איך שהעולם הסתבך לו

העולם כמרקחה ברק חוסיין אובמה מוביל אותו (המיתולוגיה מספרת על עורך בעיתון "דבר" ז"ל, שביום של רעידות אדמה, שיטפונות ואסונות בחלקי תבל ניסח בייאושו את הכותרת הזאת, "העולם כמרקחה").

סקר גלופ מאמצע השבוע - כמה ימים אחרי שחברת הדירוג S&P הביעה "ספקנות רבה" ביחס ליכולתם של מקבלי ההחלטות להגיע להסכמות פוליטיות על תוכנית הבראה כלכלית, ויממה אחרי נאום הגבר-גבר המביך של אובמה, שמוטט עוד יותר את הבורסות - סימן את שיא השפל: תמיכת האמריקנים בנשיא השרמנטי התמוטטה וצנחה ל-42%, מהנמוכים שידע נשיא אמריקני. גם הקונגרס חטף: רק 21% מהאזרחים הסכימו עם האמירה שלרוב חברי הקונגרס מגיע להיבחר מחדש.

כשלוש שנים קודם, מיד לאחר שזכה בנשיאות, סוף 2008, נבחר אובמה לאיש השנה של מגזין "טיים", "בגלל הובלת המדינה לחציית קו סמלי חשוב והזרקת תחושה של שותפות לדמוקרטיה שלנו, באמצעות הוכחה לעולם ולעצמנו שהמיתוס שאנחנו מטפחים על אפשרויות בלתי מוגבלות - נותר בו הרבה כוח חיים".

מעט אחרי כן, והוא עדיין נשיא דמוקרטי בשיא האופוריה, הוענק לו פרס נובל לשלום: "אובמה כנשיא יצר אקלים חדש של פוליטיקה בינלאומית, דיפלומטיה רב-צדדית תפסה מחדש את עמדתה המרכזית". היו ימים.

בן שלום ברננקי הוא אינו יודע את נפשו, המדינה מתמוטטת במשמרת שלו, ואין לו הרבה מה לעשות. בפברואר 2006, שנה לפני התפוצצות בועת הבועות של אמריקה, הושבע לתפקיד יו"ר הפדרל ריזרב.

כעבור ארבע שנים, בסוף 2009, כשהבורסות חגגו במשחקי נדמה-לי ואמרו שאמריקה והעולם יצאו גדולים מהשבר הענק, הוכתר ברננקי לאיש השנה של מגזין "טיים". אלה הדברים שאמר עליו עורך המגזין: "ברננקי לא רק למד מההיסטוריה, הוא כתב אותה בעצמו והוא לא מתכוון לחזור עליה. ברננקי החליט לעשות ההפך ממה שהבנק המרכזי עשה בשנות ה-30: הוא משחרר את אספקת הכסף במהירות האפשרית, הוא מציל כמה שיותר בנקים והוא לא מתכוון להתעמר בציבור האמריקני כדי שהם יוכלו להרים את הגרביים שלהם". פעם היה טוב.

דיוויד ויליאם דונלד קמרון ראה השבוע את ארצו נשרפת, בוערת. ביזה והרג. אפילו המזל הגדול - אי-הצטרפותה של אנגליה לאיחוד האירופי ושמירה על עצמאות המטבע - לא עוזר לו. ראש הממשלה השמרן נבחר באמצע 2010, ומפלגתו הקימה קואליציה (לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה) יציבה.

הוא היה בטוח שהשבר הגדול מאחוריו, ואם כבר, הוא יהיה כולו פיננסי-בנקאי. גם הוא, כמו ניקולא סרקוזי, שכנו ממזרח, יצא לחופשת קיץ ולא הרגיש איך קרקע הממלכה נאכלת והולכת מבפנים.

קמרון, שנבחר תחת הסיסמאות "אני שמרן רחמן", "אני שמרן ליברלי", הרי התחייב לטפח את ה"רב-תרבותיות" של ארצו וחשב: "אמקד את תשומת הלב שלי באיכות הסביבה, באיכות החיים ובפיתוח בינלאומי".

מילים מילים מילים.

פסטיבל וודסטוק ממש עכשיו, אמצע אוגוסט, רק לפני 42 שנים. 1969. אז זה היה בעיירה בית-אל שבמדינת ניו יורק. עכשיו זה בשדרות רוטשילד שבתל אביב. בוודסטוק קם דור חדש. אז זה היה פסטיבל רוק, אחד מאותם פסטיבלי קיץ מקובלים, שהפך לסמל חברתי, דגל החופש והדרור של דור ה"בייבי בומרס" האמריקני, הילדים שנולדו בהמוניהם אחרי מלחמת העולם השנייה והיו ל"ילדי הפרחים".

הם העמידו את זכויות האדם והצדק החברתי בראש דרישותיהם. הם שרו, אהבו, שתו, אכלו המבורגר, עישנו והתנגדו למעמדות, לאפליה על רקע גזעי, לעוני. הסיקור התקשורתי והתמיכה הגורפת של העיתונות היו יוצאי דופן והביאו את הבשורה הגדולה לכל העולם. אחר כך היו גם סרטים, שירים, וילדים שנזרעו שם.

כעבור שני עשורים, הובילו אנשי המחאה הגדולה של וודסטוק את העושר הגדול של אמריקה התאגידית והדורסנית. הם הם שהביאו למשבר האמון שהביא לרעידת האדמה הגדולה של העולם המערבי. רק שזה לא יקרה למחאה הגדולה שלנו.

 ברק אובמה / מאייר: גיל ג'יבלי

stella-k@globes.co.il