"חברי הכנסת מבינים שלא צריך לתת לבוחרים דין וחשבון"

אחרי השבועות האחרונים, שבהם השתלטה על בית המחוקקים הישראלי אווירה המזכירה הילולת יולי-אוגוסט של בני תשחורת שההורים שלהם כבר נואשו מלשמוע אותם, מתבקש לנסות ולהבין מי הם בעצם חברי הכנסת המאכלסים את בית הנבחרים; להרים את הראש מתמונתו של זאב אלקין או מקריאות הקרב של חנין זועבי, ולהציץ על חברי הכנסת ממעט מרחק; לזהות את המגמות המשתנות בפרופיל חברי הכנסת. להבין מנין באו ולנחש לאן הם הולכים. ולקוות שיום אחד הם גם ייתנו את הדין בפני מישהו. אולי בפני מי שהם אמורים לייצג.

"בית הנבחרים הוא הגוף המחוקק המייצג את העם", פותח ד"ר אסף בקר, עמית מחקר במרכז להעצמת האזרח באוניברסיטת תל אביב, מרצה לגיאופוליטיקה במכללת אשקלון ומי שטרח שעות על-גבי חודשים באיסוף הנתונים על חברי הכנסת. "בהיבט הזה צריך לומר שהכנסת הנוכחית היא המגוונת והמייצגת ביותר מאז הבחירות הראשונות ב-1949, אף שגם היום היא לא מייצגת קבוצות לפי משקלן באוכלוסייה".

אם הייצוג רק הולך ומשתפר, מדוע אנחנו מרגישים בתוך כאוס פרלמנטרי? בקר מסביר שהכול נובע מהפרדוקס שלפיו ככל שיש יותר קבוצות מיוצגות, כך השלטון פחות יציב ויותר גחמני.

"בעיות המשילות והייצוגיות הפכו לאויב הגדול ביותר של הדמוקרטיה הישראלית", אומר יובל ליפקין, מנכ"ל המרכז להעצמת האזרח והפורום לייצוב הממשל (שנוסד ביוזמתו של יצחק נזריאן). "תוכניות ארוכות טווח אינן מתקדמות, ולעיתים כלל אינן מתוכננות, פשוט מפני שהשרים מתחלפים מהר מכדי להשלים רפורמות חשובות".

אבל מעבר לקשיי התפקוד, ישנה גם השאלה אם חברי הכנסת בכלל רואים עצמם כשליחי ציבור, שאמורים לייצג את מי שסידרו להם מושב באולם המליאה. "ישראל היא הדמוקרטיה המערבית היחידה שאין מרכיב אזורי בשיטת הבחירות שלה", מסביר בקר. "זה מביא לכך שאם חבר כנסת גדל בפריפריה, והגיע בזכותה למשרתו, מהר מאוד הוא מבין שכדי להיבחר שוב הוא לא צריך לתת לשולחיו דין וחשבון, וגם לא משתלם לו, כי זה לא מתגמל מבחינה פוליטית. לכן חברי כנסת אלה מנסים להתעסק בנושאים לאומיים, ולכן המצב בפריפריה לא משתפר".

בקר, ואיתו גם הפורום לייצוב השלטון במרכז להעצמת האזרח, אינם שולפים פתרון קסם אחד; אבל הם כן מציעים לחזור ולבחון את שיטת הבחירות למרות טראומת 1996, כשהבוחר הישראלי ניצל את שיטת שני הפתקים כדי לחזק מפלגות שוליים. "יש שלטון נשיאותי שייתן ארבע שנים של שקט כמעט מוחלט", מציע בקר; "ישנה השיטה האזורית-ארצית חד-נציגית, שלפיה מחלקים את הארץ לשישים אזורי בחירה, לכל אזור נציג אחד, ועוד שישים נבחרים כמו שנבחרים כיום. המערכת הפוליטית צריכה למצוא את האיזון המתאים בין יציגות למשילות, באופן שיאפשר גם לנהל מדיניות קבועה לאורך זמן וגם לייצג כמה שיותר קבוצות באוכלוסייה".

עד כמה הם מייצגים את הקבוצות האלה אפשר ללמוד מטבלת הנתונים. מה השתנה בין הכנסת הראשונה לכנסת של היום? ואיך נראו הכנסות שביניהן? מי זוכה כיום לייצוג שלא קיבל בתקופת קום המדינה בבית הנבחרים? ובעיקר - מה לא השתנה. בית הנבחרים, תמונת מצב.

נשים | גולדה זה לא מגמה

סקירה של מצב ייצוג הנשים בכנסות השונות מגלה את הידוע: חלקן של הנשים בין חברי הכנסת נופל בהרבה מחלקן באוכלוסייה. ובכל זאת ניכר שיפור מסוים בעשור האחרון. אם בין הכנסת הראשונה לכנסת ה-14 שיעור הנשים עמד סביב 10% מכלל חברי הכנסת, הרי שבכנסת ה-15 החל תהליך שבינתיים, בכנסת ה-18, הביא להכפלת כוחן.

"זה קשור לתהליכים של חינוך ועלייה במודעות", מבהיר ד"ר בקר. "אבל העלייה בבחירת נשים היא לא לכל רוחב הקשת הפוליטית. אם בוחנים את רשימת הנשים מקרוב רואים שלמזרחים יש פחות נשים, לערבים אפילו פחות, ולדתיים ולחרדים כמעט בכלל לא. בישראל מתהדרים בכך שפעם הייתה פה ראש ממשלה אישה, על אף שזה היה מקרי לגמרי. אי-אפשר לבנות מגמה על אישה אחת, ולכן באמת זה לא נראה בנתונים. אבל מה שקרה בעשור האחרון הוא בוודאי מגמה".

מזרחים | בוז'י הרצוג חצי-חצי

המבטא של חברי הכנסת הראשונה היה אחיד להדהים. מבין 130 חברי הכנסת (120 ועוד עשרה שהוכנסו במסגרת חילופי גברי) 22 נולדו באוקראינה, 26 נולדו בפולין, 27 ברוסיה, לא כולל עוד שישה שנולדו ברוסיה הלבנה. בסך-הכול 117 אשכנזים. עשרת המזרחים באותה הכנסת כללו ארבעה ילידי תימן ועוד שישה ילידי הארץ, שרובם גם כיהנו בשלב זה או אחר באחד מוועדי הקהילות הספרדיות.

גם בכנסת השנייה (משנת 1951), כשהמזרחים מנו כשני שלישים מהאוכלוסייה, המצב לא השתפר. "למעשה, בעשר הכנסות הראשונות המזרחים היו בייצוג חסר חמור, כאוכלוסייה חלשה הנשלטת על-ידי ההגמוניה האשכנזית", אומר ד"ר בקר. "זה תואם את מה שקורה במדינות הגירה רבות. בהתחלה המהגרים מאבדים את המעמד שהיה להם בארצות המוצא, את השפה הם לא יודעים כמו שצריך, והם לא לגמרי מבינים את התרבות. אבל הדור הבא, שנולד בארץ וגדל על השפה ועל התרבות המקומית, יודע להשיג את שלו, ועם הזמן תופס את מקומו".

בקר מייחס את השינוי הזה לשני צעדים מהותיים שהתרחשו בשנות ה-70. "ב-1975 חוקק חוק בחירות ישירות לרשויות המקומיות. לפני כן, כשהבחירות האלה התנהלו כמו הבחירות לכנסת, אז מישהו במטה המפלגה בתל אביב קבע מי יהיה ראש עיריית אשקלון. מין גישה פטרנליסטית שבה, על אף שרוב תושבי העיר ממוצא מזרחי, רוב בעלי המשרות הם אשכנזים. כך היה עד בחירות 1978, אז הייתה לתושבי עיירות הפיתוח הזדמנות ראשונה לבחור מועמדים אותנטיים, ובאשקלון כל האשכנזים הלכו הביתה. בהמשך זה התאזן, אבל מאז ועד היום כל הערים עם רוב מזרחי בוחרות ראש עיר משלהן".

הצעד השני בדרך לשינוי מאזן הכוחות בכנסת הונדס על-ידי מנחם בגין, "שזיהה את מה שאירע ברשויות המקומיות, קרא למזרחים לראות בליכוד את הבית, ובכך נתן הזדמנות למנהיגים מוניציפליים ממוצא מזרחי לעלות למעלה. הוא ניפץ עבורם את תקרת הזכוכית. ובכך נולד הפרדוקס שבו המפלגות הסוציאליסטיות הפסידו את הפרולטריון".

בכנסת ה-14 התגבשו שני הצעדים והביאו לכך שהמזרחים הגיעו לייצוג פרופורציונלי למשקלם באוכלוסייה. "אחר כך רואים ירידה מסוימת בכוחם של המזרחים, והסיבה לכך היא העלייה הגדולה מחבר העמים. יוצאי העלייה הזו התבססו מהר יותר בארץ, תפסו מושבים בכנסת, ואף הקימו מפלגות משלהם. כל הכיסאות שתפסו הם נטו על חשבון מזרחים".

תופעה נוספת שלא חמקה מעיניו של בקר היא העלייה במספר חברי הכנסת הבאים ממשפחות מעורבות. הוא זורק לאוויר שלושה שמות: צחי הנגבי, אורית נוקד ויצחק הרצוג. כן, כן. "לשלושתם אבא אשכנזי, מה שאולי מסביר מדוע הם לא רצים בטיקט המזרחי, עד כדי כך שאפילו בהיתקלות שהייתה להרצוג עם עמיר פרץ הוא לא שלף את הקלף הזה, שניתן היה לחשוב שיעזור לו בהדיפת הטענות נגדו".

מהגרים | השינוי הכי גדול

כמו בכל מדינת מהגרים, גם ישראל בראשית ימיה מיוצגת על-ידי מי שנולדו בתפוצות: 114 מתוך 130 חברי הכנסת. "רוב חברי הפרלמנט הראשון הם עולים שהיו עסקנים בארץ מוצאם, ופה הם המשיכו בעשייתם", מטעים בקר. אבל מאז המושבים הראשונים הגרף הוא חד-כיווני. ככל שעובר הזמן מספר ילידי הארץ מקרב הח"כים הולך וגדל, למעט שינוי קל בגרף, בכנסת ה-15 (1999), שבה מספר העולים עלה מ-44 בכנסת הקודמת ל-47. אבל מגמה זו נבלמה כבר בכנסת שאחר כך, כשמספר העולים המשיך לצנוח.

נתון נוסף שבקר מציין אינו מפתיע, אבל בכל זאת מאיר התנהלות שכבר התרגלנו לראות בה מובנת מאליה: "הערבים בכנסת הם תמיד ילידי הארץ".

- לא ממש מבחירה.

"אין אצלם תנועה. פה ושם יש איחוד משפחות, אבל לא יותר".

ערבים | תת-ייצוג של 50%

משלושה חברים בכנסת הראשונה ועד 13 בכנסת האחרונה, קשה להתעלם מתת-הייצוג הבוטה של הערבים ושל הדרוזים בכנסת. "בכנסת הראשונה הערבים היו כמעט מחוץ לתמונה", אומר בקר. "הם עוד היו בהלם מהמלחמה ולא האמינו שייתנו להם להשתתף במשחק הפוליטי, אבל אחרי כמה זמן הם ראו שהדמוקרטיה הישראלית מאפשרת להם לבחור ולהיבחר, ובכל זאת - אם מסתכלים לכל אורך הדרך - הם עדיין סובלים מתת-ייצוג של 50%".

הסיבה המרכזית שאותה מונה בקר לעניין היא שיעור הצבעה נמוך יחסית בקרב ערבים ודרוזים. זה בולט במיוחד במושבים האחרונים. אם בכנסת ה-14 (1996, זמן קצר אחרי רצח רבין) שיעור ההצבעה בקרב האוכלוסייה הערבית עמד על 77%, בכנסת ה-17 הוא צנח ל-56%. "תיאורטית, אם הערבים יבחרו, הם יכולים להכפיל את כוחם, ולהיות המפלגה השנייה בגודלה בכנסת. אבל זה לא יקרה. כי הערבים והדרוזים, כמו היהודים, מפצלים את כוחם בין כמה מפלגות, וקולות רבים הולכים לאיבוד. יש ערבים שמצביעים למפלגות יהודיות כמו העבודה, קדימה והליכוד, ויש גם לא מעט ערבים המצביעים לש"ס. זה מה שמביא לתוצאה העגומה שלפיה 21% מהאוכלוסייה מיוצגים על-ידי 10% מחברי הכנסת".

דתיים | ייצוג יתר של חרדים

בקר פותח ומעיד שבשולי הנתונים שהוא מביא על הזיקה הדתית של חברי הכנסת יש טווח טעות קטן של 3%-1%. את המיקום המגזרי של כל אחד מחברי הכנסת קבע בקר לפי כמה פרמטרים: אם הוא חבר במפלגה חרדית, או מכריז על עצמו שהוא חרדי, "כנראה הוא חרדי". אותו הדבר לגבי חברי הכנסת הדתיים. "הקושי הוא להבחין בין מסורתיים לחילונים".

- לדוגמה, משה קצב.

"כן. עד המשפט שלו הוא הכריז על עצמו כמסורתי. אבל מהמשפט הוא חובש כיפה. אני השארתי את קצב בקבוצת המסורתיים".

התבוננות על הגרפים מגלה מגמות מעניינות אחדות. ראשית, לצד הגידול האדיר בייצוג חרדים בכנסת נרשמה ירידה בולטת בייצוגה של הציונות הדתית. מצד שני, בעוד הנוכחות החילונית הולכת ופוחתת, בעיקר במושבים האחרונים, עולה מספרם של חברי הכנסת המסורתיים. את הנתון האחרון מתבקש לייחס לעלייה במספרם של חברי כנסת ממוצא מזרחי. "כל המזרחים, ללא יוצא מהכלל, מציגים עצמם כמסורתיים", אומר בקר.

- איך אתה מסביר את ייצוג היתר של החרדים?

"אצל החרדים התמונה מושפעת מהוראות הרבנים ומצמיחתה של ש"ס, שמקבלת לא מעט קולות לא חרדיים. בכל מקרה, ממבט על ניתן לומר שהכנסת שלנו מתקרבת לדת ולמזרחיות".

השכלה | אפקט אסתרינה טרטמן

השכלה היא לא מה שהייתה פעם, ביותר ממובן אחד. לדוגמה, אחד הנתונים המשעשעים מסקירת אתר הכנסת מצביע על חברים רבים בכנסת הראשונה, שתחת סעיף ההשכלה מעידים שהם בוגרי "חדר" או לימודים בישיבה. אלא שלאור נתוני הזיקה הדתית של אותם חברי כנסת, ברור לגמרי שמדובר בבחורים שהפנו עורף לעולם הישיבות, והחליפו אותו בציונות חילונית. דבר נוסף שמאפיין את אותו דור תש"ח רב תהפוכות הוא ריבויים של ח"כים שהסתפקו בהשכלה יסודית בלבד: 23. "בגלל צוק העתים", מפרש בקר. "היום כבר אין כאלה".

בכל הכנסות עד היום המשבצת הצפופה ביותר מאכלסת את מי שלזכותם השכלה תיכונית או ישיבתית. והאקדמאים? "אם תסכמי את כל האקדמאים, מספרם הולך וגדל עד הכנסת ה-14, אבל עם חלוקה פנימית שונה בין התארים".

זה די ברור שעוד ועוד חברי כנסת משלימים תואר ראשון, אבל מה מסביר את התנודות בבעלי דוקטורט? "בכנסת הראשונה היו הרבה רופאים בכנסת. אחר כך, כשהחלו להיכנס יותר צברים, מספר הדוקטורים ירד".

את הקפיצה במספר האקדמאים, ובמיוחד הדוקטורים, בכנסת ה-14, מייחס בקר לא רק להתחזקותה של ההשכלה בכנסת, אלא גם לנטייה של חברי כנסת להתהדר בתארים שלא ממש מגיעים להם לפי הספר. "ראי דוגמת אסתרינה טרטמן, שבעקבות חשיפת העובדה שהתהדרה בתואר שקרי איבדה את עולמה הפוליטי. אחרי שהסיפור נחשף, שמתי לב שחברי כנסת רבים שינו את הפרופילים שלהם באתר הכנסת ומחקו תארים מפוברקים. כל מיני אנשים שאולי למדו, אבל לא ממש צברו תואר, וקודם לכן עיגלו למעלה, הבינו שיש לזה מחיר".

יישוב | סיפור הפרברים

הנתון הראשון שקופץ לעין כשמציצים בשמות מקומות המגורים של חברי הכנסת הוא הצמצום בייצוג הקיבוצים לאורך השנים. במושבים הראשונים נהנו הקיבוצניקים מייצוג יתר יוצא דופן. "כי המנהיגות באה מהקיבוצים, שנתפסו כשלוחות של המרכז בספר ההרואי", מדייק בקר. ולמרות כל זאת גם ארבעה חברי כנסת קיבוצניקים בכנסת האחרונה הם לא מעט בשביל 2.5% מהאוכלוסייה.

מגמה נוספת שעולה מהנתונים היא המעבר מהערים המרכזיות לערים המשניות. כשבקר כותב עיר מרכז הוא מתכוון לעיר גדולה כמו ירושלים, תל אביב וחיפה. ערי משנה, לשיטתו, הן ערי הפרברים שסביבן.

"זהו חלק מתופעת הפרבור המוכרת מהגיאוגרפיה העירונית. מצד אחד יש עומס על המרכז; ומצד שני התפתחות התחבורה, השירותים ומקומות העבודה הביאה למעבר לערים משניות. תחשבי לדוגמה על עיר כמו אשדוד, שאמנם היא פריפריה קרובה בתודעתה, אבל יש לה כוח אלקטורלי גדול מאוד כעיר החמישית בגודלה".

בקר מבקש להפנות את תשומת הלב לעוד שני פרטים. האחד - שחברי המושבים הם לא כולם מפא"יניקים. "יש מכל הסוגים. גם מושבי עולים שנוהגים להצביע לש"ס או לליכוד"; והשני, שמאיר את העברת המשקל הערבי מהעיר לכפר: "אם בכנסות הראשונות ערבים היו רק בערים, היום רוב חברי הכנסת הערבים באים מהכפר".

אוריינטציה פוליטית | עוקפים מימין

קשה לעקוב אחר הזגזוג הפוליטי בישראל, ולו משום שהמפה הפוליטית כל הזמן הולכת ומתפצלת. מפלגות משנות פנים, מתפלגות, מחליפות שמות, מגדלות סיעות. לכן בקר החליט לבחון כל חבר כנסת לגופו. באותה מפלגה, הוא מסביר, הרי יכולים לשבת איש מרכז שמאל לצד איש מרכז ימין. גם דן מרידור וציפי חוטובלי לא חולקים אותה משבצת בטבלת האקסל של בקר. ליתר ביטחון בקר גם נטרל את האמצע. אצלו אין מרכז. גם את אלה שיושבים על הגדר הוא אילץ להחליט באיזה צד הרגליים שלהם. השורה התחתונה שלו היא שהכנסת, בגדול, זזה ימינה.

"בשנים הראשונות לא היה ממש ימין", הוא טוען. "המפלגות עם הנטייה למרכז היו בעלות כוח אדיר". בבחירות לכנסת ה-14, בשנת 1996, רואים את ההשלכות של שינוי שיטת הבחירות ושל המעבר להצבעה בשני פתקים. הקצוות הפוליטיים התעבו מאוד. אבל בעוד שהחזרה להצבעה בפתק אחד השיבה למפלגות השמאל-מרכז את רוב המצביעים שנטשו אותן ונטו שמאלה, מפלגות הימין המובהק רק הלכו והתחזקו.

 צבעי השלטון / מאייר: רוני לוית