משרד הבריאות כבר נערך: מרד המתמחים יהפוך להיות משבר?

במשרד הבריאות הפנימו בימים האחרונים כי מה שהתחיל כ"מרד המתמחים" הפך להתנגדות משולבת של רופאים צעירים ובכירים, רובם ממרכז הארץ, הנחושים להוריד את הממשלה על ברכיה. דבר לא יעצור את המשבר הזה, סבורים במשרד, לא חיבוקים מחד ולא צווי מניעה מנגד. דינו של המשבר להתרגש עלינו לרעה ויש לו תאריך: יום שלישי הבא, 4 באוקטובר.

על רקע התאריך המתקרב הנחה אתמול (ב') המשרד את בתי החולים לצמצם כל פעילות בלתי הכרחית מרגע כניסתם לתוקף של מכתבי ההתפטרות, לבטל חופשות של מנהלי מחלקות, לתגבר את חדרי הלידה באחיות ולהפנות במקרה הצורך חולים מהמרכז לפריפריה.

כטבעם של דברים, כך מאמינים במשרד הבריאות, רק משבר יוליד פתרון. מה שהיה נראה כאוסף של אירועים ספונטניים, מתברר כמבצע צבאי של ממש, מתוכנן היטב, מלווה בסוללת עורכי דין ויועצי תקשורת, עם הרבה שפנים בשרוול. מה שנתפס כחלק ממחאת קיץ 2011 מסתמן כחזרה כאוטית לאביב 1983.

כמו היום, היו אלה המתמחים והרופאים הצעירים שהובילו את המאבק של האביב ההוא. הבכירים העניקו לרופאים הצעירים גיבוי וניהלו את המשא ומתן, אבל הצעירים הם שקבעו את הטון. וכמו היום, הטון הזה היה מיליטנטי, שובר מוסכמות ובמידה רבה ביטא את פער הדורות שהביא עמו גם לשבר ערכי.

‎‎פוקר מחשבתי

‎‎אותו מבצע צבאי של 1983 החל כשהרופאים הגיעו, לכאורה, לעבודה סדירה בבתי החולים. רק דבר אחד קטן עשה את ההבדל: הם גבו מכל מטופל 600 שקל במזומן, שעלה עם הזמן ל-900 שקל בעקבות האינפלציה באותם ימים. הרציונל היה שהמטופלים ידרשו החזר כספי מקופות החולים, ואלה יעמדו בסופו של דבר בפני פשיטת רגל אם משרד האוצר לא יתערב.

המדינה הגיבה אז בהוצאת צווי מניעה, והרופאים מצדם נטשו את בתי החולים והמשיכו לגבות את 600 השקלים במתקנים חלופיים. המדינה הגיבה בצווי ריתוק, והרופאים הפרו אותם במופגן. 28 שנים אחרי, הוצאת צווי המניעה שביטלו הלכה למעשה את התפטרותם של 1,067 מתמחים בטענה לצעד קולקטיבי בלתי חוקי במונחים של יחסי עבודה, גררה התפטרות מחודשת, לכאורה "אישית", של 800 מתמחים ורופאים נוספים.

במשרד הבריאות כבר הבינו שהפתרון אינו מצוי בערוץ המשפטי. באוצר, לעומת זאת, עדיין שוקלים פנייה מחודשת לבית הדין. בספרו "רפואה במצור" כתב פרופ' ברוך מודן ז"ל, שהיה ב-1983 מנכ"ל משרד הבריאות: "הייתה זו הדוגמה הראשונה מני רבות אשר תחזורנה במשך ארבעת חודשי השביתה, של 'פוקר מחשבתי מתוחכם' בין אנשי הממסד לנציגי השובתים, כשכל צד שוקל את צעדיו הבאים של השני. הרופאים חשו שהממשלה אינה מוכנה ללכת עד הסוף ולכן העזו. הממשלה חשה שהרופאים לא ילכו עד הסוף, אם תהיה להם דרך נסיגה".

השפנים של 1983 המשיכו לצוץ מהשרוול. "עבודה לפי הספר" שהביאה לפיצוץ מחלקות האשפוז בחולים, שביתת רעב שהביאה רופאים לחוסר תפקוד מוחלט, התפטרות המונית וטיולים בארץ. תוכנית הטיולים, אם לקרוא לה כך, היא פרפרזה ישראלית לנטישה הגדולה של רופאי בלגיה בשנות ה-60, שביום אחד עלו על רכבות ויצאו את גבולות המדינה. רופא אחד לא נשאר שם, והממשלה הבלגית נאלצה להיכנע לכל דרישותיהם.

זו הייתה תוכניתו של צעיר בשם זאב רוטשטיין, מתמחה בקרדיולוגיה במרכז הרפואי שיבא תל השומר, כיום מנהל בית החולים הגדול במדינה. אותו רוטשטיין שאמר לאחרונה: "מרחו את המתמחים, ירקו להם בפרצוף". בניגוד לסיסמאות השגורות על שיפור הרפואה הציבורית, רוטשטיין הצעיר דיבר אז על כסף; "על שקלים", כפי שנהג לומר.

הנטישה הגדולה תוכננה בקפידה. במקום רכבות - אוטובוסים. במקום יציאה לחו"ל - טיולים בארץ. המדינה כמעט ירדה על ברכיה אז, אלמלא צוות טלוויזיה שתיעד את הרופאים עורכים פיקניק גדול על גדות הכנרת, צולים סטייקים ומשכשכים במים. זה לא הצטלם טוב, ולמזלם רק שביתת הרעב שהגיעה לקראת סוף המאבק שינתה את התמונה לטובתם.

‎מחכים לנתניהו

‎‎הרופאים של 1983 סירבו לקבל על עצמם את "הסכמי המסגרת" שחתמה ההסתדרות הכללית באותם ימים, אשר העניקו תוספת שכר של 22% לסקטור הציבורי. הם דיברו על תוספת של 200% לשכרם, לא פחות ולא יותר. היום הרופאים מסרבים לקבל את ההסכם החתום שההנהגה שלהם הביאה להם, אחרי ארבעה חודשים של עיצומים ושביתות.

זה הופך את התמונה למסובכת הרבה יותר, לכאורה כמעט בלתי אפשרית. אבל בפי הרופאים סיסמה אחת: המציאות עולה על כל הסכם. וכך, רגע לפני המשבר המתקרב, גם בדרג המקצועי של משרד הבריאות מאמצים את הרטוריקה הזאת. מדברים שם על הקמת ועדה, על קיצור תקופת ההסכם, על כל מה שיחזיר את הרופאים לעבודה ללא כפיה.‏‏‏

בתחילת המשבר של 1983 דיברו משרדי הבריאות והאוצר בקול אחד, לפחות כלפי חוץ. שר הבריאות דאז, אליעזר שוסטק, לא רצה להביך את שר האוצר המיתולוגי, יורם ארידור. גם ראש הממשלה, מנחם בגין, לא רצה להביך את ארידור ולכן לא התערב עד לרגע האחרון. כך התארך המאבק כמלחמת התשה. פרופ' מודן, מנכ"ל משרד הבריאות, הפנים מהר שעליו לתווך בין הצדדים מבלי לצדד אוטומטית בעמדת הממשלה, וכך הפך לשנוא לבו של ארידור, שהטיח בו באחת הפגישות: "אתה גורם חבלני במדיניות הממשלה, סוכן חשאי של ההסתדרות הרפואית".

גמזו בתפקיד מודן

‎‎מדהים עד כמה ההיסטוריה יכולה לחזור על עצמה. בתפקיד מודן נמצא היום פרופ' רוני גמזו, שנתפס על-ידי גורמים באוצר כ"סוס טרויאני" של רופאי המרכז. גמזו, שנחשב למטאור במערכת הבריאות, קנה לעצמו מתנגדים כשלא הסתיר מרגע כניסתו למשרד את דעתו השלילית על האופן הריכוזי שבו האוצר ניהל לאורך השנים דה-פקטו את מערכת הבריאות.

גמזו, שבזמן המאבק של 1983 היה בסך הכול בן 16, משוכנע שהוא צריך ללכת בדרכו של מודן. לחבק ביד אחת את הרופאים וביד השנייה להוריד אותם מהעץ. שלא כמו השר שוסטק, שעם הזמן יצא בפומבי נגד ארידור, בלשכת שר הבריאות נמצא היום יעקב ליצמן, מי שהביא למערכת הבריאות יותר משאבים מכל קודמיו בעשור האחרון, וזאת דווקא בשל יכולתו ללכת יד ביד עם האוצר.

גמזו יודע שכשהמשבר יגיע, הפתרון יבוא מאיש אחד: ראש הממשלה בנימין נתניהו. בדיוק כמו בימים של שביתת הרעב הממושכת, שבה בגין האיץ לסגור את הסיפור תוך יממה, אשר עלתה בתוספת שכר של 60% בצד 10%-5% נוספים שהוקצבו ל"תיקון עיוותים". נתניהו משוכנע שהוא עבר בשלום את ספטמבר - אבל הנה מגיע אוקטובר האיום. ‏‏‏‏

כרוניקה של מרמור

ויש גם משהו טראגי בכל הסיפור הזה: גם אחרי אותן תוספות שכר גבוהות שנפרסו על פני 15 חודשים בלבד (!) לעומת 3-8 שנים בהסכם הנוכחי, חזרו הרופאים של 1983 בפנים כבויות אל בתי החולים. רבים מהם ראו בכך אכזבה ולא הישג, לאור הציפיות הגבוהות של אותם ימים. פרופ' מודן כותב בספרו כי "הרופאים נלחמו על שכר בלבד ובמלחמת השכר ניצחו, ואילו בעיותיה העיקריות של המערכת נותרו כמוקש זמן. הייתה זו החמצתם הגדולה". אחת הבעיות שמציין מודן היא האיסור על הכנסת שירותי רפואה פרטיים לכותלי בתי החולים הציבוריים - "בעיה" שפרופ' רוטשטיין מדבר עליה גם היום חדשות לבקרים.

הבעיה השנייה היא שרופאים העוסקים במקצועות שבמצוקה ורופאים בפריפריה לא מקבלים תוספות שכר גבוהות יותר. באופן אירוני, ההסכם הנוכחי שזכה לכל כך הרבה השמצות מצד רופאי המרכז, העניק לאותם רופאים מהפריפריה ואלה העוסקים במקצועות שבמצוקה, תוספות שכר גבוהות במיוחד שלא ידעו עד היום. איך זה יגמר הפעם? נראה כי כשם שהרופאים נחושים במאבקיהם, כך הם נחושים להישאר ממורמרים בסוף. ועם כרוניקה שכזאת, אף פעם אין מנצחים, רק מפסידים.