה לנשום.

האורות נדלקים, והמפלצת הגדולה ממשיכה לרעוש בשקט יחסי. אנחנו חוזרים אל חדר הוועד. עוד קפה שחור. בינתיים חוזרים יו"ר הוועד אלי אלבז ואלי לוטטי, נציג סקטור המהנדסים והטכנאים ויו"ר מטה המאבק. הם מגיעים מפגישה עם ההנהלה, ולפי הפנים שלהם אתה יכול לומר שלא קרה שם כלום. הם מתכנסים לעדכון, מבקשים ממני לחכות בחוץ. אז אני מחכה בחוץ. סלאבה מהחשמלייה הביא לנו ארוחת ערב: מין ערכה כזו ובתוכה שתי לחמניות, קופסה קטנה של טחינה, מלפפון, פלפל, בצל, ארבע פרוסות פסטרמה, מנה חמה ופחית של מיץ פז. אנחנו אוכלים בשתיקה.

אחרי כמה זמן הם יוצאים אלינו, ואני מתיישב עם לוטטי, 29 שנים במפעל. מכשירן. איש חביב וגדל גוף עם לשון משוחררת. הוא לא אחד שיבחל במילה גסה, בואו נגיד את זה ככה. "זה המוח של המאבק", אומרים לי עליו. עכשיו כבר אחרי עשר בלילה והמוח עייף למדי. זו הקדנציה השנייה שלו בוועד. הראשונה הייתה בזמן "הגדולה".

"מהחלפת הבעלים והמנכ"ל", הוא אומר, "הכול התחיל לעלות על מסלול של התנגשות. הרעה בתנאים, בגישה. ההנהלה ניצלה את המשבר של 2009 כדי להוריד ולשנות סעיפים בהסכם, להקפיא ולהפחית שכר, או כל מיני הטבות שהיו נהוגות במפעל המון שנים. לי כבר אין ילדים בגיל של פסטיבל, אבל הביטול של ההטבה הזו - שהפכה כבר לנוהג - פגעה מאוד בעובדים. לכאורה דבר קטן, פה יום כיף, שם הצגה, אבל זה נתן לאנשים תחושת שייכות, תחושה של בית".

"אתה רוצה שנדבר על כסף", הוא שואל, "בוא נדבר על כסף. סך כל התוספות שאנחנו דורשים, הכול כולל הכול: 5 מיליון שקלים בשנה. החברה מוכרת ביותר מ-900 מיליון דולר בשנה, מרוויחה משהו כמו מיליון דולר ביום. יש פה משהו לא הגיוני, משהו שזועק אי-צדק. וגם לזה הם לא מסכימים.

מבחינתנו, כך לוטטי, יש ארבעה נושאי ליבה: השוואת טבלאות השכר, פרישה מוקדמת בתנאים מכובדים, ושני דברים שההנהלה לא מוכנה לשמוע מהם בכלל - החלת ההסכמים על כלל העובדים בתחנות העבודה הקבועות, כולל עובדי קבלן, וגם שיתוף ברווחים ובערבויות. כשהמפעל היה בקשיים, אומר לוטטי, ידעו לקחת מאיתנו ימי חופשה ודמי הבראה. אז למה כשהמפעל מרוויח אנחנו לא מקבלים כלום?".

- איך הגיבה ההנהלה לדרישה הזו?

"הם שאלו אותי - איך אתם מעיזים?".

- מישהו מפחד מההסתדרות?

לאלי אלבז, יו"ר הוועד, זו קדנציה שנייה בוועד ובמפעל בכלל. הוא עבד במפעל מ-1977 עד 2001, עובד דור א'. אז פוטר במסגרת מה שמכונה התייעלות או הבראה, ושנה מאוחר יותר הוחזר לעבודה, הפעם כעובד דור ב'. משכורתו קוצצה ב-50%, הוא לא מקבל שום תנאים ושום הטבות. אלבז אחראי על מתקן השפכים. 5,000 שקלים בחודש, זו המשכורת שלו. ב-2004 קיבל מהנשיא את אות העובד המצטיין. גם אביו היה עובד של חיפה כימיקלים.

- מה קורה? איך הייתה הפגישה?

"כלום לא קורה. המנכ"ל נשאר באותה המנטרה - לשדרג כמה שפחות, ואין שום התקדמות. אנחנו יודעים שיש גורמים שמטרפדים מאחורי הקלעים את המשא ומתן".

- כמה זמן תוכלו להחזיק?

"כמה שצריך. אין לנו ברירה".

אלבז מספר על התנכלויות, איומים והטרדות מצד ההנהלה: "הבהירו לי שהישיבה שלי בוועד תגרום לי נזק". גם לוטטי מספר ששברו לו את דלת המשרד.

"מהות הסכסוך איננה כלכלית. זה סכסוך עקרוני", אומר אלבז. "יש פה הרבה דברים; זה היחס. לפעמים אני אומר שכל השביתה הזו היא רק בגלל האגו של המנכ"ל והפרסטיז'ה שלו. הוא ידוע בחוסר הפרגון והיחס האנושי לכל העובדים, תחתיו ובסביבתו. אפילו שאני מוכרח לציין שהוא קצת נפתח אלינו יותר בפגישה הזו. גם הוא מודה שיכול להיות שהוא טעה".

לוטטי ואלבז הולכים לישון, ואנחנו, שחייבים קצת להתאוורר, יוצאים מהמפעל והולכים לשתות משהו בעמק האלכוהול. יודעים לשתות שם בחיפה. אנחנו חוזרים ועושים עוד סיבוב לילי במפעל הנטוש. חוויה דתית כמעט. אחר כך אנחנו מתרסקים על מזרן שראה ימים הרבה יותר טובים על רצפת החשמלייה.

בבוקר קפה, ועוד קפה, ועוד אחד. משמרת חדשה הגיעה, ובעיתון התפרסמה ידיעה על המפעל ועל השביתה. תמיכה בעובדים? נסו שנית. הכתבה סיפרה שבזכות השביתה נחל הקישון נקי מאי-פעם.

משמרת הבוקר לא מי יודע מה אופטימית. עופר עיני לא יוותר, הם אומרים. ביניהם יושבים שניים, רון וטל, שנראים יותר כמו צמד תקליטנים מאשר פועלים בחיפה כימיקלים - סליחה על הדעות הקדומות נגד תקליטנים. ג'ל בשיער, קעקועים, משקפי שמש ומשחקי קלפים בסמארטפון.

טל כבר 13 שנה במפעל. זה לא קל להילחם נגד כל העולם, הוא אומר, אבל יש אופטימיות, וחוץ מזה - אין מה להפסיד. הוא בן 40 + 2 ושלישי בדרך, מנהל משמרת במתקן N. "אני מביא 7,500 שקל בחודש הביתה", הוא אומר. מה השאיר אותך פה 13 שנה, אני שואל אותו. "טמטום", הוא עונה.

למפעל אמור להגיע מישהו ממבקר המדינה, לבדוק את הטענות בנוגע לליקויים בבטיחות במכלי האמוניה. אני הולך לשם עם טל, שמספר שהוא מת לעוף משם. אנחנו עומדים בשער. ההנהלה שלחה הוראה לא לתת לאיש להיכנס למפעל. אז הוא יושב אומלל בחוץ.

אבי, 25 שנה במפעל מסכם: "אנחנו במצב רוח טוב, תרשום את זה. את השנים הכי טובות נתנו למפעל. אנחנו אוהבים את המפעל ורוצים שבעל הבית ירוויח, אבל שגם הפועל. כמה אפשר לרמוס אותנו, כמה? מה אתה, קינג קונג? אני רוצה להגיד לכל העובדים במדינה כמעט: היום זה אנחנו, מחר זה אתם".

תגובות ההנהלה וההסתדרות: "ועד העובדים הוא שנוקט אלימות"

תגובת הנהלת חיפה כימיקלים: "העובדים השוהים במפעל אינם מתבצרים בו כפי שנטען אלא נמצאים בו על-פי הנחיית ההנהלה לצורכי בטיחות, כמתחייב על-פי הוראות הרשויות, ומקבלים בעבור כך תשלום שכר. כל פעולותיהם של חיפה כימיקלים ומנהליה נעשות על-פי דין. חיפה כימיקלים מכבדת את זכותם של העובדים להתאגד ולבחור להם ארגון יציג. ארגון כוח לעובדים הוא ארגון חדש, ועליו חובת ההוכחה להביא לחתימתו של הסכם קיבוצי חדש.

"הנהלת החברה מקיימת לאורך כל תקופת השביתה ואף לפניה משא ומתן ענייני במטרה להביא לסיום סכסוך העבודה ולחתימתו של הסכם קיבוצי חדש, ולעומתה דווקא ועד העובדים הוא שנוקט אלימות מילולית ואיומים נגד ההנהלה והעובדים, שמתנגדים לעמדות הקיצוניות שהוא מציג. בגין מעשים אלה אף הגישו אותם עובדים תלונות במשטרה נגד חלק מחברי הוועד ועובדים אחרים.

"עד כה נקטו העובדים צעדים אלימים ומסוכנים שהסבו נזקים לרכוש ולציוד, ודרשו כשבעים דרישות שונות, ביניהן תוספת שכר של 80% לכל העובדים, וזאת למרות שעובדי דור א' נהנים כבר היום ממשכורת ממוצעת שמשקפת עלות שכר של 26 אלף שקלים בחודש. הנהלת חיפה כימיקלים מעוניינת לשים סוף לחלוקה המעמדית של עובדי החברה, ולחתום על הסכם קיבוצי שיעניק לעובדים תנאי עבודה ראויים, מעל לממוצע המקובל בענף, ויאפשר למפעל להמשיך להתקיים בסביבה התחרותית שבה הוא פועל. בשל כך הציעה ההנהלה לעובדים תוספת דיפרנציאלית נדיבה, בהתאם לגובה השכר, בשיעור של 12.5%-24%. חיפה כימיקלים מקווה שוועד העובדים יתעשת ויחזור לנהל משא ומתן ענייני ומציאותי לפני שהפגיעה שהוא מסב לעובדים תתעצם.

"לעניין פעילויות הרווחה, בשנה החולפת הנהיגה חיפה כימיקלים סבסוד מלא של מגוון פעילויות רווחה בהיקף של מאות אלפי שקלים, מעל ומעבר למה שהיה נהוג ומקובל בשנים קודמות. לא רק שההנהלה לא ביטלה הטבות של פסטיגל וימי כיף, אלא שאף חילקה מחשבים ניידים לכלל העובדים, והיה זה ועד העובדים שהנחה את העובדים לסרב לקבלם.

"לעניין מעבר המטה למת"מ, יובהר כי המעבר נעשה בתיאום עם ועד העובדים ובחסות ההסתדרות, בשל חוסר אפשרות להתרחב במקום הישן ועל מנת לאפשר לחברה לארח אורחים מחו"ל כמתחייב וכמצופה מחברה ישראלית הפועלת בזירה הבינלאומית.

"לעניין הנתונים המספריים המוצגים הרי שאין כל קשר בינם לבין המציאות".

תגובת ההסתדרות: "עובדי חיפה כימיקלים צפון בחרו לעבור לארגון עובדים אחר. לדאבוננו הרב האופן שבו ניהל כוח לעובדים את המאבק נחל כישלון והביא את העובדים למצב העגום שבו הם נמצאים. אנו מקווים שהעובדים ישכילו להסיק את המסקנות הנכונות ולחזור במהרה להסתדרות".