הרודן הבא

להבדיל מבעבר, העולם החדש בטניס מצמיח רודנים שמפרקים כל מי שעומד מולם: עכשיו אלו ימי הרודנות של נובאק דיוקוביץ' ■ וגם: מה לרוג'ר פדרר ולתלתלים האבודים שלי?

1. את מה שנובאק דיוקוביץ' עשה השנה יזכרו עוד הרבה זמן. דווקא בתקופה שבה הטניס מציג 4 שחקנים ענקים שהם לכאורה באותה רמה בתקופת זמן זו (טוב, מארי עדיין צריך לזכות בגראנד סלאם), הוא נותן עונה לא-אנושית, והיד עוד נטויה. לא רק שהפך השבוע אחרי הניצחון ביו.אס אופן לשחקן השישי שזוכה בשלושה מארבעת הטורנירים הגדולים, הוא עוד ישחק השנה בחצי הגמר בדייויס עם נבחרת סרביה, ובנוסף מחכה לו טורניר המאסטרס בסוף השנה כדובדבן. בתווך הוא ינסה להוסיף עוד 2-3 טורנירים בעונת האולמות, ומה שנראה בלתי סביר בעליל לפני מספר שבועות - שבירת השיא של ג'ון מקנרו מ-1984 (מאזן 3-82) - נראה כרגע כמו אפשרות הגיונית (דיוקוביץ' כבר ב-2-64).

במשך תשעה חדשים מציג הסרבי את הטניס הכי יציב והכי איכותי שאי פעם שוחק. ביום ראשון בלילה הוא ניצח את נדאל בפעם השישית ברציפות בשנת 2011. מישהו היה יכול להמר על כזה מאזן ביניהם לפני שנה? גם משחק שהיה אמור להפסיד (מול פדרר בחצי), הוא ניצח בעזרת חבטת ייאוש מטורפת במערכה החמישית, משהו כמו השלשה ההיא של דריק שארפ, חבטה אחת ששינתה את ההיסטוריה והוכיחה (שוב) שהמזל הולך עם הטובים ועם אלה שלא מפחדים ללכת על כל הקופה.

דיוקוביץ' באמת יותר טוב מכולם השנה. אבל מה שמייחד אותו העונה זה העליונות שהוא מביא לכל משחק שלא משאירה פירור של תקווה ליריביו. זו רמת תחרותיות וריכוז שמזכירות דמויות כמו מייקל ג'ורדן בשיאו. "תופעת דיוקוביץ'" מראה עד כמה ענף הטניס מתעתע בנו בשנים האחרונות: נדמה שמומנטום וביטחון של שחקן מסוים סוחפים אותו לשנה או שנים של דומיננטיות, ללא שום יכולת לעצור. בתחילת המילניום היה זה פדרר ששבר שיאים של דומיננטיות וגרם לקריירות של מקנרו, לנדל, בורג ואפילו סמפראס להחוויר; כשנראה היה שפדרר לא יפסיד לעולם, הגיע השור הספרדי והחל לשבור שיאים; היום נראה כאילו דיוקוביץ' הולך להתעלל בסבב בשנים הקרובות, ובקצב הזה יגיע למספר דו-ספרתי של זכיות בסלאמים תוך 3 שנים. זה לא הכי סביר, אה? אבל מה הסבירות שמישהו ינצח את רוג'ר פדרר פעמיים אחרי פיגור של 2-0 במערכות בטורניר גראנד סלאם?

בתקופה שאני שיחקתי, שחקנים בצמרת התחלפו בתדירות גבוהה והיתה קבוצה של שחקנים ששיחקו באותה תקופה וסיימו את הקריירה עם כמה תארים גדולים שהתחלקו באופן די שווה, דוגמת אדברג, וילאנדר, מקנרו, אגאסי, קורייר. אלו שחקנים שהיו דומיננטיים לתקופות מסוימות אבל לא הגיעו לרמת השליטה בסבב שנדאל, פדרר ודיוקוביץ' הגיעו אליה.

***

2. לפני כמה שנים הגיע עודד יעקב לביקור אצלי במועדון בניו יורק. אלו היו השנים בהן החזיק דדי כמעט בכל משרה אפשרית בטניס הישראלי. חוץ מקפטן הדייויס, הוא היה הכל. מאמן הפדרציה, קפטן הפדרציה, מאמן הדייויס ומאמן אישי של דור שלם של שחקנים החל מאייל רן, אייל ארליך, ציפי אובזילר, סמשנובה, דודי סלע וכמובן הראל לוי ונועם אוקון. גם אותי הוא אימן כשהייתי לקראת סוף הקריירה למספר שבועות כולל בניצחון שלי על מרק פיליפוסיס ביפן (זוכר, דדי?). יעקב (בצוותא עם רונן מורלי) אחראי לדור שלם של שחקנים וקנה לעצמו מעמד של אחד המאמנים הבכירים והמוערכים בארץ.

"סחתיין", אמרתי לו באותה פגישה לפני כמה שנים, "בכיר מאמני ישראל. אני כל הזמן קורא עליך, דייויס, פדרציה, הראל לוי, אתה מלך", פרגנתי לו. "כל התארים האלו זה חארטה", הוא ענה, "זה נשמע טוב לעיתון אבל במציאות אני צריך להשלים שכר עם כל מיני עבודות מהצד כמו פרשנות טלוויזיה". הוא סיפר לי שהוא רץ בין שלוש עבודות, המשכורת לא מי יודע מה וכך יוצא שבסוף הוא גם מותש, גם לא מרוויח מספיק וגם לא מרגיש שהוא עושה עבודה מקצועית כי הוא נמתח ליותר מדי כיוונים. מאז עברו שנים, דדי מיצה את עצמו בכל תפקיד אפשרי במערכת ויצא לשוק האזרחי, הפך למנהל מועדון הטניס ברעננה ויצא קצת מתמונת הטניס התחרותי. אבל כשהגיעה לפני כמה שבועות ההצעה מאיגוד הטניס הקנדי, דדי לקח אותה בשתי ידיים.

במקום "נורמלי", הידע והניסיון שצבר יעקב בשנים של עבודה עם שחקנים ברמות הגבוהות היו אמורים להספיק לו כדי להיות חלק ממערכת שבונה שחקנים לעתיד ולא פחות חשוב - מכשירה מאמנים. העזיבה שלו היא לא טובה לענף ומדאיגה. מה שעצוב (ולצערי אני אומר את זה מניסיון אישי), זה שהסיכוי שדדי יחזור לעבוד בישראל כמאמן טניס בשנים הקרובות הוא קטן כי העבודה בקנדה תפתח לו דלתות חדשות ורובן לא יובילו חזרה לישראל. אני בקשר עם לא מעט מאמנים ישראלים, רובם בכירים ומנוסים בעלי עבר כשחקנים וחלק לא קטן מהם יקפוץ על עבודה מחוץ לישראל בלי לחשוב פעמיים. בטניס זה עוד יותר בולט ממגזרים אחרים, מאחר שהענף נמצא בנקודת זמן שבה הוא בהתפתחות עצומה בלא מעט מדינות כמו קרואטיה, סרביה, סין והמזרח הרחוק. לא מעט מדינות החלו לגלות את הקסם והפוטנציאל שבטניס ומשקיעות יותר ויותר בתכניות אימונים ארוכות טווח לפיתוח שחקנים מצטיינים, ומוכנות לשלם עבורן כסף גדול.

ואצלנו בישראל? מצב הביש הרגיל: שני הגופים המובילים, המרכז לטניס והאיגוד, עם קופות מדוללות, ולא נראה שזה עומד להשתנות בקרוב. האמת שקשה לבוא בטענות למישהו. מרכזי הטניס מנסים לשמור את הראש מעל המים ולשמור על איזון כלכלי בעידן שבו התרומות מיהודים כבר לא זורמות כמו פעם. לאיגוד מעולם לא היה כסף מיותר, ועכשיו כשירדנו מהבית העליון גם זה יילך ויירד. המדיניות של יו"ר האיגוד מיכאל קליין היא שלא להעסיק מאמן לאומי במשרה מלאה, "ובאופן כללי לא להעסיק מאמנים לאומיים כי דבר כזה יוריד את המוטיבציה של המאמנים במועדונים וכל השחקנים הטובים יעברו לנבחרות", אמר לי קליין כשנפגשנו בשבוע שעבר בניו יורק.

לדעתו של קליין המדיניות הקודמת של האיגוד שהקים אקדמיה בווינגייט הרסה דור שלם של שחקנים. "כל מי שהיה טוב עבר לווינגייט, וזה הוציא את המפרשים ממאמנים צעירים שהבינו שכל ילד מוכשר שיגיע אליהם, יעבור מיד לווינגייט".

דדי, שסוגר את הקצוות האחרונות לקראת היציאה לקנדה, סיפר לי אתמול שהוא לא יכול היה לסרב להצעה. "האיגוד הקנדי מינה אותי למנהל המקצועי האחראי של מערב קנדה", הוא מתאר לי את העבודה החדשה, "הם בונים מרכז טניס לאומי בוונקובר שיהיה מוכן בעוד כמה שנים, ובינתיים החכרנו מועדון קיים עד שהמתקן החדש יהיה מוכן. אני אעבוד תחת פיקוחו של בוב ברט (אימן את בוריס בקר וגוראן איבניסביץ') ולמעשה אני מתחיל עבודת חריש כמעט מאפס. אני אמור לבנות להם תכנית לטווח ארוך, לגייס כישרונות, להכשיר מאמנים ולבנות תשתית שתייצר שחקנים צעירים למצוינות".

כשאני שואל אותו מה הביא אותו להחלטה לחסל את הבאסטה בישראל, הוא אומר: "אחרי שפרשתי מאימון בסבב ב-2007 המטרה שלי היתה והיא עדיין לעבוד עם שחקנים צעירים ולהביא אותם למצוינות. אבל בתקופה ההיא של הטניס בישראל איגוד הטניס העדיף להשקיע יותר בגביע דייויס ובטניסאים הקיימים ופחות בדור הצעיר".

- אם היתה הצעה בישראל היית נשאר?

"סביר להניח שכן, זה לא שחיפשתי לעזוב, אבל כרגע במצב הטניס הנוכחי הקרקע לא בשלה להעסיק מישהו כמוני. אני מרגיש שנותרו לי עוד כמה שנים לאמן ושיש לי עדיין כוח לעזור לייצר עוד דור של שחקנים, וההצעה מקנדה קסמה לי כי זה אתגר אדיר".

***

3. את אחד היתרונות בלהיות מנהל של אקדמיה לטניס במרחק 10 דקות מאליפות ארה"ב קיבלתי בשבוע שעבר. כשיורד גשם והמשחקים ביו.אס אופן מתבטלים, אז שחקנים מהטורניר מתקשרים ורוצים להשתמש במגרשים המקורים שבמועדון. ביום רביעי האחרון זה קרה. פול אנאקון, מאמנו של רוג'ר פדרר, היה על הקו: 'היי, רוג'ר צריך מגרש לאימון לפני המשחק ברבע הגמר מול טסונגה, יש מקום אצלכם?'. "תבואו, נסדר לו מגרש", אמרתי לאנאקון. השמועה פשטה במועדון, הנשים הלכו להתאפר, הילדים הכינו את הדפים והעטים והפנומן הגיע עם פמליה שכללה את אנאקון, מאמן הכושר, יריב אימונים (שהוא חבר ילדות שלו) ואת אביו.

"נעים מאוד, מיסטר פדרר", הצגתי את עצמי בתחילת האימון תוך כדי שהוא עורך תרגילי מתיחה בצדי המגרש, "ברוכים הבאים למועדון". "לאן נעלמו התלתלים"? הפתיע אותי רוג'ר. "מאיפה אתה זוכר אותי?", עניתי. "מה זאת אומרת, אני זוכר אותך כששיחקת בטורניר באזל. הייתי אוסף כדורים שלך. היה לך שיער ארוך ומתולתל, לאן הלך השיער גלעד?", שאל אותי הפנומן את אותה שאלה שלא מעט נהגי מוניות בתל אביב שאלו אותי במשך השנים.

אז עכשיו יש לי משהו להוסיף לרזומה שלי: רוג'ר פדרר, וגם הוא מכיר בזה באופן רשמי, היה אוסף כדורים שלי. תודה רבה, ושלום.

גלעד בלום עם רוג'ר פדרר / צלם: יחצ
 גלעד בלום עם רוג'ר פדרר / צלם: יחצ

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988