"רשת ביטחון זה לחלשים". ראיון עם ג'ורג' קלוני

ג'ורג' קלוני נראה טוב מכדי להיות אמיתי: שחקן מוערך, במאי מוצלח, אקטיביסט לוחמני ורווק נצחי ■ לא כל מה שנוצץ זהב? הצחתקם אותו: "אני באמת דומה מאוד לאיך שאנשים חושבים שאני" ■ ראיון חושפני במיוחד

ג'ורג' קלוני יושב בסלון ביתו הנישא על פסגותיהן של גבעות הוליווד. הוא לבוש מכנסיים בצבע שמנת, גרביים תואמים, נעלי עור נאות, חולצת פולו כחולה. עיני שוקולד, שיניים לבנות (אבל לא לבנות מדי), שיער זרוע אפור-מכובד, עור שלא מסגיר את היותו בן 50, רגליים משוכלות בנעימים, חיוך ידידותי וכולו אומר אמינות ורוגע. הוא מדבר על משהו - אולי על מצבם העגום של הפוליטיקאים, אולי על הזוועות בדרפור, אולי על סרטיו האחרונים. אלא שמעט קשה לשמוע משהו על רקע המושלמות הקיצונית הסובבת אותו.

הבית הזה, לדוגמה, אינו סתם בית. זו טירה לכל דבר, עם מגרשי כדורסל וטניס, בריכת שחייה, מפלי מים, חדר הקרנה בתלת-ממד, ועם מחבט בייסבול מדגם C271 מתחת למיטה בחדר השינה הענקי, למקרה של פולשים (שאף פעם לא הגיעו). על כך יש להוסיף את הווילה מן המאה ה-18 על גדות אגם קומו באיטליה; אנשים מפורסמים אוהבים להתקבץ שם, להירגע, וליפול מעל חומה היישר אל האגם. ובל נשכח את בנות הזוג היפהפיות. כל זה כמעט בלתי ייאמן. כמעט יותר מדי.

והנה הוא, ישוב ונינוח, מחליק את מכנסיו ומפטיר בנונשלנטיות: "חושבים על החיים שלי בתור משהו שמלא וגדוש דברים שאין בהם באמת. למעשה, החיים שלי די פשוטים". הוא טורח גם להציג ראיות: "בוא נראה... קמתי בשבע וחצי. הכלב שלי העיר אותי. קוראים לו איינשטיין. הוא בא מבית מחסה. היה צריך לקרוא לו לוטו. על כל פנים, לבשתי חלוק וירדתי והבאתי לו אוכל. צחצחתי שיניים ועשיתי פיפי. כל הכבוד למי שיכול לעשות את זה בבת-אחת. אילו אני הייתי מנסה, הייתי צריך להוריד הרבה משחת שיניים מהביצים. התקלחתי. עבדתי קצת על אופני כושר והתקלחתי שוב. ואז הגיע לכאן רופא בשביל הבדיקה החצי שנתית שלי. הוא לקח לי דם. המון-המון דם. הוא גם מדד לי לחץ דם. שהיה ממש נמוך. 98 על 68".

כל הזמן משווים אותו לענקים - סטיב מק'ווין, קארי גרנט, גרגורי פק - ומהגגים עליו בלי הרף. הוא "כוכב הקולנוע האמיתי האחרון". הוא "הגבר האמריקאי האחרון". הוא הרווק הנצחי והעולץ של הוליווד אבל גם המבוגר האחראי, כסוף השיער ועתיר העוצמה שלה.

הוא בין המעטים שיכולים לעשות קומדיות ("אחי, איפה אתה?", "אכזריות בלתי נסבלת"), סרטי פעולה ("שלושה מלכים", "הסערה המושלמת"), דרמות ("תלוי באוויר", "מייקל קלייטון"), דיבובים ("מר שועל המהולל"), סרטים עם מסר חברתי ("סוריאנה", "לילה טוב ובהצלחה"), סרטים שמשמחים את הצופים (סדרת "אושן") וסרטים שמעציבים אותם ("האמריקאי"). הוא גם אחד השחקנים המעטים שהצליחו לצלוח את המעבר מהטלוויזיה אל הקולנוע, ולשרוד גם כמה כישלונות ("באטמן ורובין", "יום בהיר אחד").

יתר על כן, הוא ידוע כמלך החביבות והסטייל. מלאך בעיני שמאלנים, אידיוט בעיני הימין. כל זה נכון וידוע, ועל כך נוסף עניין אחר שכל מי שמדבר על קלוני שב ומתייחס אליו: הוא תמיד עצמו. הקלוני שאתם רואים בקולנוע הוא הקלוני שאתם קוראים עליו, והוא אותו קלוני שמגיע לדרפור ואותו קלוני שיושב מולי עכשיו ואומר, "אני באמת דומה מאוד לאיך שאנשים חושבים שאני". אין שום חציצה.

שמעתם שהוא ידוע בקיבולת האלכוהול שלו? הוא שמח להשיב: "אני אוהב לשתות. היו שלבים בחיים ששתיתי בהם יותר מדי, ואז אמרתי, טוב, כדאי לקחת קצת מנוחה מזה". רוצים לשמוע קצת על האורגזמה הראשונה שלו? שום בעיה: "אני חושב שזה היה בזמן שטיפסתי על חבל כשהייתי בן 6. זאת אומרת... שום דבר לא יצא, אבל כל שאר האלמנטים היו שם. ואני זוכר שהגעתי לקצה החבל ונתליתי שם רגע ואז אמרתי לעצמי, אלוהים אדירים, איזו הרגשה מצוינת!".

תוהים אם מקס, החזיר הוייטנאמי שחור הזיפים שהיה רעו האהוב במשך 18 שנה, ישן איתו במיטה? רק תשאלו: "כן, למען האמת. במשך תקופה לא קצרה. עד שהוא שמן מדי". רק על דבר אחד הוא מסרב לדבר: "אולי יש לי חברה, אבל אני בחיים לא אדבר על זה. יש דבר אחד שמותר לי לשמור לעצמי".

רשת ביטחון זה לחלשים

יום אחד, כשהיה בן 14, יצא קלוני לאכול עם משפחתו במסעדה בעיר הולדתו באוהיו. הוא לגם מעט חלב, שהתחיל מיד לזלוג מצד פיו. זה היה סימפטום ראשון של שיתוק פנים שגם אחותו, אדליה, לקתה בו. היא יצאה מזה. הוא רק נכנס. הפנים שלו התנמללו, הלשון שלו נרדמה, עין אחת סירבה להיעצם. בשנה הראשונה בתיכון, החברים ללימודים כינו אותו קלונ-דוג, משום שהשיתוק הקנה לו הבעה של כלב. הוא עוד יכול היה לחיות עם זה, אלמלא אביו ניק היה סלבריטי מקומי, שדרן טלוויזיה שהנחה תוכנית בוקר משלו.

"אבא שלי היה כוכב גדול באזור. הוא עדיין כזה. ככה שכולם הסתכלו על אחותי ועליי. כולם הכירו אותנו. ואז תוסיף על זה שיתוק בפרצוף. אבא שלי תמיד אמר, 'זה יעבור, אתה יכול להתמודד עם זה'. אבל זה לא פשוט. אז אתה צריך לפתח אישיות יותר מוצלחת וללמוד לצחוק על זה".

גם ללא עניין הפנים פרסומו של האב היה מטרד: "אחותי ואני אף פעם לא ממש אהבנו את כל זה. היית צריך להיות בתפקיד. זה היה שואו ביזנס. היינו משפחה של עולם הבידור. לפעמים היו לנו נסיעות ארוכות כאלה לאירועים, אבל ברגע שיצאנו מהמכונית המסך כבר עלה וזהו. אתה בתפקיד. כולם עושים 'הי! הי!' ואתה עונה 'הי-הי!' וכל המשפחה חייכה, ואז היינו חוזרים למכונית ואף אחד לא אמר מילה".

חשיבות רבה יוחסה גם לענייני נימוס: "כשישבנו לשולחן כל הזמן אמרו לי, 'אל תלעס בפה פתוח', 'אל תתחיל לאכול לפני שכולם מוכנים', 'אל תשים מרפקים על השולחן'. מצחיק. כמה מהחוקים האלה עדיין יושבים לי בראש". נדמה שיש בכל זה כדי להסביר כיצד נעשה קלוני למצוחצח ולמוקפד מבין הכוכבים.

לפעמים היה למשפחה כסף, לפעמים לא. אמו נינה היא מלכת יופי לשעבר. היא ידעה איך משתמשים במספריים, וכדי לחסוך כסף הייתה תופרת בעצמה את הבגדים של ג'ורג', וגם מספרת אותו. אביו דגל בחינוך נוקשה, והיו לו שפע של הזדמנויות להפגין זאת: ג'ורג' היה מסתבך, מקורקע, ואז מסתבך שוב. וכשאביו סיפר לאורחים בדיחה גסה אבל נבוך מכדי לסיים בפאנץ'-ליין, ג'ורג' נחפז לסייע בידו. "הייתי אומר, 'בגלל הציצי שלה!' או משהו כזה, וכולם היו צוחקים. אבא שלי היה בועט בי מתחת לשולחן. אבל כמו שאתה רואה, כבר בגיל 6 ידעתי איך להצחיק".

הוא איבד את בתוליו כשהיה בן 16 ("צעיר, צעיר מאוד, צעיר מדי"). ציוניו בבית הספר היו טובים, והוא הצטיין גם בכדורסל ובבייסבול. כשמלאו לו 17 ניסה להתקבל לקבוצת הסינסינטי רדז, אבל נבהל נוכח כדור שנחפז אל ראשו ב-130 קמ"ש וזנח את השאיפה להיות ספורטאי מקצועי. במקום זאת נרשם ללימודי עיתונאות באוניברסיטת צפון קנטקי. הוא שתה, רדף שמלות, הבריז משיעורים, ובסופו של דבר נשר מהלימודים. הוא חזר הביתה, עבד בעבודות מזדמנות, ואפילו חתך טבק למחייתו ("עבודה איומה"), וכך עד היום שבו דודתו המנוחה, הזמרת המופלאה מרג'ורי קלוני, ובעלה, השחקן חוזה פרר, תהו אם הוא מעוניין בתפקיד קצר בסרט על מירוצי סוסים. ג'ורג' הצעיר עלה על הסוס, ופתאום הבין שהוא יודע מה הוא רוצה לעשות בחיים: בדיוק מה שעשה מאז ארוחות הערב המשפחתיות ובימי הפנים המשותקות.

השנה הייתה 1982. הוא תחב 300 דולרים לכיס, העמיס את הדברים שלו על שבי מונטה קרלו משומשת, והאזין בנימוס לאביו, שהבהיר שאין לו סיכוי להיות שחקן. "השתמשתי בכל קלישאה שיכולתי לגייס", נזכר ניק קלוני. "גם אחרי שהוא הגיע לקליפורניה הייתי אומר לו בטלפון, 'אולי פשוט תחזור הביתה? אנחנו נשלם לך על הלימודים. שתהיה לך רשת ביטחון'. אמרתי את זה שוב ושוב ויום אחד הוא אמר לי, 'אבא, אתה יודע מה? אם תהיה לי רשת ביטחון, אני פשוט אפול אליה'. וזה עצר אותי. אף פעם לא אמרתי לו שוב דבר כזה".

קלוני יצא להוליווד, ובדרך ישן במכונית והתמסטל בלי סוף, בעיקר מאלכוהול אבל גם ממעט קוקאין. הוא הגיע לאודישנים, קיבל כמה תפקידים קטנים, ראה את דודו ג'ורג' מת מסרטן ריאות וממלמל "איזה בזבוז" על ערש דווי - והחליט שאם המוות בלתי נמנע ממילא, מוטב לחיות כמו שהוא רוצה. הוא קיבל תפקיד חוזר ב"עובדות החיים", והתחיל להגיע לאודישנים מצויד בכלב שגרם למלהקים להרים גבה או שתיים.

בראשית שנות ה-90 כבר הרוויח 400 אלף דולרים בשנה הודות להופעות סדירות בכמה תוכניות טלוויזיה. כסף טוב, אבל לא עבודה שמבססים עליה קריירה. ב-1994 הציעו לו תפקיד בפיילוט לסדרת דרמה רפואית. התשלום היה גרוע. הוא החליט לנסות בכל זאת, ובתוך זמן לא רב זכתה "אי.אר" לארבעים מיליון צופים. הוא היה לכוכב טלוויזיוני של ממש - וב-1998 השתתף ב"רומן לא חוקי" של סודרברג, לצד ג'ניפר לופז. "ידענו שזאת ההזדמנות של שנינו, ושאם נחרבן את זה, הלך עלינו", אומר סודרברג. "הסרט לא הרוויח מי יודע מה, אבל הצליח מבחינה יצירתית, ומי שראה אותו לא יכול להסתכל על ג'ורג' בלי להגיד, 'טוב, האיש כוכב קולנוע'".

בין בנות הזוג שלו בעבר ניתן למנות את דידי פייפר (אחותה של מישל), קלי פרסטון (שאיתה אימץ את חזירו האהוב מקס), טליה בלסם (התגרשו אחרי ארבע שנות נישואין), סלין בליטרן (סטודנטית צרפתייה למשפטים), כריסטה אלן (שחקנית, היא וקלוני נפרדו פעמיים), ליסה סנודון (שחקנית, זוגיות של חמש שנים), שרה לרסון (מלצרית קוקטייל בוגאס) ואליזבטה קנאליס (דוגמנית איטלקייה). עכשיו הוא יוצא עם סטייסי קיבלר (32), מתאבקת מקצוענית שהחלה לפרסם טוויטים דביקים ברוח "אני בגן עדן" ו"אני לא מצליחה להפסיק לחייך".

אפשר לחשוב שקלוני ינסה למתן התבטאויות כאלה, אבל אין לו שום כוונה כזו. "היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה. אין לי שום עניין להגיד לאנשים מה לעשות עם החיים שלהם".

וחתונה יש באופק?

הוא נוחר בבוז: "עניתי על השאלה הזאת ב-1997, לא הרבה זמן אחרי שהתגרשתי, ולא דנתי בזה מאז. כמו הרבה דברים בחיים שלי, זה נושא שאנשים חוזרים אליו עוד פעם ועוד פעם ומציגים אותו כאילו מדובר בחדשות".

בסדר, בסדר. תעשה דווקא.

איינשטיין, הקוקר ספנייל, מתכרבל לצדו על הספה. קלוני מלטף את ראשו. הוא בחר בו משני טעמים: הוא עבר התעללות ונזדקק לחיים טובים משהיו לו, והוא כבר היה מחונך לצרכים. "אני מאלף איום ונורא. לפני זה היו לי שני בולדוגים שהיו פשוט מתיישבים מולי ומחרבנים".

הוא מוסיף עוד כמה פרטים כדי להוכיח שהוא כאחד האדם. ראשית, צירוף המילים "מה שמו" מעוררת בו צחוק. גם פלוצים משעשעים אותו, בייחוד כשהוא מבלה עם חברים: "אנחנו חושבים שזה אחד הדברים הכי מצחיקים בהיסטוריה. עצם המחשבה על פלוץ גורמת לי לצחוק. יש לי i-פלוץ בטלפון. יש לי כריות פלוצים בשלט רחוק. פלוצים. אני לא חושב שיש משהו מצחיק מזה בעולם".

הוא ממשיך לנסות להוכיח שהוא כאחד האדם: "אני האדם הכי פחות מטרוסקסואל שפגשת בחייך. אף אחד אף פעם לא סידר לי ציפורניים, והסתפרתי לבד יותר מאשר אנשים אחרים סיפרו אותי. ביום שמשודר בו איזה טקס פרסים, אני יכול לשחק כדורסל, להתקלח וללבוש טוקסידו - לוקח לי שלוש דקות - ובתוך רבע שעה אני כבר מוכן ליציאה".

אוהב לישון כפיות?

מהנהן וצוחק: "ולהתעורר מזלגות".

הפחד שלי מעצמי

מובן שהוא סבל. בייחוד לאחר שנפצע בעמוד השדרה בתקופה שבה צילם את "סוריאנה" והתחיל לפלוט נוזל שדרה מן הנחיריים. "באיזשהו שלב כבר חשבתי, 'אני לא יכול להתקיים ככה. לא יכול להיות שאני חי'. שכבתי בבית חולים עם עירוי, לא יכולתי לזוז, היו לי כאבי ראש כאלה, שחשבתי שיש לי שבץ, והייתה תקופה קצרה שהתחלתי לחשוב, 'יכול להיות שאני אצטרך לעשות משהו קיצוני'. אתה מתחיל לחשוב על זה במונחים טכניים, אתה לא רוצה שמישהו יצטרך לנקות אחריך, אתה חושב להיכנס לגראז', לסגור את הדלת ולהתניע את האוטו. אבל אף פעם לא חשבתי שאני ממש אגיע לשם". הניתוח הועיל, אף שהוא עדיין סובל מכאבי הראש ההם, גם אם לא באותה דרגת חומרה.

משם נסוב הדיון על פחדים לא רציונליים, ועולה התהייה אם לו עצמו יש כאלה. הוא משכל רגליים. "כשהייתי צעיר היה לי פחד לא רציונלי שאני פשוט אעשה משהו מטורף. אבא שלי ואני היינו עולים על גשר בגובה שישים מטרים, ואני מיד הייתי חושב, 'אני יכול לקפוץ. אני יכול פשוט להרים רגל ולקפוץ וזהו'. וברגע שאתה מתחיל לחשוב על דבר כזה, הוא לא יוצא לך מהראש".

הוא עוצר, זע במקומו, ואז ממשיך: "בהקשר יותר פרקטי, כשהייתי בן 12 הייתי מפעיל את הטלפרומפטר בשביל אבא שלי כשהוא קריין חדשות, וכל הזמן חשבתי רק, 'אני יכול לקפוץ עכשיו מול המצלמה ולצעוק, 'ז*ן! ז*ן! ז*ן! והוא לא יוכל לעשות שום דבר'. ואז לא הייתי מצליח לחשוב על שום דבר אחר, והייתי צריך להכריח את עצמי לא לעשות את זה. ואז זה נהיה הדבר שהעסיק אותי בכל מקום. הרי יכולתי לקום בכנסייה ולהתחיל לצעוק גסויות. אני יכול לעשות את זה עכשיו. והקירות ייפלו והעולם כולו יקרוס".

הנה זה. פשוט וגלוי לעין. זו הסיבה לכך שקלוני הוא האיש שהוא, וזה המחיר שהוא נדרש לשלם. כשגורל העולם כולו נח על כתפיך, שלמות היא מחיר עצמה. כמו עם החרדל שיכול להכות אותך בהתקף לב: ברור שזה לא נכון, אבל בעומק הלב אתה עדיין מאמין בזה. הייתה לו תקופה מלאת כעס, אבל היא תמה לא משום שהגיעה זמנה להסתיים, אלא משום שלא ניתן היה להמשיך ולקיים אותה, פן ייחרב העולם כולו. באשמתו. איזה בחור מצוין, הקלוני הזה. העולם בצרות, אך אל חשש. הוא כבר מטפל בעניין. הוא דואג לכולנו.

השאלון

אני: "בן 50"

כיף לחלום על: "קאבו סן לוקס" (אתר נופש במקסיקו)

רק לעתים נדירות אבא שלי:

"מאכזב אותי"

אוננות היא: "הכרחית!"

המצפון שלי מייסר אותי: "רק בלילה ובשעות היום"

החברים שלי לא יודעים שאני מפחד: "מהחברים שלי"

הדבר הכי פחות חביב עליי אצל נשים: (הוא פותח את פיו, אך אינו משמיע קול, ואז אומר) "לזה יש לי רק תשובות שנונות".

אולי העובדה שכולן רוצות להתחתן? (מזעיף פנים) "אבל זה לא נכון. וזה גם לא הדבר שהכי פחות חביב עליי אצל נשים". אז מה כן? "לא יודע. אף פעם לא חשבתי על זה ככה"

העולם:"בצרות. אני יכול למנות עכשיו, על המקום, ארבעים מקומות מסוכנים בעולם, ואני לא מדבר רק על מסוכנים מבחינת אלימות פיזית, אלא גם מבחינת אלימות כלכלית"