העיקר זה השריטה

האלבום החדש של דיוויד ברוזה - "שפה שלישית" מרכז דקות של רומנטיקה מזוקקת, שעשויה היטב. היטב מדי

"בגיל 30 החיים קשים, ונפשי עוד כמהה אל הרגע הרך" ("שרוכים")

ב-1982, באלבום "קלף", הלחין דייויד ברוזה ושר ברגש את מילותיו של חברו הטוב יהונתן גפן. הוא היה אז בן 27. נשוי רק 4 שנים לרותי. מגשש את דרכו. לא חושש להתנסות ולהעז. שותף לתקליטים והופעות לילדים ("הכבש ה-16", "והילד הזה הוא אני"), שר במופעים למבוגרים ("שיחות סלון", "דויד ויהונתן"), מספק להיטי ענק למצעדי הפזמונים ("סניוריטה", "שיר אהבה בדואי"), ולא נרתע גם מפוליטיקה ("יהיה טוב") ומחברה ("ילדים של החיים", ששימש במקור, בגרסת שלום חנוך, כשיר הנושא לסרט על מכורים לסמים). ברוזה היה מגוון, עשיר, מפתיע, ומיזג בצורה מושלמת בין הרוח הספרדית לרוק האמריקאי. "קלף", בהפקת יהודה עדר, היה תקליט מרענן, ישראלי מאד, שכלל את הבלוז קורע הלב על דניאלה, את הגלויה משוש המתאבדת, את המנון מעמד הפועלים על חיפה, וגם את שרוכים העדין. העדין מאד.

אבל אז פרצה מלחמת לבנון, וההופעות של "קלף" הומרו בגיטרה וקול מול כוחותינו אי שם. ברוזה הוציא את "האשה שאיתי" והפך לסופרסטאר, משייט במרחב שבין שלמה ארצי לחוליו איגלסיאס. שלא תטעו, האלבום היה ועודנו מעולה, הטקסטים של גפן משכרים, הנגינה משובחת וההפקה המוזיקלית עילאית. התקליט הזה מכר בצדק יותר מ-200 אלף עותקים. אבל ברוזה לא יחזור עוד לרוקנרול. למרבה הצער, גם ינטוש לארה"ב, ומאז יתנהל על הקו, נוכח נפקד. מפציע כמו מאהב, וחוזר לנוע בדרכים.

האישה שאיתו

ובתום המילים שנותנות את הרקע לצילום, צפה לה המוזיקה שמספקת לנו את ההרגשה. הגיטרה האקוסטית. הקלידים הרכים. המלודיות המנעימות. הקצב שמשמש כטפט. "שפה שלישית", אלבומו ה-28 (כולל אוספים ודיסקים באנגלית ובספרדית), הוא בהחלט תקליט של דיוויד ברוזה. קל לנחש איך יישמע. מתי הקול ייחתך. כיצד הגיטרה תסתחרר. מובן מאליו. וידוע מראש. 9 שנים מאז אלבומו האחרון בעברית, ברוזה פנה למעריציו באינטרנט וביקש מימון של 63 אלף דולר תמורת הזמנה מראש. הוא כמובן השיג אותו, ויצא לדרך עם לואי להב, המפיק שאחראי להצלחה הכבירה של "האשה שאיתי". הפעם גם כתב את כל המלים, ולא רק הלחין, וזה כל-כך טבעי, קולח, יפה, עד שאפשר לתהות בקול מדוע זה לא קרה הרבה קודם.

השנה ברוזה גם התארס. הוא מאוהב. מרוצה מחייו. אפשר אפילו לדמיין אותו מחייך. הרומנטיקה עוטפת אותנו בכל רגע מ-58 הדקות של "שפה שלישית", היא שפת האוהבים. מבוגרת, נינוחה, עם כוסית יין, שרוולים מקופלים וספות בצבע לבן מול חלון ענק שמשקיף אל השמיים, או בבית כפרי מול האח המבוערת, או שזה בכלל לופט מסוגנן בסוהו. מה זה משנה, העיקר האווירה.

בגיל 56 החיים כבר לא קשים. הם אפילו מענגים. נתונים בתוך פסקול של סול, וספרדית, ופולק, וגרוב, עם קצת שמחה, הרבה הרהורים, יודעים מה הם רוצים מעצמם, מי הם, מה יעשו הערב, לא מתגעגעים אלא פשוט חיים.

קשה שלא לאהוב את ברוזה. הוא נגיש, ישיר, שרמנטי, מלא בכוונות טובות, וכן, הוא גם מוכשר להפליא. אבל מוזיקה, בעיניי, היא לא תוכנת מחשב מוכתבת, שורה אחר שורה, מנומקת ובהירה. היא השריטה, הנשמה הפצועה, הגבריות שותתת הדם, המסתורין, האשמה, הבכי, הזעם והמחילה. היא השרוך הפתוח, שמסתבך בינו לבין עצמו. כמו אז, בגיל 27, רגע לפני מלחמת לבנון.

דייויד ברוזה - "שפה שלישית". הפקה עצמית. הפצה: היי פידליטי. 58 דק'

צרו איתנו קשר *5988