גז מדמיע וקרבות רחוב: כך נראות מחאות חברתיות בחו"ל

"גם אצלכם יש כל כך הרבה כימיקלים בהפגנות?". את השאלה הזו הפנה אליי פרמדיק צעיר של הצלב האדום היווני בכיכר סינטגמה (הפרלמנט). זה קרה באתונה ב-28 ביוני, היום שבו התפוצצה המחאה החברתית-כלכלית של הצעירים כנגד צעדי הצנע שאימצה ממשלת יוון. הפרמדיק וחבריו, כ-15 במספר, טיפלו במסירות וביעילות בפציינטים שהתמודדו עם התקפת גז מדמיע ומכות מאלות.

המפגינים היוונים כבר מתורגלים במחזות המדהימים הללו, שהפתיעו אותי. מימי לא שאפתי גז מדמיע צורב, שנשאר תלוי ועומד באוויר. מימי לא ראיתי צעירים מקומחים בלבן, עוטים מסיכות מאולתרות, שמעבירים מיד ליד בקבוקי מים, לטובת חבריהם שניצבו בחזית הקרב, קרוב לבנין הפרלמנט. המפגינים, רובם בני 19-30, עמדו מול מאות שוטרים שתקנים שצוידו במכשירים לפיזור הפגנות אלימות. אחת ההפגנות הסוערות, שנערכה בבנק באתונה בחודש יולי, גבתה מחיר דמים כבד: שלושה מפגינים נהרגו ועשרות נפצעו.

בהפגנות אחרות, נגרם נזק כבד לרכוש. בשולים הסהרוריים של המפגינים היו אנרכיסטים אמיתיים, שעקרו אריחים מעמודי מלון מפואר והשליכו אותם על שמשות בתי קפה בכיכר הענקית. אחרים הבעירו מדורות קטנות משמשיות שנבזזו ממסעדות. קשה להעלות על הדעת התפרעות כזו בישראל.

זו לא הפתעה גדולה: המחאות בישראל, בעיקר אלה שפרצו על רקע חברתי, נראות חיוורות בהשוואה ליוון ולאירופה. היוונים, אנשים חביבים בימים כתיקונם, נכנסים לאמוק במצבים כאלה. האילמות הפוליטית שלהם עוברת מדור לדור - יוון, ערש הדמוקרטיה, חזרה לשלטון דמוקרטי רק ב-1974.

באירופה ההמונים יוצאים לרחובות ונוהגים באלימות כשמדובר במחאה בעלת גוון כלכלי-חברתי. המלחמה מתמקדת בין השאר באורך שבוע העבודה, גיל הפנסיה, ימי החופשה והמחלה ושאר התנאים הסוציאליים שהאיגודים במגזר הציבורי השיגו לחבריהם.