המלשינון של הרשות לאיסור הלבנת הון

לטענת רשויות האכיפה, אחת מן הדרכים השכיחות, בקרב עבריינים, לנסות ו"לעדן" רווחי עבירה גדולים "בניחוח של פרחי אביב", על מנת שיתאפשר להם ליהנות מהפירות האסורים, היא להטמיעם במערכת הפיננסית, תוך טשטוש מקורם והפיכתם למקור "לגיטימי" למימון.

בעקבות הדברים הללו, החליט המחוקק, בצעד חסר תקדים, "לגייס" את התאגידים הבנקאיים, לשיתוף-פעולה עם הרשות לאיסור הלבנת הון, בין היתר, באמצעות הטלת חובת זיהוי לקוחות - או, בלשון בנקאית, חובת "הכר את הלקוח" - כמו גם חובת דיווח על הלקוחות, בנסיבות מסוימות.

חובת "הכר את הלקוח", שהוטלה על פקידי בנק, הוגדרה בהרחבה בהוראת ניהול בנקאי תקין מס' 411. ההוראה מחייבת את התאגידים הבנקאיים לתשאל ולתחקר את לקוחותיהם, גם אם הדבר עלול לפגוע בזכותם הבסיסית לפרטיות ולחשוף את סודותיהם המסחריים. כך למשל, דורשת ההוראה, כי פקידי בנק יתשאלו לקוחות אודות נסיבות פתיחת החשבון ומקור עושרם והכנסותיהם. לגבי לקוחות עסקיים נדרש כי פקידי הבנק יכירו את עסקיהם, יאפיינו את לקוחותיהם ואת ספקיהם ויבררו את היקף פעילותם העסקית.

ומה יקרה אם הלקוח יסרב למסור את הפרטים הללו? על-פי ההוראה אי-היענות כזו, בנוסף לקיומו של יסוד סביר להניח כי פעולה מסוימת קשורה להלבנת הון, תחייב שקילת דיווח על הלקוח לרשות לאיסור הלבנת הון. כך, אדם החרד לפרטיותו, או איש עסקים החושש מפני חשיפת סודותיו המסחריים, יכולים להירשם במאגרי המודיעין של הרשות, רק משום שסירבו לשתף-פעולה עם פקידי בנק; ואלה העדיפו לדווח לרשות מחשש שיישאו באחריות פלילית, אם לא יעשו כן.

חובת הדיווח לרשות אשר הוטלה על פקידי הבנק, הוגדרה בהרחבה בצו איסור הלבנת הון, אשר עוסק בחובות המוטלות על תאגידים בנקאיים. המודל שבחר המחוקק, לעניין חובת הדיווח, משלב בין דיווח "אוטומטי" לרשות על פעולות מסוימות הקבועות בצו, על-פי סוגי הפעולות וגובה הסכומים (למשל, משיכה והפקדה בחשבון בסכום של יותר מ-50 אלף שקלים), לבין דיווח על פעולות אשר נחזות כבלתי רגילות, בהתאם לשיקול דעתם של פקידי הבנק, על בסיס המידע המצוי ברשותם.

אחריות פלילית

על-פי חוק איסור הלבנת הון, פקידי בנק אשר עשו פעולה בכספים עבור לקוחותיהם - לרבות כספים שאין טענה כי הם קשורים באופן כלשהו לביצוע עבירה - במטרה להימנע מדיווח לרשות לאיסור הלבנת הון, או כדי לגרום לדיווח בלתי נכון, צפויים לשאת באחריות פלילית ולעונש מרבי של 10 שנות מאסר וקנס בסך 4.5 מיליון שקלים.

אלא שגם כאשר מטרת הפעולה בכספים, שביצע פקיד הבנק, לא הייתה דווקא הימנעות מדיווח לרשות - אלא, למשל, הסתרת כספי לקוח מפני סחטנים - לטענת רשויות האכיפה, עדיין ניתן יהיה להעמידו לדין, וזאת מכוח "הלכת הצפיות".

הלכה זו של בית המשפט העליון, אשר עוגנה בחוק העונשין, קובעת, כי אדם שראה מראש את התרחשות התוצאות של פעולתו, כאפשרות קרובה לוודאי, רואים אותו כמי שהיתה לו מטרה לגרמן.

כך, לשיטת הרשויות, פקיד בנק אשר עשה פעולה בכספי לקוח, אף מתוך כוונה לגיטימית לכאורה, אשר תוצאתה היתה אי דיווח לרשות לאיסור הלבנת הון, יראו אותו כמי שעשה את הפעולה מתוך מטרה להימנע מדיווח כאמור, אם הפקיד ראה תוצאה זו כאפשרות קרובה לוודאי הנובעת מפעולתו.

הגשת כתבי אישום במקרים כאלה, שבהם לא ניתן להוכיח את יסוד המטרה הישירה להימנע מדיווח לרשות לאיסור הלבנת הון, אלא באמצעות החלת "הלכת הצפיות", חוטאת לתכלית החוק.

המחוקק לא התכוון "לתפוס" ברשתו פקידי בנק, אשר עשו פעולה בכספים שאינם קשורים לעבירה ולא ניתן להוכיח שהייתה להם מטרה ישירה להימנע בפעולתם מדיווח לרשות.

אם כן, גם אם נסכים לכך, כי הצורך ב"גיוס" המוסדות הפיננסיים קיים וכי מטרתו חשובה, על רשויות האכיפה להשכיל להקפיד על כך, כי השימוש באמצעים להשגתה ייעשה במשורה, באופן מידתי ושקול, תוך פגיעה מינימלית בזכויות אדם בסיסיות ובאמון הציבור במערכת המשפט.

במקרה הנדון, חטא המחוקק הן עם פקידי הבנק והן עם לקוחותיו. את פקידי הבנק הפך החוק, בעל כורחם, לחלק מזרועות המודיעין של הרשות, אשר טעות בהפעלת שיקול הדעת שלהם מעמידה אותם בסיכון של נשיאה באחריות פלילית וסנקציה של עונש חמור ביותר.

ובאשר ללקוחות הבנקים, את חלקם הפך חוק איסור הלבנת הון, ברוח התקופה ל"משתתפים בבית האח הגדול", תוך פגיעה קשה בצנעת הפרט והזכות לפרטיות, במרבית המקרים ללא הצדקה לכך.

הכותב, בכיר לשעבר במחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה, הוא ממשרד "דולן דמארי מתתיהו", המתמחה בעבירות צווארון לבן. הוא ייצג את מנהל הדסק הרוסי בבנק הפועלים, אשר זוכה על ידי בית המשפט המחוזי בת"א