התקפה מניפולטיבית על העליון

השיח הציבורי בעניין בית המשפט העליון הוא שיח מר ולא מדויק. 3 קווי התקפה ננקטים במטרה להשמיץ את בית המשפט העליון: לבית המשפט "אג'נדה" משלו; בית המשפט אליטיסטי ואינו מייצג; והציבור איבד את אמונו בשופטי העליון. 3 קווי ההתקפה הם מניפולטיביים.

ברעיון האג'נדה משתמשים כדרך להדבקת רבב בבית המשפט, כאילו היה נגוע במניעים ובאג'נדה פוליטיים. אולם, אותה "אג'נדה" של בית המשפט היא, למעשה, הגנה על שלטון החוק ועל זכויות האדם. זהו תפקיד שמשתמע ממהותם של בתי משפט, כפי שעולה מעקרונות בסיסים של מערכת המשפט הישראלית, וכן מעקרונות המשפט הבינלאומי - להם התחייבה מדינת ישראל בחתימתה על אמנות זכויות האדם של האו"ם.

אג'נדה זו עצמאית מרצונו של הרוב. הרי בסיסה ויסודה של מטרת האג'נדה להגנה על זכויות האדם, הן העמדת משקל נגד כוחו של הרוב, על מנת למנוע דריסת זכויות וחירויות מיעוטים ופרטים הנמצאים תחת סמכות שיפוטית של המדינה.

הטענה כי על בית המשפט לייצג סקטורים שונים של הציבור - שבאה לידי ביטוי באחרונה בקריאה המחאתית, שבכל זמן נתון יכהן שופט ממוצא מזרחי - הינה שגויה קונספטואלית. הכללה של כל הסקטורים בחברה בשלב החיפוש אחר מועמדים - מזרחים, ערבים, נשים, דתיים וחילוניים - חיונית בשלב זיהוי המועמד הטוב ביותר עבור בית המשפט.

ואכן, חיפוש צר מוציא מגדרו הרבה מבעלי הכישרון המשפטי, שיוכלו להוסיף ולתרום לשיעור קומתו של בית המשפט. אכן, בבחירת שופטי העליון מאותה בריכת מועמדים מייצגים, הקריטריונים היחידים שצריכים שיעמדו לנגד עיניי המחליטים הם רמה מקצועית ויושרה, תוך שהבחירה חייבת בוודאי להיעשות ללא כל אפליה.

לכן, יש להשיג ייצוגיות רק דרך הליך המתנהל בשקיפות וקפדנות, שתבטחנה ניטור על תהליך הבחירה, על מנת לוודא כי הוא נקי מאפליה. כל כניעה לטענת הייצוגיות כקריטריון במינוי שופטים לבית המשפט העליון, תוביל אל מודל ממוזער של הכנסת ואל השיתוק שמאפיין את הכנסת עת ניסיונותיה לכונן מגילה חוקתית של זכויות אדם לישראל.

הבעיה במערכת הפוליטית

אובדן האמונה בשופטי העליון הוא נתון שעולה ממספר סקרי דעת ציבור, כשתוצאות הסקרים מיוחסות להחלטות ולרטוריקה של שופטי בית המשפט העליון עצמם. המסקנה אליה מגיעים פרשנים היא כי בית המשפט העליון צריך להצטמצם למידות הראויות שלו, לוותר על ה"אג'נדה", וכן לוותר על התערבותו בהחלטות הכנסת - שהיא הרי נציגתה הדמוקרטית של העם.

גם העובדות וגם דעות הפרשנים פגומות; הסקרים בעייתיים, מפני שאין זה תמיד ברור מה הם בודקים. אולם גם ההערכות הגבוהות ביותר לאובדן האמונה בשופטי העליון, לפי סקרי דעת הקהל האחרונים, עומדות על כ-55%. האם עלינו להסיק כי הציבור מעוניין שהליכי קבלת החלטות ייוותרו לכנסת?

הקושי במסקנה כזו הוא כי סקרים גם מצביעים על אובדן אמון בכנסת מצד הציבור, תוך שאובדן אמון זה עומד על כ-80%; וכן על אובדן אמון בחברי הכנסת, אשר עומד על כ-98%.

על כן, חוסר האמון בבית המשפט העליון הינו פחות בהרבה מחוסר האמון שמביע הציבור בכנסת ובחבריה. לכן, התשובה אינה מצויה בשלילת סמכויות בית המשפט העליון - כי אם בתיקון המערכת הפוליטית.

הקונספט החשוב ביותר הוא שהחלטות בית המשפט העליון אינן אמורות למצוא חן לפי רצון פופוליסטי, ולגיטימיות החלטותיו אינן אמורה להיות תלוית בקונצנזוס הרוב. ההפך הוא הנכון, בית המשפט העליון אמור לספק איזונים ובלמים לשימוש לרעה של כוח הרוב. קונספט ייחודי זה מוזנח על-ידי מבקרי בית המשפט העליון, הטוענים כי הגורם לחוסר הפופולריות של בית המשפט הוא אקטיביזם בלתי לגיטימי של שופטיו.

הכותבת היא פרופסור בבית-הספר למשפטים ע"ש חיים שטריקס, המסלול האקדמי המכללה למינהל.