הפריימריז של הכסף

אם יוני מסתיים, ואם זו השנה שלפני שנת בחירות לנשיאות בארה"ב, זה הזמן לדבר על כסף. על הרבה כסף. והשאלה היא, כמה כסף אסף כל טוען לנשיאות עד סוף הרבעון השני של השנה. הניסיון מלמד אותנו, שהתשובה על השאלה הזו היא הסימן המוקדם המובהק ביותר על זהותם של המנצחים בבחירות המקדימות בשתי המפלגות הפוליטיות הגדולות.

כרגע איש אינו מטיל את זהותו של המנצח הדמוקרטי בספק: ברק אובמה יהיה מועמד מפלגתו. השאלה המיידית על הכסף נוגעת איפוא לתוצאות ההתמודדות בתוך המפלגה הרפובליקנית. זה מעניין מפני שהמרוץ הארוך לבית הלבן הוא הספורט של הפוליטיקה, גביע כל הגביעים; וזה מעניין שבעתיים, מפני שלא היה נשיא פגיע כברק אובמה לפחות מאז ג'ורג' בוש האב, ב-1992. זה האחרון היה הרפובליקן היחיד מאז השפל הגדול של שנות ה-30, שלא הצליח להיבחר לתקופת כהונה שנייה.

מאז התחילה להתגבש המערכת הדו-מפלגתית בארה"ב, בערך לפני 180 שנה, רק ששה נשיאים לא הצליחו להאריך את המנדט שלהם (הסטטיסטיקה הזו נוגעת לנשיאים שנבחרו לפחות פעם אחת). ב-120 השנה האחרונות, רק דמוקרט אחד נכשל (ג'ימי קרטר). הסקרים מראים שברק אובמה עשוי בהחלט להפסיד בשנה הבאה. זה אומר, לכאורה, שהרפובליקנים להוטים יותר להשתתף, להצביע - ולתרום.

גם אם הנשיא אובמה יכול לסמוך על מועמדות מפלגתו, בין השאר מפני שאיש אינו מתייצב נגדו, כמות הכסף שהוא אסף עד 30 ביוני תלמד אותנו באיזו מידה הוא יצליח לחזור על ההצלחה הארגונית היוצאת מן הכלל שהקפיצה אותו מאלמוניות לנשיאות. במערכת הבחירות של 2008, הסנאטור הזוטר ממדינת אילינוי אסף 750 מיליון דולר, הרבה מזה בתרומות קטנות באינטרנט. עכשיו מדברים על מיליארד דולר.

לא, אי-אפשר

האם אפשר לקנות בחירות באמריקה? לא, אי-אפשר. 3 דוגמאות מפורסמות של חצי המאה האחרונה, כולן אצל הרפובליקנים: נלסון רוקפלר (3 פעמים בשנות ה-60), האיש ששם משפחתו התחרז עם כסף; ג'ון קונולי (1976), מושל טקסס לשעבר, שישב לצד ג'ון קנדי במעמד ההתנקשות; פיל גראם, הסנאטור האולטרה-שמרני מטקסס (1996). לראשון היה כסף מזמן שבקע מרחם אמו. לשניים האחרונים היה יתרון מכריע באיסוף תרומות. לא עזר לאיש מהם. היו דוגמאות נוספות.

אף על-פי כן, נסו נא להיבחר לאיזשהו דבר בלי כסף. המערכת הפוליטית משולה לקפיץ אדיר, המשתחרר כאשר בעל הכהונה הפוליטית צריך להתחיל את מסע הבחירות הבא שלו. למען האמת, זה במידה רבה מה שעושים פוליטיקאים אמריקנים: נבחרים, ומיד מתחילים את איסוף הכספים בשביל הפעם הבאה. זו תוצאה קצת פרדוקסלית של מערכת חוקים, שנועדה להגביל את תפקיד הכסף בפוליטיקה. קביעת תקרה על תרומות - 5,000 דולר מתורם יחיד למועמד לנשיאות - מחייבת מועמדים ליצור רשימה גדולה מאוד של תורמים, ולהקדיש זמן ניכר לחיזור אחריהם.

בנסיבות האלה יש יתרון פתיחה למועמד עשיר במיוחד, מפני שההגבלות בחוק אינן חלות על מימון עצמי. כיוצא בזה, יש יתרון למועמד ממדינה גדולה; או למועמד הנהנה מתמיכה מסיבית של ציבור אתני; או למועמד המזוהה עם אינטרסים ממומנים היטב (מפיננסים בוול סטריט, עבור באיגודים מקצועיים, המשך בבעלות על כלי נשק, וגמור בתמיכה בישראל).

"30 ביוני בשנה שלפני הבחירות" התחוור במלוא חשיבותו בפעם הראשונה ב-1987. הבחירות של 1988 עמדו להיות "פתוחות", זאת אומרת, בפעם הראשונה זה 20 שנה לא השתתף בהן נשיא מכהן. מאחר שלנשיאים מכהנים יש תמיד יתרון פתיחה, השתתפותם מרתיעה מתמודדים כבדי-משקל ומחלישה את יכולת ההתגייסות של האופוזיציה.

ב-1987 היה נדמה לדמוקרטים ששעתם באה, לאחר שמונה שנים של רונלד רייגן הפופולרי. שבעה טוענים זינקו אל הבריכה. התקשורת והרפובליקנים אהבו לכנות אותם בלגלוג "שבעת הגמדים", מפני שאיש מהם לא הצליח להתנשא מעל השאר. ביוני 1987 התפרסמה הסטטיסטיקה. המושל האלמוני למדי של מדינת מסצ'וסטס, מייקל דוקאקיס, אסף הרבה יותר כסף ממתחריו. מאותה שעה, דוקאקיס נעשה הפייבוריט. הוא היה נואם חיוור וחסר השראה, ונפל טרף קל להחריד לתעמולת הרפובליקנים. אבל אופן ניצחונו במקדימות של מפלגתו - קודם כול כסף, הרבה כסף, וכמה שיותר מוקדם - לימד את המערכת הפוליטית מהו באמת הסיבוב הראשון של הבחירות המקדימות: לא מדינת אייווה, אף לא ניו המפשייר. אז נולד מטבע הלשון "הפריימריז של הכסף".

מיט והגמדים

הפעם, בפריימריז של הכסף, המנצח הרפובליקני הוא מיט רומני (Romney), איש עסקים, אשר כיהן תקופה אחת של 4 שנים כמושל מדינת מסצ'וסטס. נתונים ראשונים מראים שהוא אסף 35 מיליון דולר. הקרוב ביריביו לא הצליח להגיע לשליש הסכום הזה. סביבו רוחשים מועמדים, שאחדים מכנים "גמדים". זו דרכה של התקשורת להבהיר, שהם אינם כריזמטיים, ואינם צחי-לשון; אבל אין זאת אומרת שאין בהם ממש.

הדמיון בין יוני 2011 ליוני 1987 מעורר תקווה במחנה אובמה. הנה כי כן, המועמד היריב העיקרי בא ממסצ'וסטס, מדינה שרפובליקנים אוהבים לשנוא (שמאלנית מדי, עם ממשלה הגובה הרבה מסים); יתרונו הוא תוצאה של כסף, לא של פופולריות אותנטית; הוא רחוק מאוד מלהיות מועמד מוסכם, ובחודשים הבאים נחזה ברפובליקנים מקיזים הרבה דם זה מזה; קל מאוד לייחס קיצוניות וחוסר רלוונטיות כמעט לכל יריביו.

הרפובליקנים מנהלים בינתיים תחרות על תשומת-לב. אחת לשבוע או שבועיים, הזרקור מאיר את פניו של מועמד אחר. השבוע שעבר היה שייך למישל באקמן, צירת בית נבחרים ממדינת מינסוטה, ששמרנותה הרדיקלית חיבבה אותה על תנועת "מסיבת התה". לתנועה הזו מיוחסת התחייה הדרמטית של המפלגה הרפובליקנית בבחירות לקונגרס בשנה שעברה.

ביומיים האחרונים חזר הזרקור והאיר את פניה של שרה פיילין, מושלת אלסקה לשעבר, גיבורתם של הרבה מאוד שמרנים אויבי "הממשלה הגדולה". היא משחקת משחק ארוך, אולי-מחושב-אולי-לא, של התמהמהות לפני זינוק רשמי אל המרוץ. השבוע היא רמזה שהיא דווקא נוטה להצטרף. ברק אובמה יהיה מוכן כנראה ללחוץ את ידיה באופן אישי. מבחינתו, היא תהיה הסחת דעת מצוינת, מפני שהסקרים מראים כי רוב האמריקנים חושבים שאין לה התכונות הנחוצות להיות "המפקדת העליונה".

בזמן כתיבת הטור הזה נקש הדוור על הדלת, כדי למסור מכתב אישי דחוף מברק אובמה. המכתב, אני חושש, הופנה אל מר וגברת אדוארד פוגרטי, שאינם גרים כאן, ומעולם לא גרו כאן, לפחות לא ב-50 השנה האחרונות. לא התחלה מרשימה, אדוני הנשיא. הפוגרטים מתבקשים לתרום תחילה להנהלה הארצית של המפלגה הדמוקרטית. זו התשתית הארגונית והפיננסית, הצריכה לשמן את גלגליו של מטה הבחירות הנשיאותי. זו גם דרך לעקוף את ההגבלות על תרומות. יחיד רשאי לתרום 30,800 דולר בשנה למפלגה, הרבה יותר ממה שהוא רשאי לתרום למועמד. יש עוד דרכי עקיפה, כמו למשל מימון בלתי מוגבל ובלתי מזוהה (כן, בלתי מזוהה) לתעמולת בחירות "עצמאית".

בשבועות הבאים נחזור אל המרוץ לנשיאות. בחלקים של אמריקה הוא כבר עומד בעיצומו. בחלקים אחרים הוא יתחיל ביתר שאת בספטמבר, כאשר תסתיים פגרת הקיץ. הדעת כבר מוסחת. לפחות לחלק מן הצופים נדמה שהנשיא ויריביו ממשכנים את סדר העדיפויות הלאומי לטובת סיכוייהם האלקטורליים. אבל הקורא הישראלי ימצא את ההערה הזו מאוד לא מיוחדת במינה. האין זה מה שעושים פוליטיקאים תמיד, ובכל מקום?

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com