הפי אנד

מה גורם לנו לצבור עוד ועוד נכסים? למה מקימים משפחה ומביאים ילדים? ומה שווים כל ההישגים כשברור לכולנו שהכול זמני? ■ כתבת G צללה אל תהומות הנפש ובדקה איך תודעת המוות משפיעה על קבלת החלטות - והאם אפשר לנצל אותה כדי לחיות טוב יותר

מה יישאר מכל זה

"הידיעה שאמות בקרוב היא הכלי החשוב ביותר שהיה ברשותי בקבלת ההחלטות הגדולות בחיים. כמעט הכל - הציפיות, הגאווה, הפחד מכישלון - זז הצידה מול המוות. הידיעה שאתה עומד למות עוזרת לך להימנע מהמלכודת של 'יש לי מה להפסיד'. כשאתה כבר עירום, אין סיבה לא ללכת אחרי לבך. המוות הוא גורל שכולנו חולקים. וזה מה שצריך להיות, כי המוות הוא כנראה ההמצאה האדירה ביותר של החיים. הוא מפנה את הישן ופותח דרך לחדש. זמנכם קצוב, אז אל תבזבזו אותו בלחיות חיים של מישהו אחר".

הדברים האלה, שאמר סטיב ג'ובס בנאום שנתן כשנה לאחר שאובחן כחולה סרטן, צוטטו בכל כלי תקשורת אפשרי לאחר מותו לפני חודש. העילה הרשמית הייתה הוספת הילה מצמררת לגאונותו של האיש, בבחינת: הנה אדם כה חכם ומלא השראה, שאפילו במותו העניק לנו מבחר פנינים מתבונתו. העילה הפחות רשמית נבעה כנראה מהצורך שלנו לשמוע מדי פעם דברים כאלה, להנהן בנפשנו, לפנטז לרגע שמעכשיו הולכים בעקבות הלב ואז לשכוח מזה ולחזור מיד אל שטף החיים.

הרי חייבים להשאיר משהו אחרינו. צאצאים, נכסים, רעיונות - כל דבר שיעזור לנו להתמודד עם העובדה הפשוטה שאנחנו נגמרים אבל העולם ממשיך בלעדינו. ואם היה פה שמח לפני שנולדנו, מייאש לחשוב על המסיבה הגדולה שנפסיד אחרי שנלך. שלושת החוקרים שהוכרזו ממש עכשיו חתני פרס נובל לפיזיקה יחלקו גם על העניין הזה ויסבירו שגם היקום שלנו ייגמר מתישהו - אבל נשאיר את זה לאסטרופיזיקה. תודעת המוות היא מזוודה מספיק כבדה לסחוב כל החיים, וגם אותה מאחסנים רוב הזמן עמוק בבוידעם.

אז איך משפיע עלינו המתח בין סופיות האדם מול היקום שממשיך אחריו? כיצד המתח הזה קשור למשבר גיל ה-40? לשוק הנדל"ן? לאהבה? לקריירה? עכשיו, כשאנחנו עמוק ב"אחרי החגים" ומגבשים מטרות ויעדים מעט יותר ריאליים לשנה הקרובה, ביקשנו לבדוק עד כמה החיים מושפעים מהמוות.

פילוסופיה

סופיותו של האדם מעסיקה הוגים מראשית הציביליזציה ועד היום. למעשה, השאלה האם באמת המוות הוא רע בהכרח והחיים הם טוב בהכרח היא זו שהולידה את החיפוש אחר משמעות. באופן טבעי, אי-אפשר להתחיל את הדיון הזה בלי סוקרסט, אבי הפילוסופיה המערבית.

"לתפיסתו, המוות הוא תכלית החיים של הפילוסוף, כי רק אז אפשר לעסוק במחשבה ללא הפרעה של גחמות הגוף", מסבירה ד"ר תמר אילת-יגורי מאוניברסיטת תל אביב. סוקרסט, צריך להזכיר, נשפט באתונה באשמה של השחתת הנוער היווני ושתה ברצון את הרעל שנגזר עליו לשתות. "רגע לפני שהוא שותה את כוס התרעלה הוא מספק לתלמידיו נימוקים לנצחיות הנשמה", מספרת יגורי. "מבחינה רציונלית, הטיעון של סוקרטס נכשל ותלמידיו מבכים את לכתו. אבל מבחינה אמוציונלית סוקרטס שכנע אותם שעבורו מוות הוא לא דבר שלילי".

זאת, בהנחה שהנשמה אכן נצחית.

"זאת נקודת הנחה דואליסטית שהנשמה נצחית והתקיימה לפני שהאדם נולד ומתקיימת אחרי מותו. מאחר שהנשמה נצחית, אז החיים בתוך גוף הם פאזה שאתה מסתכל עליה בצוהר זמני שתזכה להשתחרר ממנו ביום מן הימים".

אריסטו, "נכדו" הרעיוני של סוקרטס, מציע גישה רציונלית יותר.

"נכון. לפי אריסטו, הנצחיות האנושית נשמרת באמצעות הצאצאים. הערכים החשובים לך נשמרים, וכמו שחינכת את ילדיך כך החינוך ממשיך דרכם, ואתה עצמך נשמר כזיכרון בתודעה שלהם, והיום אנחנו גם יודעים שהגנטיקה שלך עוברת במידת מה אליהם ולפיכך משתמרת בהם. כך, לפי אריסטו, בא לידי ביטוי הניצחון על המוות".

זה מאוד אופטימי מצדו, אבל הפילוסופיה המודרנית רואה את הדברים אחרת.

"נכון, הפילוסוף הגרמני בן המאה ה-19 ארתור שופנהאואר טען שמשמעות החיים היא סבל מתמשך ושהמוות הוא פשוט הסבל העליון. לא בכדי הוא נחשב לפילוסוף הפסימי ביותר בתרבות המערבית. יחד עם זאת, באופן שיכול להתפרש כסתירה, שופנהאואר גם רואה במוות שחרור וגאולה. הוא אומר, 'הפשע של כל אדם - היוולדו; העונש - החיים'".

איך שופנהאואר סיים את חייו?

"בגיל מבוגר, כאדם די ממורמר".

מצב עגום למדי. לאן ממשיכים מכאן?

"לסרן קירקגור הדני, הנחשב לאבי הפילוסופיה של הקיום. מבחינתו, הפחד מהמוות לא רלבנטי. אדם לא צריך 'להישלח' אל החיים וסתם לשרוד אותם, אלא לייצר מטרות, משמעויות. קירקגור אומר, אל תעקר את הרצון לחיות אלא תרפא את המשמעות בחיים. תבין את החיים כקושי שצריך לפתור".

זה קושי לא קטן לפתור. ומה אמרו במאה ה-20? "כאן נכנס הפילוסוף מרטין היידגר ואחריו ז'אן-פול סארטר, שחידד את התפיסה שלו, שלפיה המוות ממוקם בתוך האדם. ברגע שאדם מתחיל לשאול באמת 'מי אני', לקלף מעצמו את השם שלו, את הנסיבות שלתוכן נולד, את ההגדרות החברתיות, התרבותיות, ההיסטוריות, הוא מוצא את עצמו מול חושך מוחלט.זה דומה לעין שמנסה לראות את עצמה. הרי זה לא אפשרי, היא יכולה לראות רק מה שמולה. הדבר הזה הוא בעצם מפגש עם המוות, עם הכלום, עם התהום. ואז מגיעה ההבנה שהמוות נטוע בתוך המבנה של העצמי.

"המשמעות שנגזרת מזה היא שבכל דבר שאנחנו עושים יש נוכחות בו-זמנית גם של הקיום וגם של היעדר הקיום. בכל דבר שאנחנו עושים יש משום פחד המוות ומשום אהבת הקיום או הרצון להחזיק בקיום. אבל גם המוות וגם הקיום הם בבסיס כל דבר שאנחנו עושים. נגמרה הדואליות שעליה דיבר סוקרטס. התחלנו משחור-לבן ומתחילים לערבב ומגיעים למקום שבו שניהם נמצאים יחד".

פסיכולוגיה

הנוכחות הזו של המוות כחלק מהעצמי העסיקה לו מעט את בתה המודרנית של הפילוסופיה הקלאסית - הפסיכולוגיה. לא ניכנס, כמובן, לפרויד ולאלה שבאו אחריו, אלא נקפוץ ישר אל מחקר פורץ דרך שנערך ב-1989 בארצות הברית. במחקר הזה נבדקה יכולת החלטה של שופטים שנדרשו להציע גזר דין בתיק שעסק בזנות ונוגע להשפעתה של נוכחות המוות על קבלת ההחלטות. החוקרים חילקו את השופטים לשתי קבוצות: לקבוצה הראשונה חולקו שאלונים שבהם נשתלו גם שאלות הקשורות למוות, ואילו לקבוצת הביקורת חילקו שאלונים נקיים מהתייחסות למוות. התוצאה: השופטים בקבוצה שנחשפה למוות שפטו ביתר חומרה את תיק הזנות מאשר קבוצת הביקורת.

המחקר הזה ומאות מחקרים דומים נעשה במסגרת תיאוריה פסיכולוגית המכונה "ניהול האימה". היא הועלתה ב-1986 בארצות הברית על-ידי החוקרים ג'ף גרינברג, שלדון סולומון וטום פיז'ינסקי, וצמחה ממחקריו של האנתרופולוג החברתי ארנסט בקר.

"בבסיסה של התיאוריה עומדת השאלה איך בני אדם יכולים לחיות עם הידיעה שהדבר הכי בטוח וצפוי בחיים שלהם הוא המוות", מסבירה פרופ' אורית טאובמן בן-ארי מהחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן. "אפשר היה לחשוב שזה ישתק אותנו לגמרי, הרי למה לחיות אם יום אחד זה ייגמר. אבל הטענה של התיאוריה היא שדווקא הידיעה הזאת מסייעת לאנשים לחיות את כל החיים מתוך המוטיבציה הבסיסית הזאת".

שני מגנונים מרכזיים עומדים בבסיסה של תיאורית ניהול האימה: "המנגנון הראשון מתייחס לתרבות, לכל מה שמשותף לקבוצת אנשים גדולה - לאום, אמונה דתית או פוליטית, זהות חברתית, הצטרפות למאבקים חברתיים, וכל דבר שמהווה את מה שהוא מעבר לעצמי.המנגנון השני הוא הערך העצמי, כשהאדם מוצא משמעות לקיום שלו עצמו ולא רק כבורג במערכת".

על מנת לחקור את הנושא המציאו החוקרים את "בולטות המוות": נותנים לנבדקים שאלונים, ובין היתר שואלים שאלות הקשורות למוות מול קבוצת ביקורת שאצלה לא מבליטים מוות. "על-פי המנגנון הראשון אנשים יבחרו להיצמד לנורמות החברתיות ולערכים התרבותיים שלהם תוך סלידה מהשונה", מסבירה פרופ' טאובמן בן-ארי. "זהו ההסבר גם למחקר על השופטים האמריקאים, ששפטו את תופעת הזנות על-פי הערכים הפוריטניים שעליהם נבנתה האומה. זה בא לידי ביטוי גם במחקרים אחרים, כמו מחקר שבו נתנו לנבדקים נוצרים להעריך סטודנט אחד נוצרי ואחר פיקטיבי שאינו נוצרי. הקבוצה שבשאלונים שלה הושתלו שאלות שמתייחסות גם למוות הייתה יותר אוהדת לסטודנט הנוצרי.

"במחקר שעשינו בישראל עם צעירים לפני שירות צבאי ראינו שמי שנחשפים לבולטות מוות מביעים יותר מוטיבציה לשרת בצה"ל".

זאת לא רק ההתכנסות הקבוצתית אלא גם תוקפנות כלפי האחר.

"כן. מחקרים מצאו כי בני אדם נוטים להפעיל יותר תוקפנות כלפי קבוצות אחרות כשהם חשים איום על הקבוצה שאליה הם משתייכים. כי זה מערער את תוקף תפיסות העולם המשותפות בקבוצה שאליה אנו משתייכים, כיצורים סופיים, כדי להתמודד עם אימת המוות באופן בלתי מודע".

המנגנון השני בתיאוריה, שעוסק בערך העצמי, מסביר בין היתר את החתירה להישגים ולנטילת סיכונים. בסדרת מחקרים שביצעה פרופ' טאובמן בן-ארי נמצא כי נטילת הסיכונים משרתת את הערך העצמי, למרות הסיכון האפשרי לחיים. "בסדרה על בולטות מוות בהסתכנות בנהיגה, התפיסה המקובלת הייתה שאם נפחיד מישהו ונגיד לו שהוא יכול למות זה יגרום לו בהכרח למתן את ההתנהגות המסוכנת. אבל יש אנשים שמרגישים חיים כשהם מסתכנים, ואצל צעירים הנהיגה היא חלק מרכזי באופן שבו הם מגדירים את עצמם. כשהם נחשפו לבולטות מוות הם הגבירו נהיגה מסוכנת כי זה נתן להם תחושת ערך".

אפשר לראות דפוס כזה ברבדים נוספים בחיים?

"יש מחקרים שנעשו בנושא לקיחת סיכונים בהתנהגות מינית, שימוש בסמים ועישון ובהיבטים בריאותיים. כמעט כל המחקרים מראים שבולטות מוות מובילה לנכונות להסתכן יותר. יש קונצנזוס כמעט מוחלט בעולם האקדמי של אנשים שעוסקים במחקר בתחום הזה, אבל הוא לא מגיע לפרסומאים; אנחנו טוענים כבר שנים שצריך לשנות גישה ולא לעסוק בהפחדה".

שני המנגנונים האלה יכולים להאיר על ההתנהגות האנושית, ובטח בישראל, שבה חווים האזרחים בולטות מוות באופן אינטנסיבי כמעט בכל ערב במהדורות החדשות. אולם לפני ההשתייכות לחברה וחשיבות הערך העצמי ישנו מנגנון נוסף, שלישי, שמתייחס לשאלה הגדולה מכולם - לאהבה ולקשרים הבינאישיים בחייו של אדם.

את המנגנון פיתחו פרופ' מריו מיקולינסר ופרופ' ויקטור פלוריאן. "שני המנגנונים הראשונים מתפתחים לאורך הילדות וההתבגרות", אומר מיקולינסר, דיקן בית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי הרצליה. "אבל לפני זה יש משהו יותר בסיסי, וזו היכולת להיצמד למישהו. ישנם מחקרים שמראים שלא רק אצל תינוקות, אלא גם ביונקים אחרים, המוח מתוכנן מרגע הלידה להיצמד למישהו חזק וחכם מאיתנו, שיכול להגן מפני הסכנה".

אנחנו קוראים להם אימא ואבא.

"נכון. אם האם עוזבת את התינוק במערה, הסיכוי שהמין ישרוד הוא אפסי. אם התינוק ייטרף על-ידי חיית טרף לא יהיה פיזור גנים, ולכן מבחינה אבולוציונית התפתח מנגנון של שמירה על קרבה עם מישהו שיכול לתת ביטחון והגנה".

במהלך החיים, מסביר פרופ' מיקולינסר, האדם רוחש מודעות למוות, ואז הוא מבין שההורים לא יכולים לספק עבורו את ההגנה מפני אימת המוות כי גם הם ימותו, ואז האדם יוצא לחפש את הביטחון הזה בקשרים בין-אישיים נוספים. "מה שהעלנו במחקרים שלנו הוא שאנשים שיוצאים לעולם בתחושה של ביטחון בהתקשרות ונחשפים במעבדה לבולטות מוות לא מגיבים בהתאם לשני המנגנונים הראשונים, ונראה אצלם יותר גדילה יצירתית ורוחנית".

ומי שמרגישים פחות ביטחון בהתקשרות עם אנשים אחרים?

"שם נראה את המנגנונים הראשונים, של רדיפה אחרי הערצה, של הרצון להיות ילד טוב ירושלים על-פי נורמות חברתיות, והמנגנון שירצה להילחם נגד 'האויבים של התרבות שלי'".

איך כל זה מתבטא על ספת הפסיכולוג? בועז שביט, פסיכולוג שעוסק בגישתו הטיפולית גם במוות, מספר מניסיונו: "המוות פוגש אנשים דווקא במקומות שהם לא מודעים אליהם, באובססיה להצליח ולהיות עסוקים כל הזמן. התרבות שלנו מבוססת על הכחשת המוות ועל הישגים בכל המישורים, כאילו זה לא נגמר באקורד סיום שהופך את כל הטרחה לסוג של אבסורד".

אפשר להצביע על תקופות חיים שבהן המוות נוכח יותר?

הרבה פעמים אנשים מגיעים עם חרדות באמצע החיים, בין גיל 40 ל-50. עולה השאלה, 'רגע, מה זה כל הדבר שאני עושה?'. מחשבות שאני מכנה 'נוסחת האפס', כשהמוות מאפס את המשמעות ואז המוטיבציות שהניעו אותנו לפעול בצורה אינטנסיבית בחיים מאבדות את האחיזה. זה משהו שיכול לקרות גם בפנסיה, כשאנשים אומרים לעצמם, 'אני מזדקן, אני נחלש, וכל הערך שהיה לי בחיים עומד בספק גדול'".

להזדקנות הפיזית יש חלק במשברים האלה?

"יש אנשים שמקבלים את השינוי הפיזי יותר בקלות, אבל לנרקיסיסטים התהליך הזה הרבה יותר קשה, וצריך להודות - אנחנו חברה קצת נרקיסיסטית. הרי כל אחד צריך לשווק את עצמו ויש תעשייה שלמה שמטרתה למנוע מאיתנו הזדקנות ולגהץ אותנו כדי שנרגיש שזה לא קורה, לעזור לנו לשקר לעצמנו. בסופו של דבר זה גורם נזק גדול יותר, ורק יוצר התנגדות למהלך הטבעי של החיים. הרי ידיעת המוות דווקא מחברת בין אדם לאדם.

"גורדייף, מהמורים הרוחניים הגדולים של המאה ה- 20 , אמר שאם בדורות הקודמים משה ניסה לרפא על-ידי אמונה וישו ניסה לרפא על-ידי אהבה, הדבר היחידי שיעבוד אצלנו יהיה תודעת המוות, אם נזכור שבסוף נמות ושכל מי שאנחנו פוגשים ימות גם הוא. אם הזיכרון הזה יחלחל באמת פנימה, ולא רק במישור האינטלקטואלי, זאת תהיה הדרך לישועה".

דתות המזרח

אחת הביקורות על ניהול האימה גורסת שהיא אינה אוניברסלית אלא רק מערבית. בפילוסופיה של המזרח, למשל, המוות נוכח הרבה יותר. "המוות לא רק יותר ידידותי בפילוסופיות המזרח, אלא נתפס בתור שלב בחיים שצריך להתכונן אליו", מסביר ד"ר איתמר תאודור מאוניברסיטת חיפה, שעוסק בפילוסופיה הודית וברוחניות עכשווית. "המוות הוא מין טקס מעבר מהחיים האלה לחיים הבאים. על-פי הרעיון ההינדואי אני עובר גלגול נשמות כבר בחיים האלה: נולד לתוך גוף של תינוק, והגוף עובר שינוים, ובזמן המוות אני נוטש את הגוף וקופץ אל החיים הבאים, אל הגוף הבא. השחרור הזה הוא דבר שמתכוננים אליו כל החיים. במידה מסוימת אפשר לראות את החיים ההינדואיים כהכנה לשלב המוות".

ובכל זאת צריך גם לחיות. מהן ההשלכות של התפיסה הזאת על החיים?

"בזמן המערבי צריך לאכול ולשתות כי מחר נמות,

בעוד שבזמן האסייתי וההינדואי יש אין-סוף או נצח, ולכן לא ממהרים לשום מקום. זה דומה להפקדת הכסף בחיסכון לטווח ארוך כשהמחשבה היא לקצור את הפירות בחיים הבאים".

מהו המתכון ההינדואי לחיים כהכנה למוות?

"היבט אחד הוא פילוסופי ומתייחס לידיעה שיש זמניות של הקיום ונצחיות של הנשמה. היבט אחר הוא היבט אתי, כלומר איך אני מתרגם את הידיעה הזאת לחיים בעולם, והאתיקה המתבקשת מדברת על צניעות, על הסתפקות במועט, על הימנעות מצרכנות יתר, ועל אי-אלימות מתוך הנחה שאם אני פוגע במישהו או משהו - גם חיות וצמחים - זה רודף אותי. אלה תפיסות מרכזיות שבתוכן האדם הוא לא מרכז הבריאה, וזה שינוי משמעותי מאוד מהדתות המונותיאיסטיות".

איך זה מתיישב עם השגשוג הכלכלי בהודו ועם אימוץ עקרונות כלכלה מערביים?

"המחשבה ההינדואית הקלאסית יוצרת דיאלוג מעניין עם המערב, ויוצרת תצרף חדש, הינדואי-מערבי. רואים איך מצד אחד משתמשים ברפואה המערבית ולא ברפואה ההודית המסורתית בטכניקות של פריון, אבל מצד שני מעניקים לתהליכים האלה משמעות תרבותית הודית. הרופא נתפס כסוג של אל שמעניק חיים, ויש פה רעיונות של יישום הדהראמה, המוסר ההודי העתיק. גם בכלכלה רואים שילוב של העקרונות, ולדעתי יצוצו שילובים נוספים, שייקחו את התרבות המערבית ויצקו לתוכה את המחשבה ההודית הקלאסית".

ויכול לקרות גם ההפך - שהתרבות המערבית תאמץ מצדה את עקרונות האין-סוף?

הפילוסופיה הגלובלית היא בדרך למין חיבור בין אסיה למערב. איך שאני רואה את הדברים מתגבשים, יהיה שילוב של הרציונאליות והפרגמטיות המערבית עם הרוחניות האסייתית. אנחנו כבר היום רואים את החיבורים האלה הולכים ונוצרים וגם אם בוחנים את ישראל רואים אלפי אנשים שמתרגלים בודהיזם ועושים סדנאות וזה ישפיע בסופו של דבר, זה מחלחל".

מדע

לפני שנתיים פתחה רקטור האוניברסיטה העברית בירושלים תחום חדש, המכונה "אבני פינה", ובו הסטודנטים בוחרים ללמוד משהו שאינו קשור לנושאי הלימוד שלהם, מתוך רצון להרחיב אופקים. היא פנתה גם לפקולטה לרפואה, ושניים מהפרופסורים נעתרו. אחד מהם הוא פרופ' דרור מבורך, שהחליט לשלב בין נושא המחקר הבסיסי שלו, מוות של תאים, ובין ההתמודדות שלו כמנהל מחלקה פנימית בהדסה.

התוצאה היא קורס בנושא "מוות וחיים: מבט מן התא לאדם". בשנה האחרונה בחרו 370 סטודנטים ללמוד בקורס הזה, והוא הפך לפופולרי במיוחד. מי שרוצה יכול לחפש אותו ביוטיוב, שם ניתן לצפות בו במלואו.

"אני חושב שלרוב הסטודנטים שמגיעים יש צמא גדול להתמודד עם שאלת המוות", אומר פרופ' מבורך. "אחד הדברים שגיליתי בתחום המחקר שלי הוא שאף על פי שהמוות נתפס בדרך כלל כהפסקת החיים, בביולוגיה יש עדויות רבות לכך שהוא חלק מהחיים אחת הדוגמאות היפות במדע היא ההבנה שתאים רבים מתים בצורה ששומרת על האורגניזם כולו. לא פעם הם מקריבים את חייהם למען התקינות של האורגניזם, ומי שמסתכל על המערכות באופן מדעי מבין מיד שגם למוות יש משמעות רבה. כך, למשל, האצבעות אצל העובר נוצרות כתוצאה ממוות של שורת תאים. גם תהליך הביוץ אצל האישה מורכב מתהליך מוות של תאים המאפשרים את מנגנון החיים, וגם מערכת החיסון שלנו מקריבה תאים על מנת לשמור על החיים ולהתמודד עם זיהומים".

מחקר שביצע פרופ' מבורך בנושא המוות של תאים בעכבר מעבדה הוביל לגילוי מדהים: "אחרי שעכבר הומת לצורכי מחקר, ובאישור הוועדות האתיות, הוצאתי את בלוטת התימוס בקדמת בית החזה, פירקתי אותה לתאים ונדהמתי לראות שלמעלה מ-90% מהם חיים לגמרי וניתן להחזיק אותם בחיים זמן לא קצר. העכבר למעשה מת, אבל התאים עדיין חיים בו".

מה אפשר לגזור מהמחקר הזה?

"שיש כל מיני רמות של מוות. הדתות והמסורות אומרות לנו שבתנאים מסוימים המוות זה לא סוף הסיפור - הגוף אולי מתפרק, אבל הנשמה או רוח החיים ממשיכות בצורה כזאת או אחרת. מה שהיה לי להבין בניסיון הזה הוא שגם מה שנראה מת לא תמיד מת, והמוות לא תמיד טוטאלי".

הידיעה שהמוות אולי לא כל-כך סופי מלווה את פרופ' מבורך גם במחלקה הפנימית: "כשאדם נפטר אנחנו מתייחסים אליו כאילו הוא כבר לא פה. אבל בעצם, מהמחקרים הללו אתה יכול להבין שלא הכול נגמר מיד. ובתור רופא אתה מכבד יותר את הסיטואציה, את המשפחה, את האדם שנפטר. אתה לא רוצה לגמור מהר ולהוריד לחדר הקירור ונגמר עניין. זה לא צ'יק-צ'ק. יש התרחשויות שאני לא מבין את חלקן, אבל משהו בי מכבד אותן".

אפילוג

המסקנה של קפקא

מה עוד אפשר להגיד על החיים בצל המוות? נדמה שדווקא כאן יש אין-סוף אפשרויות. אבל הכתבה הזו, כמו החיים, היא דבר סופי שנע בתחום אין-סופי, וכדי לסכם את הדיון מציעה ד"ר אילת יגורי את האמירה הכי מפוכחת, בעיניה, על בולטות המוות: "זו אמירה שביטא קפקא ב'מחברות האוקטבו' שלו. הוא כתב שהמוות נחשב לסוף מוחלט, משהו שלא ניתן לדעת אותו, להכיר אותו, לגעת בו או להבין אותו. סוף שאין אחריו שום דבר. המקום שאין בו כלום והוא הסוף המוחלט שאין בו תשובה, תנועה, רגש ושום עניין.

"לכן, לדידו של קפקא, כל עוד אנחנו מדברים על המוות, בוכים בגלל המוות, פוחדים ממוות - זה לא הסוף המוחלט".