כוס התה של בנימין נתניהו

לאחר כמה שבועות של הפגנות והצהרות, קואליציית המחאה הישראלית הגיעה למסקנה כי עליה לנסח רשימת דרישות, ולו רק כדי שאחרים ידברו בשמה, או יגזרו קופון על חשבונה. עכשיו, כאשר הרשימה מתפרסמת, יתחיל הדיון הציבורי. במקביל יתחיל המאמץ הממשלתי לפרוט את הדרישות האלה לפרוטרוט, אך גם לפרוטות, והכול, כמובן, מתוך "חיבוק המחאה".

לכן, כדאי, בטרם יתחילו הספינים והלחצים של בעלי עניין, לבחון את הרשימה ולהחליט מה אפשרי, מה הגיוני, ומי אמור לשלם עבור כל זה. בעניין זה יש מי שרואה את המשימה בעיקר כמשהו טכני, לא יותר מאשר תיקון עיוות פה ושם. על פי מחשבה זו בנימין נתניהו טעה, ועכשיו בנימין נתניהו יתקן ובכך יקנה את עולמו הפוליטי. אם טיעון זה נכון, הרי שרה"מ חי בטעות. אבל בשבילו לא מדובר בטעות, אלא בהרבה יותר מזה.

כדי להמחיש במה דברים אמורים אפשר לדון בשתיים מהדרישות: הפחתת מסים עקיפים, בעיקר מע"מ, וביטול חוק הוועדות לדיור לאומי (וד"לים). מבין שתיהן, הראשונה היא הקלה ביותר לביצוע במישור ה"טכני". כל שקל שמופחת מהמיסוי העקיף חוזר על ידי העלאת המס הישיר: הכנסה וחברות. כלומר, ניתן לשמור על מסגרות התקציב, ואפילו רצוי, ועדיין להשיג מטרה ראויה.

אלא שבנימין נתניהו הוא לא רק ראש ממשלת ישראל. הוא גם מעין חבר כבוד במפלגה הרפובליקנית של ארה"ב. בשר מבשרה של תנועת מסיבת התה, אשר משמשת לו משענת פוליטית. בשביל אנשים אלה העלאת מסים ישירים היא חילול הקודש. כלומר, במקרה זה נתניהו יהיה חייב לפעול לא רק נגד השקפותיו, אלא נגד השקפותיו של אחד מבסיסי הכוח שלו. עם זאת, אם פריס שווה מיסה, גם כיסא רה"מ שווה מס הכנסה גבוה. מסקנה סופית, בעתיד נראה קיצוץ במיסוי עקיף ועלייה במיסוי הישיר.

דבר דומה אפשר להגיד על חוק הווד"לים. ביטולו ישאיר רק חלופה אחת אפשרית כדי להתגבר על כשל השוק המבני בתחום הדיור: התערבות ציבורית, תכנון ורגולציה. תיקון הצעת החוק, תוך הכנסת סעיף דיור בר השגה, הוא פשרה פוליטית מלאת סמנטיקה וריקה מתוכן. החוק כולו מבוסס על ההנחה שביורוקרטיה ציבורית היא בהגדרה רעה, ויוזמה פרטית בהגדרה טובה. חוק הווד"לים יעבור, ועל הדיור בר השגה "תוקם ועדה אשר תחקור ותמליץ".

בשלב זה צריך להבליט את הדרישה הנוחה ביותר לפוליטיקאים מכל הסוגים והמינים: "החזרת עודפי המסים לעם". זה נשמע סביר, וזה ריק מתוכן, ואלה התכונות שהופכות אותה ליקירת הח"כים ויו"ר ההסתדרות עיני. למה זה כך? כי גביית מסים היא עניין של מחזור עסקים. כאשר יש פעילות ערה, נוצרים עודפים.

אם מחזירים את העודפים בדרך של הגדלת ההוצאה, אין פשוט מאשר לדרוש קיצוצים כאשר הפעילות הכלכלית יורדת, ונוצר חור בתקציב. כאשר זה יקרה אגף התקציבים כבר ידאג לגבות את ה"חוב" בריבית דריבית, כלומר בקיצוצים "הכרחיים" ברווחה. אם יש עודפי מסים, מוטב היה להפחית את החוב הלאומי ולהוריד מסים, או להקים קרנות לסיוע נקודתי בנושאים מוגדרים.

בצד השני של סקלת ההיגיון נמצאת הדרישה להפסקת העבודה הקבלנית בסקטור הציבורי. לא רק שהיא צודקת, היא גם מראה על דאגה למי שנמצא בתחתית סולם ההכנסות, שנאלץ לעבוד עבור קבלן שמשלם פחות משכר מינימום. הממשלה מטילה בעצם על אנשים אלה מס עבור הזכות לעבוד. אם באמת רוצים לעודד יציאה של קבוצות שונות לשוק העבודה, האינטרס של הממשלה צריך להיות דאגה לזכויות העובדים הללו. למעשה השאלה היא למה להסתפק רק בכך ולא לדרוש הקמת גוף עצמאי והוגן שיבדוק את כל דרכי ההעסקה הפוגענית בישראל, כולל אוניברסיטאות, עמותות ומוסדות ללא כוונת רווח. מסקנה: לאחר שיחה "עמוקה ורצינית" עם ראשי אוניברסיטאות, פרופ' בכירים וראשי עמותות, יחליט רה"מ להטיל על המועצה הלאומית לבחון את המצב.

לסיום, שלוש הדרישות שכמעט בלתי אפשרי למלא במסגרת הקיימת: הגדלת הסיוע לדיור, לחינוך לגיל הרך, אפילו מגיל שלושה חודשים, ולבריאות.

ראשית, גם אם ניתן היה לממן אותם בלי מאמץ נוסף הם עדיין היו בעייתיים פוליטית, מכיוון שהדבר היה מבטל את האפליה לטובת ההתיישבות היהודית מעבר לקו הירוק. אלה בדיוק המנגנונים שמושכים אוכלוסייה לא "אידיאולוגית", זו שאמורה לשמש בשר תותחים בכל דיון עתידי על הסדר מדיני.

אלא שמשמעויות תקציביות יש גם יש. גם אם לא מדובר ב-30 מיליארד שקל כהערכת האוצר, עדיין הסכומים גדולים מאוד. ספק רב אם יש אדם אחראי בישראל שיסכים להגדלה מודעת של הגירעון כדי לממן הדרישות האלה. גם אם יהיה כזה, הרי שזו תהיה הבטחה חתומה על הקרח. הכסף ייעלם בקיצוצים.

לכן, מימוש סעיפים אלה כרוך בהגדרה מחודשת של העדיפויות הלאומיות, ובמילים פשוטות יותר, הסטת כספים שהולכים היום למשרד הביטחון, התיישבות יהודית מעבר לקו הירוק והטבות מגזריות אחרות, ולא רק לחרדים, אלא לכל קבוצת לחץ אפשרית. האם זה אפשרי? אולי, אבל בשביל זה צריך מהפכה. לא ברחוב, אלא בקלפי.