איש השבוע שלי יושב במצרים

מבודד כמו המדינה שהוא מייצג: ישראל טיקוצ'ינסקי לא יוצא לי מהראש

א. בימים האחרונים אני חושב הרבה על ישראל טיקוצ'ינסקי, האיש שלנו במצרים, או ליתר דיוק הדיפלומט הישראלי היחידי במצרים. אחרי שכולם פונו ועזבו נשאר ישראל טיקוצ'ינסקי לבד במצרים, במקום מסתור.

הוא בריא ושלם, אנחנו יודעים, אבל מה שאנחנו לא יודעים זה מה עובר על האיש שנשאר מאחור, האיש שבאחד העיתונים נכתב שאין לו עם מי לדבר עברית, זולת שני מאבטחים שנשארו איתו. בחיי שהאיש הזה, טיקוצ'ינסקי, לא יוצא לי מהראש. כל הזמן אני מברר עליו באינטרנט.

מה אני יודע על ישראל טיקוצ'ינסקי? שום דבר כמעט. יש לו שלושה ילדים ואישה שעזבו את קהיר במטוס הראשון. ראיתי תמונה שלו מלפני שבע שנים, בחור צעיר וחמוד, ביישן למראה, המתראיין, כפוף משהו, לתוכנית טלוויזיה מצרית. הראיון הוצג כהישג עצום ליחסי החוץ של ישראל. אני יודע שזו הקדנציה השנייה שלו בקהיר. בשנת 2002 שימש כדובר השגרירות לשלוש שנים, אחר כך עבד בירושלים במחלקת אסיה ובמחלקת בקרת נשק, ולפני כשנתיים יצא לקהיר בשנית.

ראיתי שפעם אחת, לפני שנה בערך, הזמינו אותו המצרים לקבל נזיפה על צעדים פרובוקטיביים כלשהם שעשתה ישראל. הבוס שלו בדיוק היה בארץ, אז הוא הלך. כל הנזיפות האלה תמיד נראו לי קצת מוזרות. שני גברים לא צעירים אומרים זה לזה: עכשיו נשחק במדינות. אני אהיה מצרים ואתה תהיה ישראל. אני חושב על ישראל טיקוצ'ינסקי עומד שם וננזף, סופג את הנזיפות האלה בשביל כולנו כמו גבר. ואתם יודעים מה, המחשבה הזו מחזקת אותי. במה נמדד אדם, אם לא ביכולת שלו לספוג. ואתם יודעים מה, בן אדם שיודע לספוג יוכל לעבור גם כמה ימים לבד במצרים, בדירת מסתור, עם שני מאבטחים שרמת השליטה שלהם בעברית לא ברורה, ועם אחת העבודות המוזרות ביותר בעולם היום: שגריר ישראל איפשהו. מה בדיוק הוא אמור לעשות שם, טיקוצ'ינסקי? מי נתן את ההוראה להשאיר אותו, ולמה בדיוק?

ומצד שני, אם כבר היו צריכים להשאיר שם מישהו, טוב שזה טיקוצ'ינסקי. אני אומר לכם, אני אולי לא יודע הרבה על ישראל טיקוצ'ינסקי, אבל דבר אחד אני יודע: הוא האיש הנכון במקום הנכון. הזמן אולי לא נכון, אבל נגד הזמן אין לי הרבה מה לעשות.

בכל מקרה, אני חושב עליו הרבה.

ב. נראה שאני במיעוט, כי מי שמתחמם לו יפה-יפה באש התהילה הוא דווקא יונתן בן ה-30 (השבוע, מזל טוב), הקב"ט מהשב"כ שמקצועיותו וקור רוחו הצילו את המצב.

על יונתן אנחנו יודעים הכול. סיפורי גבורתו נפרסו בהרחבה תחת כותרות כמו "מבצע יונתן", כמו גם ההודעה ששלח לאשתו רגע לפני. אני אוהב אותך, הוא כתב. וכתבים נשלחים לעירו, בית שאן, כדי לראיין את משפחתו ואת חבריו הטובים, ותהילתו בכל קצווי ארץ. נתניהו נתן לו ספר של אחיו יוני עם הקדשה חמה. בתמונה שלו מחובק עם ראש הממשלה מוסתרות פניו, אבל הוא נראה בחור חסון, זקוף וגבוה.

לא שיש לי בעיה עם זה, שלא תבינו אותי לא נכון. יונתן יצא גבר וגיבורים זה תמיד טוב, אבל בין שני הגברים האלה - יונתן וישראל - הלב שלי הולך עם האחרון. אולי זו הסימפטיה שלי, שלא לומר אובססיה, לאנשים תקועים. המחשבה שיש מישהו שתקוע איפשהו לא עוזבת אותי, ותמיד יש מישהו שתקוע איפשהו והדבר פשוט לא נותן לי מנוח. לא יודע מה המנגנון הנפשי של זה, אולי נתקעתי פעם במעלית כשהייתי ילד והדחקתי. כן, אני יודע על מי אתם חושבים עכשיו. להיות תקוע, לחכות, לחוש את האבסורד, את חוסר האונים.

אז בין שני הגברים האלה - יונתן וישראל - אני בוחר בישראל. לכו אתם עם הגיבור, הריעו לו, אני נשאר עם טיקוצ'ינסקי.

ג. ועוד: בין שני הגברים האלה, חוששני שמי שמבטא נכון יותר את מצבה של מדינת ישראל בימים האלה הוא הדיפלומט הבודד ולא הלוחם עז הנפש. כשמסתכלים על זה כך, יש משהו די קורע לב בכמיהה שלנו למצוא גיבור ולהזדהות איתו, שלא לומר להיתלות בו.

ישראל טיקוצ'ינסקי הוא מעין משל מושלם לשירות החוץ הישראלי, כמו גם לישראל כולה, בימים האלה. הוא לבד. הוא מבודד. הוא מתחבא. אף אחד לא רוצה לדבר איתו וגם אין כל-כך על מה. השאירו אותו מאחור. הוא מוקף שומרים. מסביבו הומה הסער וגובה הלהבות רק הולך וגובר. בטח מישהו אמר לו שיהיה בסדר, שלא ידאג, שיסמוך עליו. מה יצא לו מזה? מה יצא לנו מזה? השאירו שי"ן-גימ"ל עם שני מאבטחים וברחו בחסות ארצות הברית והקומנדו המצרי. מצבו של טיקוצ'ינסקי הוא הקצנה אבסורדית של המצב הישראלי.

ובעוד השי"ן-גימ"ל בדירת המסתור, מתראיין הבוס שלו, שר החוץ, אבל במקום לדאוג לאיש שלו במצרים הוא מחמיא לגבורת המאבטחים. "הייתה להם הוראה לירות", הוא אמר, "זו סכנת חיים". במקום לדבר על התחום שעליו הוא אחראי - מדיניות החוץ המטומטמת של ישראל, בידודה בין האומות ותפקידו (השולי בסך-הכול, הרי לעולם דינמיקה מוכרת וידועה, ובכל זאת) בכל זה - הוא מדבר על קומנדו ומחלק מחמאות ל"חבר'ה שלנו" ולאמריקנים ("הם התנהגו למופת").

ליברמן בחר להשוות את התנהגותה של הנהגת המדינה לזו של קבוצת כדורגל ש"שוטפת את המגרש". שמעת, טיקוצ'ינסקי? זה בטח הרגיע אותך. אני מקווה שאתה לא מבין שום דבר בכדורגל ישראלי, חבר, כי אם כן ודאי יכול היית להבין מדברי שר החוץ שמצבך בקאנטים. בכלל, ליברמן אוהב לדבר על כדורגל. הכדור במגרש של המצרים וכאלה. הבעיה היא שהוא חושב על ברצלונה אבל אנחנו הפועל פתח תקוה.

המרחק בין הזחיחות של ליברמן לבידוד של טיקוצ'ינסקי, זה הסיפור.

ד. העניין הוא שהכול הולך ונהיה גרוע יותר כל הזמן. לא רק בשביל טיקוצ'ינסקי. בשביל כולנו. הביטו סביב. במדינות המתקשות, בבורסות הקורסות, בהמונים הזועמים, במשטרים שהולכים ומאבדים אחיזה בכל מקום כמעט, במצבנו הבינלאומי, הולכים ומאבדים ידיד אחר ידיד ומסתכסכים עם כל מה שזז, בשכנים שלנו, ובנו. רוחות של מלחמה וריחות של מיתון.

לצערי לא בכל הדברים אפשר להאשים את ליברמן, את ברק ואת נתניהו. אחרי הכול הם רק שלושה אנשים בעולם. הם לא הביאו את הצונמי לאסיה או את המיתון לארצות הברית, הם לא גרמו למהפכה במצרים או בלוב, הם לא אחראיים למגמות עולמיות בהגירה, או לעובדה שהאירופים הפסיקו להתרבות והסדר החברתי התמוטט, גם לא למשבר בגוש האירו או לאביב העמים הערבי. אבל לזכותם ייאמר שהם בהחלט ניצלו עד תום כמעט כל הזדמנות שנפלה לידיהם כדי להפיק ממנה את המירע האפשרי. לא הכול רע, זה בטוח, אבל מה שרע, רע מספיק.

נדמה שאנחנו קובעים שיאי הדחקה עולמיים בכל יום שעובר. מספיק להסתכל אל העתיד הקרוב של העולם בשביל להתמלא חלחלה, או לפחות חיל ורעדה, או מינימום באיזו החסרת פעימה. אנחנו רק בתחילתו של האלף השלישי, ועושה רושם שזו הולכת להיות חתיכת נסיעה, חברות וחברים. אני מקווה שכולם חגורים. זה הולך להיות האלף הכי עמוס שלי, אני כבר אומר לכם. משהו עובר אל האנושות.

מה בדיוק מצפה לנו? הדבר הכי מפחיד הוא שאין תרחישים אופטימיים. לפחות לא באזור שלנו. הם כולם נעים על הספקטרום שבין הקודר לאפל. אבל אנחנו בשלנו. הבחורים שלנו נהדרים, הממשלה שלנו היא קבוצת כדורגל, וזה מה שחשוב.

ובינתיים, על הספסל, כולנו ישראל טיקוצ'ינסקי. חיים את האבסורד. עושים את העבודה. ישראל טיקוצ'ינסקי הוא איש השבוע שלי.

דרור פויר
 דרור פויר

הרהור

האלף השלישי הולך להיות האלף הכי עמוס שלי, אני כבר אומר לכם. משהו עובר על האנושות, ואני מקווה שכולם חגורים

צרו איתנו קשר *5988