"אני שירה, בת 27, שני תארים, 4,000 שקל משכורת - ענייה חדשה"

מכתב נוסף שהגיע למערכת "גלובס" מדגיש שוב את מצוקת מעמד הביניים ■ והפעם: שירה דהאן, עובדת סוציאלית שמתקשה להתקיים ■ "פעם היו לי הורים עשירים - וביום אחד הכול קרס"

מכירים את הטורים האלה על המתעשרים החדשים? על איזה יופי וכמה מגניב הבית של ההוא והבריכה שבנה הבן של ההוא? מרגישים שאתם מתים להיות הם?

נראה לי שפג תוקפו של הקונספט הזה - העוני הוא הטרנד החדש. לא העניים האלה הלא פוטוגנים האלה, שמצטלמים בערבי חג לעיתון בלבוש שוק ומקרר ריק מאחוריהם; העניים החדשים, מכירים אותם?

נעים מאוד, אני שירה, בת 27. יש לי שני תארים, אחד בתיאטרון שההורים מימנו עוד שהיו יכולים להיות תחת הכותרת של המתעשרים החדשים, ועוד תואר אחד בעבודה סוציאלית שהבנק מימן ואני אמורה להחזיר לו בשנים הקרובות, בתשלומים כמובן.

"תשלומים" - מכירים את המושג הזה? העניים של פעם, המסכנים באמת, לא יכלו ליהנות מהם, מהספק שהתשלומים האלה נותנים, אבל אנחנו, העניים החדשים, בלי התשלומים באמת ניראה רע, כי מה יקנה את התואר, הבגדים, שכר הדירה והאחד פלוס אחד בסופר?

שירה דהאן / צלם: יחצ
 שירה דהאן / צלם: יחצ

שירה דהאן

העניים החדשים זה אני. אני מרוויחה 4,000 שקל לחודש. כשאני חושפת את זה אני בטח הורסת שידוך פוטנציאלי, כי מי רוצה באמת להיות נשוי לאחת שתלוש המשכורת שלה בקושי מכסה את שכר הדירה?

שכר הדירה שלי רק עולה ועולה, וסליחה, ביבי, אני לא גרה ברוטשילד, רק ברחובות, מותר? זה נחשב חצי דרום פריפריאלי, וגם את הבית אני חולקת עם שותף, לא כי אני חסידה גדולה של חיי קומונה, סתם כי מרוויחה שכר מינימום ועוד רואה כל חודש את השורה הכי מבזה בתלוש שלי שנקראת "השלמת הכנסה".

אם לא ציינתי, אני שייכת לסקטור שיאני השכר הנמוך. אני לא מעבירה סחורה בנמל, לא מתעסקת בהון-שלטון, רק מטפלת באוכלוסיה אתיופית שלמי באמת אכפת איפה היא תקועה.

לעמוד הפייסבוק של שירה דהאן - לחצו כאן

אני משלמת ארנונה, חשמל, אפילו דוח תנועה שקיבלתי על חציית מעבר חציה ברגל לא במועד, כי למי יש כסף נזיל להחזיק אוטו. אני ברטרו, הכי "אין" להתנייד בתחבורה ציבורית, במיוחד בזמן של רפורמה שמבטלים תחנות, כי אתם לא באמת מצפים שיהיה למישהו אכפת מכם, אתם בסך-הכול הולכי רגל.

אז אני משלמת על כל אלה, למי אכפת?

וכן, התחלתם לקבל תמונה קצת יותר ברורה של העניים החדשים? אתם קוראים להם "מעמד ביניים" כי זה פשוט שם יפה יותר, פשוט קל יותר להרחיק את זה מאיתנו. אנחנו לא העניים האלה שיבואו לרווחה ויבקשו כסף, אבל אנחנו העניים האלה שיפסיקו ללכת להצגות וקונצרטים ולקנות ספרים, כי זה פשוט יקר וצריך לקנות לחם וחלב, ואמא הבטחת עוף לשבת.

אנחנו העניים החדשים: עובדים במשרה מלאה, דופקים מילואים, מתנדבים מדי פעם למען עניים הישנים, אבל חיים מהיום למחר. אני שירה, וחוץ מלהכניס בכל 10 בחודש 4,000 שקל לבנק, אין לי כסף. לא הון עצמי, לא כסף נזיל לא חסכונות ולא ניירות ערך.

נולדתי פעם להורים "עשירים חדשים", כאלה שקרעו את התחת והקימו עסק עצמאי. אולי פעם זה היה משתלם. מי חולם על זה היום? תן לנו משכורת יפה וביטוח מנהלים ופנסיה מסודרת, כי מי יודע מה יהיה.

ההורים שלי היו כאלה שפעמיים בשנה טסו לסקי או לאיזה בית קיץ מפנק, כאלה שדאגו לטייל עם הילדים שלהם בארץ כל שבת, כאלה שמימנו לילדים חוגים והעשרה ומורה פרטית ומורה מכוונת ושיעור פסנתר וצופים ובסך-הכול רצו שילדים שלהם יהיה מה שלהם לא היה.

וביום אחד הכול קרס. הבית נמכר, העו"ש הוגבל, ההורים פשטו את הרגל. הטיפול אצל הפסיכולוגית הופסק, כי אתם יודעים מה אפשר לקנות בסופר ב-400 שקל. שיעורים פרטיים אפשר לקבל מחברים של האחים הגדולים, רופא שיניים זה מותרות, ולפני שקונים משהו חושבים פעמיים.

המכתב של א': "מרוויח 42 אלף שקל, עשירון עליון - ולא גומר את החודש"

מתי חשבתם פעם לפני שפתחתם את הארנק, ואני מדברת על קניות בסדר גדול של 100 עד 200 שקל? נעים מאוד, העניים החדשים. לא משהו רחוק דוחה ולא סקסי כמו קבצנים, עניים חדשים כמוני כמוכם; הפרייארים האלה שלומדים בישראל, קונים בישראל ועוד יותר גרוע רוצים לחנך את ילדיהם בישראל.

אז אני לא נראית רע, אני לא רעבה ללחם, אני יושבת מדי פעם במסעדות כי פאקינג מותר לי, אני עובדת קשה ותורמת לחברה. אני רואה סרטים, אחד בחודש כי זה עולה המון, אני שוכרת דירה, ויש לי בגדים די יפים. עניים חדשים, אמרתי לכם.

אבל, אם חס וחלילה ממחר אני במשבר, אין לי שקל על התחת ליום שחור - לא כי אני בזבזנית, אלא כי אני ענייה חדשה, כזאת שבשבילה לחשוב על המחר זה מותרות, כי צריך לסגור את החודש.

המכתב של י': "המסים בישראל הכי גבוהים בעולם"

החלומות של העניים החדשים הם ממש לא חלומות של חזירים קפיטליסטים של דירות יוקרה וחו"ל כמו שביבי מוכר לעצמו. אני הפסקתי לחלום בגדול.

אני רוצה להמשיך ללמוד באוניברסיטה עבודה סוציאלית ולטפל טוב יותר באנשים שהמדינה שלי לא רואה.

אני רוצה בית משלי, ארבעה קירות שאני אוכל לגדל בהם את הילדים שלי.

אני רוצה לדעת שמתישהו המשכורת יעלו, ולא רק המחירים של הדלק והקוטג' והשכר דירה.

אני רוצה להאמין שחינוך ובריאות ותרבות זה לא מותרות, ושלכולנו מגיע. עני הוא לא רק מי שרעב ללחם, עני הוא מי שלא רואה עתיד טוב יותר.

תחי המהפכה!

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא נדל"ן ותשתיות?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988