ועכשיו מה?

יובל אלבשן, משפטן ולוחם חברתי ותיק, סבור שהמפגינים צריכים לשנות גישה

עו"ד ד"ר יובל אלבשן, סמנכ"ל עמותת ידיד ומרצה למשפטים באוניברסיטה העברית, חזר מהביקור שלו במחנה האוהלים ברוטשילד עם דמעות בעיניים. "יצאתי משם עצוב, כי ראיתי את ניצחונו המוחלט של הקפיטליזם", הוא מסביר. "המחאה היא אותנטית, אבל לא נושבת ממנה רוח של מהפכה. להפך, הדרישות שמציגים המפגינים מחזקות דווקא את הקפיטליזם, כי הן מאמצות את מילון המושגים הקפיטליסטי הבסיסי. החבר'ה פה לא דורשים שום דבר חוץ מנתח גדול יותר לעצמם מאותו רעיון. למה להם אין דירה בתל אביב ולאחרים יש. הם פשוט רוצים גם".

אז איך אתה מסביר את האוהלים בקריית שמונה?

"אז דירה בקריית שמונה. חלום יותר צנוע, אבל עדיין אותו חלום".

מה רע בלרצות דירה?

"לא רע בכלל, אפילו מאוד לגיטימי, אבל זו עדיין מלחמה על קופונים בלבד. זה לא ייגמר בכך שמחירי הדיור והקוטג' ירדו, כי השיטה תישאר. המפגינים לא רוצים לשנות את השיטה. הם לא אומרים 'עולם ישן עדי יסוד נחריבה', אלא רוצים לקבל את מה שנוח להם, הכי מהר והכי פשוט. ולכן למהפכה הזו אין הרבה סיכוי".

היית מיוזמי "כיכר הלחם"; אתה מוצא דמיון בין שני המאהלים?

"זו בדיוק הסיבה לכך שהיו לי דמעות בעיניים כשהגעתי לרוטשילד - ראיתי את ישראל טוויטו מול עיניי. העציב אותי לראות שהמעמד הבינוני קורס ומגיע לאותו מצב שבו עמדו עניי כיכר הלחם; שגם מעמד הביניים הפך למיעוט דפוק בקואליציית המיעוטים".

יש סיכוי שמעמד הביניים יצליח איפה שהמעמד הנמוך נכשל?

"בכיכר הלחם עשינו טעות - התעקשנו לא להיות פוליטיים, וזו אחת הסיבות לכך שהמאבק נמוג. גם עכשיו ההתעקשות להישאר א-פוליטי תביא לאותה תוצאה. במובן מסוים פה המצב אפילו יותר חמור. כי בכיכר הלחם המטרה הייתה להרגיז ולהיות כמו עצם בגרון. פה הכול נעשה באהבה ובשותפות. אין פוליטיקה, רק דרישות אוטופיות, בדיוק כמו שהיה אצל ויקי כנפו. הניו אייג' הזה הוא חלק מסדר היום הניאו-ליברלי, שדופק את אותם מפגינים ביומיום".

אבל ככה מבריחים תומכים.

"כל העניין עם מחאה הוא שהיא לא יכולה להתקיים בלי להרגיז. פעם הפגנות היו בשביל האידיאולוגיה, עכשיו צריך שיהיה גם פאן. להביא זמרים ושירים, אחרת זה כאילו לא עובד".

הזעם של הפנתרים עבד טוב יותר?

"הרבה יותר. מספיק להסתכל על קצבאות הילדים שהוכנסו בזכותם, כדי לראות שינוי. הפנתרים הציעו לשנות את השיטה ולא לתקן אותה, ולכן גם הבינו שאי-אפשר בלי פוליטיקה".

מחאת הקוטג' הצליחה גם בלי להיות פוליטית.

"מחאת הקוטג' הצליחה כי היו לה פנים - ועוד של אישה: זהבית כהן, יו"ר תנובה. קל להתגייס מולה כפי שקל היה להתגייס נגד שרי אריסון בזמן פיטורי העובדים בבנק הפועלים. אישה כוחנית היא אישה רעה. גבר כוחני הוא גבר חזק. אפילו לפנתרים הייתה גולדה. כאן, מרוב שלא רוצים לגעת בפוליטיקה, אין פנים למחות נגדם. אבל אי-אפשר להימלט מזה".

היה נדמה לי שנתניהו דווקא מככב בפוסטרים.

"הוא לא באמת האויב שלהם, והוא גם לא אשם יותר מראשי ממשלה קודמים. אם ביבי יבוא לבלות זמן במאהל, הוא יתקבל במחיאות כפיים. נכון, יהיו כמה שיצעקו, אבל ישתיקו אותם. הרי את מה שהמפגינים אומרים הוא בעצמו אמר לפני שנה. וביבי הוא יציר השיטה הקפיטליסטית. כל הדיבורים שלו על הורדת מחירים זה להשאיר את השיטה על כנה".

מה רע בכך שמחירי הדירות המטורפים ירדו?

"כי מי לדעתך ירוויח מזה? בטח לא מעמד הביניים. נגיד שיחוקקו חוק שכל הדירות בתל אביב יימכרו לפי תעריף של 200 אלף שקלים לחדר. הטייקונים, שיש להם ממילא עשר דירות, יפסידו מזה, אבל מעט. מעמד הביניים, שכבר קנה דירה אחת במיליונים עם משכנתה חונקת, יהיה המפסיד העיקרי. הדירה שלו היא זו שתהיה עכשיו שווה פחות".

מדד הייאוש

פרופ' תמר הרמן, מומחית למחאה, סבורה שמהפכה לא תהיה. מה כן? סוג של איתות למפלגת השלטון

כמה רחוק מוכנים המוחים ללכת? פרופ' תמר הרמן, חברת סגל בתחום מדע המדינה באוניברסיטה הפתוחה ועמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה, מאמינה שמעמד הביניים לא עד כדי כך מיואש וכדי שהמחאה תגיע להישגים עליה לגייס את העשירונים הנמוכים, אלה שאין להם מה להפסיד.

"אחד הקריטריונים הנדרשים כדי שמחאה תצליח היא מידה מספקת של אי-שביעות רצון", מסבירה הרמן, המתמחה בתנועות חברתיות ובמחאה פוליטית. "וכאן חוסר שביעות הרצון אינו מאוד עמוק. זו לא האש שהייתה בכיכר תחריר. כדי להחזיק מחאה כזו לאורך זמן צריך תחושה עמוקה של קיפוח ושל חיים ללא תוחלת. אני לא מאבחנת את זה בחברה הישראלית. בסקר שעשינו בחודשים האחרונים במסגרת מדד השלום (פרויקט סקרי דעת קהל שנעשה מאז 1994 ביחס למצב בארץ ולסכסוך הישראלי-ערבי) שאלנו אנשים על מידת שביעות הרצון של הישראלים. מתברר שרוב הציבור די שבע רצון ממצבו האישי, וחציו גם מרגיש בסדר ברמת המדינה. לא מצאנו תחושה ארוכה של מלכוד שאי-אפשר לצאת ממנו".

אבל בכל זאת קורה פה משהו.

"מקצועות חופשיים, פרילנסרים, זה לא החומר שמוציא מחאה אינטנסיבית. סוג האוכלוסייה הזה הוביל גם את המאבק האמריקאי נגד היציאה למלחמה בעיראק, ושם זה לא עזר. לאנשים האלה אין דירה במחיר שהם רוצים ומחיר הקוטג' מעצבן אותם, אבל עדיין יש להם מה לאבד, וזה מחליש מכוחם. מכאן לא תצא מהפכה; יותר איתות לממשלה שכדאי לה לשנות את סדר העדיפויות. אם מפלגת השלטון תיקח את האיתות זה ברצינות, היא תספיק להגיע לבחירות עם הישגים".

את רומזת שזו מחאה של מפונקים?

"בכלל לא. זו מחאה של משפחות המעמד הבינוני ושל צעירים שנולדו משנות ה-80 ואילך, שלא רק שאינם רוצים ללכת אחורה, לתנאים פחות טובים מאלה של ההורים שלהם, אלא גם שואפים לקחת את החיים שלהם צעד קדימה. ובצדק מבחינתם. העניין הוא שהורדת מחירים תתרחש רק אם הממשלה תיצור מחירון לדירות, כמו לוי יצחק למכוניות. אבל זה ייצור בעיה חדשה. אנשים לא רוצים לוותר על הפנטזיה שפעם הם יתעשרו".

מה היית מייעצת למובילי המחאה?

"מיהם המובילים שלה בכלל? כדי ליצור מהלך היסטורי צריך פנים, הנהגה, מסמך עקרונות, גם אם הוא לא ממש כתוב. כרגע זו לא תנועה חברתית אלא מחאה ספונטנית. ותלונה מרכזית לא מספיקה כדי להחזיק תנועת מחאה שתיצור גל הלם. דיברתי לא מזמן עם בכיר פלסטיני על השיקולים שלהם לפתוח בשביתת אסירים, והוא אמר, 'צריך לחשוב מה היעדים שאנחנו רוצים להשיג בטווחים הקצר, הבינוני והארוך'. כאן אני לא רואה חשיבה במושגים האלה. מחאה כזו היא כמו בועת סבון, היא באוויר, רואים אותה, ובסוף היא מתפוצצת".

תקשורת | "ישראל היום" לא נתן למציאות לבלבל אותו

פרופורציות של מחאה הן תמיד קשות לאומדן. אדם הצועד בתוך המון משולהב יחוש תמיד את בעירת האדמה תחתיו, ויאמין כי מתוכה יבקע בתוך רגע סדר חדש. הוא צועק וזועק סיסמאות, משוכנע שאלה קולות המון ישראל שמהדהדים לידו. אבל העובדות הן שהמסה האמיתית של אחיו למאבק השמיעה באותו זמן את קולה דווקא במסרונים בקרב על גמר "כוכב נולד 9". קצת יותר ממיליון ומאתיים אלף ישראלים צפו בחגית יאסו מנצחת בתוכנית הריאליטי; בזמן שבו נערכה ההפגנה המרכזית בתל אביב, שם היו כשלושים אלף אחרים.

קשה לומר שצופי ערוץ 2 אינם מזדהים עם מחאות יוקר המחיה והדיור, אבל נראה שהם מסתפקים במנת הזעם שלהם בשעת שידור מהדורת החדשות המרכזית. הצופים שאינם יורדים לרחוב זקוקים למסך הטלוויזיה ולדפי העיתון כדי להבין את עומק כאבם.

מידת התמיכה במחאה משקפת את מיצובו של כלי התקשורת ואת חוסנו. בעיתונות הכתובה, "מעריב" ו"הארץ" הנאנקים נתנו קולם לזעקה. "ידיעות אחרונות", כך נדמה, היה כפסע מצירוף אוהל כשי לקוראים. רק ישראל היום, דשן מעושרו של שלדון אדלסון ונטול חשש קיומי, מרשה לעצמו לדבוק באג'נדה הפרו-ממשלתית. הוא לא נותן למציאות לבלבל אותו. יום אחר יום, כמעט לאורך כל ימי המאבק, ביקש העיתון להבהיר כי המחאה הזו היא מחאה פוליטית. אפשר להבין את השאיפה הזו של העיתון, שחייב לתת קונטקסט פוליטי לכל דבר שבידי הממשלה לשנות.

בכך הוא זיהה דבר משמעותי. המילה "פוליטי" הפכה למסרסת הרשמית של הקיץ, כאילו אם דבר מונע מסיבות פוליטיות אז אין לו ערך. זה חלחל אל כל מהדורות החדשות שנהנו מהנקודה שבה החל המאבק, נקודה שבה אין אשם. כך, אף אחד בכנסת לא יוכל להגיד שהם נוקטים "צד פוליטי", אלא מדווחים על מחאה חברתית "אותנטית". גם העובדה שאין ממש אשמה של איש מבעלי ההון הקלה על ערוצים 2 ו-10 לקחת חלק בחגיגה. כשהתחוור שהכתובת היא הממשלה כבר היה מאוחר מדי, פרט לערוץ 1, שלא ידע איך לאכול את כל הסיפור הזה מלכתחילה.

ישראל של היום היא לא ישראל של ישראל היום. ובכל זאת, במהלך הסיקור העקשני של "הממשלה המחפשת פתרון לשמאלנים הסהרורים", מקבל העיתון רוח גבית מסקר TGI שקובע כי חשיפתו נושקת ל-40%. בניגוד לרייטינג של גמר כוכב נולד, TGI אינו קשור כלל לבחירה. הציבור נחשף לעיתון המחולק לו חינם בדרכו לעבודה, ולא בטוח שהוא מתעמק בתוכנו.

המהפכה הזו, אם תתפוס תאוצה למרות הקו של ישראל היום, עשויה לשנות זאת: הציבור, שנמצא בשלב מכריע בהתבגרותו, עשוי גם להגיע למצב שבו יגיד "לא תודה" למחלק העיתונים בצומת. חוץ מהעיתונות הכלכלית, תקשורת המיינסטרים פחדה לקחת צד, נבהלה מכוחה שלה, והחליטה כי זו העת לאובייקטיביות. בסופו של יום, מי שמווסת ומגדיר את גבולות המחאה הוא התקשורת, וזו אכזבה את הציבור הישראלי, שגם אם לא ידע זאת, הוא היה חייב את המגפון שהיא מספקת כדי להשמיע את קול מחאות הרחוב שלו. [לי-אור אברבך]

להסיר את הכפפות

ד"ר אפרים דוידי: המפגינים חייבים להכניס פוליטיקה למחאה

האם ההפגנות ישנו את ההצבעה המסורתית של השכבות החלשות לליכוד, או שעדיין נראה עניים ממשיכים להצביע למי שחרתו על דגלם את הקפיטליזם? ד"ר אפרים דוידי, מהמחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן-גוריון, מתקשה להחליט. "ביבי ירד מהשלטון בפעם הקודמת על רקע הגזירות הכלליות, לא בגלל המצב המדיני. קשה לי לנבא אם זה מה שיקרה גם הפעם, ועוד כשספטמבר ברקע. ובכלל, שינוי העמדה אצל השכבות החלשות יכול לקחת שנים. מה שכן, אילו המאבק היה מסיר את הכפפות והופך לפוליטי יותר, זה היה עוזר לפתח תודעה. הרי ברור שזה מאבק נגד הממשלה על חלוקת העושר".

למה זה לא קורה?

"את משתתפי ההפגנות באשר הם אפשר באופן קבוע לחלק לשלוש קבוצות המובחנות זו מזו: הקבוצה שברור לה על מה נלחמים, הקבוצה עם התודעה החלקית, והקבוצה שכל דבר מאיים עליה ולכן היא גם מסרבת להיכנס למגרש הפוליטי המוצהר. אבל צריך לציין, אגב, שגם הקבוצה האחרונה משתנה עם הזמן. אפשר היה לראות את זה בהפגנת העובדים הסוציאליים. הייתה קבוצה שנכנסה למאבק עם הבנות מאוד מוגבלות, כל מה שעניין אותה זו התוספת בתלוש. עם הזמן היא למדה להסתכל על הדברים בפרספקטיבה יותר רחבה, ולהבין מה המשמעות של הפרטת שירותי הרווחה".

אז יש פתיחות.

"בהחלט. הייתי בהפגנה במוצאי שבת וראיתי איך אנשי חד"ש, שהחזיקו שלטים והניפו דגלים אדומים, התקבלו בה. אנשים ניגשו אליהם ושאלו מה זה הדגל האדום ומה זה חד"ש, ואפילו כשהסבירו להם שזו מפלגה יהודית-ערבית אף אחד לא נבהל או נטש בזעם. המתודה הקפיטליסטית נשברה. אם אתה השקעת בלימודים ואתה עובד קשה וקורע ת'תחת, זו כבר לא ערובה להצלחה ולביטחון כלכלי".

מה נפסיד אם נישאר לא פוליטיים?

"הרבה. תסתכלי על ויקי כנפו, שהתעקשה שמדובר במאבק סקטוריאלי, של האימהות החד-הוריות. ואין כאן שום דבר פוליטי. ביבי נתן לה הבטחה, וכעבור שנה סעיף שדובר עליו כבר לא היה בתקציב. מי נלחם על זה בשבילה?

"צריך גם לזכור איך היא החזיקה מעמד בתקופה שבה היא ישבה במאהל בגן הוורדים. מי הביא לה את האוהלים? ההסתדרות והנוער העובד והלומד. היא אף פעם לא הודתה להם, כדי לא לצאת פוליטית".

אולי נתניהו מחכה לגוויעת המחאה בסוף הקיץ.

"מאבקים בנושא הדיור הופיעו בכל עשור מאז שנות ה-50, רק שתמיד הם היו פריפריאליים. ופה זה קורה בלב תל אביב, בלב האליטה. מי שהחליט להקים מאהל בשדרות רוטשילד לא מתכוון להיעלם בקלות. אני אומר את זה על-פי הניסיון של יוון, ספרד ומצרים, שגם שם מתנהלים מאבקים דומים עם אוהלים. גם אם אנשים נסוגים ויש ירידה במתח, אחרי כמה חודשים הם חוזרים עם דרישות יותר רדיקליות. לא כדאי להספיד אותם מהר מדי".

לגלעד שליט כל הצעדות וההפגנות לא עזרו.

"המחאה של משפחת שליט מסרבת להיות פוליטית. אף אחד לא דורש להפיל את הממשלה אם לא מחזירים את גלעד. אפילו ששליט יותר קונצנזואלי, הוא לא הצליח לגרור מספרים גדולים כמו של מחאת הדיור, כי לאנשים יש סדר עדיפויות - הקוטג', הדירה. בסופו של יום, גלעד שליט הוא עדיין הילד של ההורים שלו. לא של מי שלא מצליח לגמור את החודש".

פייסבוק תחילה

ד"ר אשר עידן: למחאה חזקה דרושה תשתית במדיה החברתית

ד"ר אשר עידן, מרצה בנושא רשתות חברתיות בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב ובמחלקה ללימודי מידע באוניברסיטת בר-אילן, סבור שעל מנת שמחאת האוהלים תצליח, מנהיגיה היו צריכים להכין לה תשתית חזקה בפייסבוק ובטוויטר.

"קחי לדוגמא את מנהיגי מחאת הקוטג'. שם הם פיתחו כלים שיאפשרו את אותה מעורבות שהפייסבוק מאפשר. כל אחד יכול להקליק איזה מוצר הוא רוצה להחרים בשבוע הבא או להציע מוצר משלו. המאבק שלהם הצליח כי הם יצרו ברשת תשתית גדולה של אוהדים לרעיונות שלהם".

טוב, לא נדרש הרבה מאמץ להקליק "לייק".

"נכון, אבל חשוב לזכור שזה חיוני להתחלה. ההפגנות בכיכרות והישיבה ברחוב הן סוג של מלכודת, כי הן מצריכות את המפגינים להיכנס להוצאות כספיות של הסעות ולוגיסטיקה. בדיוק בנקודה הזאת נכנסים גופים פוליטיים ואינטרסנטיים, שמציעים מימון כדי להשתלט על המחאה. ברשתות חברתיות, העלות היא אפסית, קל הרבה יותר להרים מחאות ברשת בלי מימון של איש, וזה גם הרבה פחות שוחק. כדאי מאוד לא לזלזל בהן. אם מובארק היה מקשיב לפייסבוק, אולי הוא היה מצליח לברוח בזמן".

בעלי הדירות | שוכרים ברחבי הארץ קיבלו הודעות על העלאת שכר הדירה

האם מחאת הדיור גורמת לבעלי הדירות מבוכה נוכח המחירים המופקעים שהם גובים? התשובה ככל הנראה שלילית, ויעידו על כך כמה שוכרי דירות שקיבלו דווקא עכשיו הודעות על העלאת שכר הדירה.

ד"ר טל שביט, מומחה למימון התנהגותי במסלול האקדמי במכללה למינהל לא מבין על מה יש להתפלא: "לא נעים מת מזמן. הקפיטליזם החזירי הזה הביא למשבר ב-2008, וכל עוד אין רגולטור שיעצור את העסק, זה רק יימשך".

ד"ר אמיר שוהם, גם הוא מבית הספר למינהל עסקים במכללה למינהל, מציג עמדה דומה. "למה בכלל נדמה לך שאכפת לבעל הדירה? אנשים גובים כמה שהם יכולים. הם בטח לא יורידו מחירים וולונטרית. לוותר על העלאה מבחינתו זה לתת לשוכר מתנה של כמה אלפי שקלים בשנה".

פרופ' יעקב הורניק, מומחה עולמי לשיווק מהפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב, מאמין שהישועה יכולה לבוא דווקא מהרשתות החברתיות. "שוכרים שסובלים מבעל דירה כזה יכולים לחשוף אותו בפייסבוק".

ואז הם מוותרים על הסיכוי לגור שם יותר.

"אולי. אבל קחי למשל את הבחור שפתח דף פייסבוק 'אילן בן-דב, עזוב לי את הפנסיה או שאעזוב את אורנג'" ובו הוא מאיים שאם בן-דב לא ישלם לבעלי האג"ח, אנשים יעברו למפעיל סלולרי אחר. גם פה אפשר לגלות דרכים יצירתיות בעלות נמוכה שיביכו בעלי דירות חמדנים". [חן שליטא]

הטרמפיסטים | מי מנסה להרוויח מהמחאה החברתית

אלדד יניב

כדרכם של החוזרים בתשובה, עו"ד אלדד יניב נלחם בלהט צלבני נגד הערכים שהוא עצמו ייצג עד לא מזמן. מי שהיה יד ימינם של פוליטיקאים, ניסה לנכס את המחאה לתנועת "השמאל הלאומי" שלו, אולי בתקווה שהדבר יעזור לו בקלפי בבחירות הקרובות

רמי לוי

לוי ביסס את דמותו הציבורית כמשווק העממי, האיש שמוכר לכם בזול.

להתראיין על עוולות מחירי הקוטג' והחיתולים, ולהגיע לשדרות רוטשילד עם ערימת אביטיחים למפגינים, ודאי תורם לתדמית. השאלה שנשארת פתוחה היא האם הרשת שלו באמת מוכרת הכי בזול שאפשר

רון חולדאי

לראש עיריית תל אביב יש לא מעט זכויות בנוגע לשיקומה של תל אביב, אבל במרוצת השנים הוא גם יצר לעצמו, בצדק, שם של מי שהופך אותה לעיר לעשירים בלבד. קשה לקחת ברצינות את החיבוק החם למפגינים

אלי ישי

מאז השריפה בכרמל ישי עובד חזק על התדמית. הבעיה היחידה בתמיכתו במחאה היא שמשרדו, שאחראי על ועדות התכנון, הוא מהאחראים המרכזיים למצוקת הדיור. יהיה משכנע יותר אם יאיים במשבר קואליציוני על רקע שביתת הרופאים והמחאות החברתיות, במקום לשלוח לנתניהו מכתבים