אני נמצא בפיגור סלולרי

עד שאקבל סמארטפון אמשיך להציץ לחברים שלי ולקנא, כמו לפני 17 שנה עם האינטרנט

אין לי סמארטפון. כבר הרבה יותר מדי זמן אני תקוע עם הנוקיה N86 שלי, מכשיר מיושן עד שלא בטוח שהייתי סומך עליו לשמש כמעצור לדלת. חרף כל תחנוניי, האיש שאחראי בעיתון על הטלפונים - שהוא, אגב, גבר חתיך ומצחיק וחכם שנוכחותו משרה ביטחון, כמו גם נועם - עדיין לא מצא לנכון לשדרגני. אני שוקל לשטוף לו את האוטו, אולי זה יעזור.

בכל מקרה, הפיגור הסלולרי שלי מציב אותי בעמדה משונה משהו, שמזכירה לי ימים רחוקים-רחוקים, ואני מדבר אתכם על משהו כמו 16 או 17 שנה אחורנית. חיי כדז'ה-וו טכנולוגי.

אני מדבר על הימים שהרשת הייתה נחלתם של מעטים ומובחרים שקיבלו חיבור מיוחד, בדרך-כלל מהאקדמיה. היו לי כמה חברים כאלה, ואני זוכר שהייתי בא אליהם הביתה בתירוצים מתירוצים שונים, והם היו מראים לי את נפלאות האינטרנט.

אם להיות כן, נפלאות האינטרנט כללו בעיקר תמונות של בחורות עירומות - ליתר דיוק בחורה אחת, הו פמלה! - צ'טים מסורבלים והמון אתרים שעסקו בסדרת הטלוויזיה "סטאר-טרק". אבל למרות ההיצע המוגבל והאיטיות המטריפה, אי-אפשר היה שלא להיכבש לגמרי.

בכל פעם שהחבר היה מדליק בדחיפה את המודם הישן, וקול הצפצוף מחריש האוזניים אך הענוג היה נישא באוויר - טוווואייייפחחחחחטששששווויייי - אפשר היה ממש לחוש כאילו אתה יושב על כיסא הקפטן של האנטרפרייז, ממריא אל עבר הגבול האחרון.

אני זוכר את הימים האלה, והם חוזרים אליי בסוג של שידור חוזר. כיום אני נטפל - שוב, בתירוצים מתירוצים שונים - לחבריי עם הסמארטפונים. כמעט לכולם יש. אני יושב איתם, והם מראים לי את נפלאות הסמארטפון. מיני מינים של אפליקציות מופלאות. התחושה היא בדיוק אותה התחושה. האפליקציה - ואלה בטח לא חדשות מרעישות למשודרגים שביניכם - היא האינטרנט החדש.

אני לא מדבר עכשיו מבחינה טכנולוגית, אלא מבחינה תחושתית גרידא. ההתרגשות שלי בימי האינטרנט הראשונים לא היה לה דבר עם טכנולוגיה. מה 'כפת לי מפרוטוקול TCP/IP ואיך עובד ה-HTTP? הדבר שהכי הצית את הדמיון הייתה תחושה שלא משנה מה עניין אותך ומה חיפשת - מישהו כבר התעניין בזה, מישהו היה שם קודם, סיפק את התוכן הרלבנטי, מישהו לקח את זה קדימה, מישהו היה הרבה יותר פסיכי. בכל פעם שצליל המודם החורקני נשמע, בכל פעם שנכנסת פנימה, היה שם משהו שגרם לך להשתאות.

זה קצת נעלם. הרשת אמנם מספקת את הכול מכול וכול, אבל תחושת ההשתאות אבדה. רובנו, בואו נודה בזה, מתכנסים בגבולות הצרים של הרשת החברתית שלנו, אתרי החדשות שלנו, המייל. רובנו, נודה בזה, כבר לא יוצאים למסעות מופלאים עם העכבר. אני לא מאשים אף אחד, ההסתגרות הזאת היא המודל הכלכלי של ענקיות הרשת, ועל כך כתבתי לא מעט.

מי שמספקת כיום את התחושה הזו, ובגדול, זו האפליקציה - עולם חדש, מופלא ומרגש. במכשירים של החברים שלי יש הכול. אבל הכול. במו עיניי ראיתי: אפליקציה שמגרשת יתושים ואחרת שבודקת האם האבטיח טוב; אחת שמסבירה לך על הכוכבים בשמיים, ואחרת שמלמדת אותך לנגן בגיטרה. עם הטלפון הענתיקה שלי אני מרגיש כיום בדיוק כמו שהרגשתי לפני כל השנים האלה.

בכל פעם שאחד מהם עושה תנועה ענוגה באצבעו על מסך המגע, משהו בי נסער, ואני נשבע שמרחוק אני יכול לשמוע את הטוווואייייפחחחחחטששששווויייי.

צרו איתנו קשר *5988