"מזל שהספרות לא מונותאיסטית"

אלאונורה לב, סופרת ומו"לית, זוכת פרס ראש הממשלה לסופרים ופרס ברנשטיין לרומן עברי מקורי. בשנת 1989 יצא לאור ספרה הראשון - "סוג מסוים של יתמות" (עם עובד), שבו תיארה מסע לפולין עם קבוצה של אנשי תרבות במלאת 40 שנה למרד גטו ורשה. בשנת 1996 יצא ספרה השני - "בוקר ראשון בגן עדן" (הוצאת "רם אורן") העוסק באשה בהריון, בסוף שנות ה-30 לחייה, המספרת לעובר שבבטנה את קורות חייה. בשנת 2000 יצא לאור "מוות זה דבר נגטיבי" ("כתר"). לצד פעילותה כסופרת, לב היא גם מו"ל הוצאת נ.ב. ספרים, שבה יצא בימים אלה "חלקיק של הירח - סיפור אהבה הודי" מאת פ.ו. ביין, אגדה קסומה על חידת האהבה. ספרה החדש "שיחות עם המאהב שלי ועם אשתו", הופיע גם הוא בהוצאת נ.ב. ספרים.

ספרי על הספר האחרון שלך.

"'שיחות עם המאהב שלי ועם אשתו' מספר על אהבה סוערת, על פרידה מהנעורים, על הסתאבות הציונות, על שדים ומכשפות, וגם על הספרות בעידן המדיה הנוכחי - בניגוד למקובל ברומנים בדיוניים, יש בו המון ויז'ואלס: צילומים, איורים וציורים. זו מעין מחווה ספרותית לשיטת הקריאה החדשה באינטרנט".

איזה בית קפה אהוב עלייך במיוחד, ומדוע?

"קפה כסית בדיזנגוף של פעם - בשנות ה-50 או ה-60, כשיכולת סתם ככה להיכנס ולפגוש שם את אלתרמן, לאה גולדברג, שלונסקי, כל הענקים. לצערי לא זכיתי לחיות בתקופה הנכונה".

היכן בחרת להצטלם?

"בטא-קפה בצהלה, וגם זה טריגר לנוסטלגיה: גרתי בצהלה יותר מ-20 שנה, וראיתי מקרוב איך היא נהפכת בהדרגה משכונה צנועה בטעם של פעם למעוז נובורישי של 'בתי מידות מוקפי חומות עם בריכות שחייה, טירות טוסקאניות רברבניות ומבצרים עתידניים מופלצים', כמו שחושבת רוזי, גיבורת 'שיחות עם המאהב שלי ועם אשתו', כשהיא מתרוצצת בלילות ברחובות, מוטרפת אהבה וגעגועים למאהב הנשוי שלה, שגר בצהלה עם אשתו העשירה".

את בעיר זרה, ויש לך פנאי לבקר רק במוסד אחד, מוזיאון, בית קפה או חנות ספרים. לאן תלכי?

"למוזיאון עם חנות ספרים ובית קפה, שבו אפשר לשבת ולעיין בספרים שזה עתה קניתי שם, ושמעמיקים את חוויית הביקור במוזיאון. תענוג".

מה דעתך על מוספי ספרות וכתבי עת ספרותיים בישראל?

"הם עושים מה שהם יכולים, במסגרת הדעיכה הכללית של תרבות הספרים וכשל השוק החזירי בענף, שרק מאיץ את הדעיכה. עצוב".

מה היית משנה או מוסיפה בלימודי הספרות בבתי הספר בישראל?

"הייתי מנהיגה חיסון-קסם חובה נגד מורות משעממות ונודניקיות, שלא יצליחו להרוג את אהבת הספר אצל הילדים בעודה באיב*ה".

איזו דמות ספרותית היית רוצה שתשב כאן מולך?

"נגרו קבלו, הסוס השחור המדבר מ'35 במאי' של אריך קסטנר. הייתי מזמינה אותו לאספרסו וכמה קוביות סוכר, היינו מפטפטים קצת על המצב, מסכימים שמחאת האוהלים היא תופעה נהדרת, ואז דוהרים יחד לים הדרומי".

מיהם הסופרים האהובים עליך?

"חוץ מהמחבר(ים) האלמוני(ם) של התנ"ך, מרסל פרוסט האלוהי. וח. ל. בורחס השמיימי. ואליס מונרו האלילה. ו... מזל שהספרות לא מונותאיסטית, ויש מקום להמון אלים וענקים על האולימפוס. בין הישראלים, ס. יזהר, עמוס עוז, אפלפלד, חיים גורי, אידה פינק".

איזה ספר ילדים אהוב עליך במיוחד?

"'האסופית', כמובן, שכמו מיליוני ילדות אחרות, הייתי בטוחה שנכתב במיוחד בשבילי. עד היום אני אוהבת לחזור לעותק בתרגום הישן, שגנבתי בכתה ה' (לידיעת ספריית ביה"ס י. אהרונוביץ' בכפר מל"ל: העותק החסר נמצא אצלי). לעומת זאת, הייתי כנראה הילדה המניאקית היחידה בארץ או בעולם שתיעבה עמוקות את 'נשים קטנות' הבכייני והצדקני. הדמות היחידה שעוררה שם שמץ הזדהות, ג'ו, ששואפת להיות סופרת, מוותרת על הכתיבה בשביל להתחתן, למרבה הזוועה, עם איזה פרופסור גרמני דוחה! ראיתי בזה עונש מקצץ-כנפיים לנערות שאפתניות מדי והתקפה אישית עליי ועל שאיפותיי, ועד היום לא סלחתי". *איזה ציטוט מרגש מספר כלשהו זכור לך במיוחד?

"הנה שלושה ציטוטים מרטיטים בעיניי. הראשון מתוך 'הערים הסמויות מעין' של איטאלו קאלווינו, שבחרתי כמוטו לספרי 'סוג מסוים של יתמות', העוסק במסע לפולין: 'מקום אחר הוא מרא*ה שלילית. הנוסע מגלה את המעט שהוא שלו, בראותו את השפע שלא היה לו ולעולם לא יהיה לו'; השני מהיומן של סילביה פלאת, שקבעתי כמוטו בספרי 'הבוקר הראשון בגן עדן', העוסק בחיי אשה בצל גבר חשוב ומפורסם: 'הוא גאון. אני אשתו'; והשלישי, שהוא המוטו לספר החדש - מיהודה עמיחי: 'ראי מה עושות העונות לשדות ולהרים / מה שעושות המלחמות לערים / ומה שלא עשו דבריי לך / ואיך ידיי לא שינו את גון שערך. / ואיך הפרידה!'".

אילו נאלצת להעביר שעות בהמתנה לטיסה, איזה ספר היית לוקחת?

"לנסיעות אני לוקחת את הקינדל, מתנת יום ההולדת האחרונה מאבא שלי, שנפטר השנה. היה נפלא ושובר לב לראות את האיש החכם והאהוב הזה בבית החולים, בגיל 90, כל-כך פתוח ונלהב לאפשרויות העתיד הטכנולוגי. בנסיעות אני קוראת במכשיר את דיקנס, אריסטו, כל מיני קלאסיקות חינמיות שלא מגיעים אליהן ביומיום. כיף גדול".

אילו יכולת לצותת לשולחן הסמוך, מי היית רוצה שיישב שם?

"סבתא שלי, נחמה קופלד, שמתה מרעב בגטו לודז'. הורס אותי שנגזלה מאיתנו הזכות הטבעית להיפגש ולאהוב אחת את השנייה. אבי סיפר שהייתה טיפוס ספרותי, ובטח היה לנו על מה לדבר. בשולחן אחר בצד הייתי מושיבה את אדולף היטלר המוקדם, מ-1922 בערך. בלי שירגיש הייתי מגניבה לו סטריכנין לקפה".

למה את מתגעגעת?

"לעולם שאין בו מלחמות, אונס, סחר בנשים, פנאטיות דתית או פוליטית ואנשים חסרי חוש הומור".