38שנה זה כבר חתיכת חיים. מהרגע הראשון שכף רגלי נגעה בארץ ישראל חייתי בתל אביב, בשכונותיה המרוחקות כמו גם במרכזה. מספיק שנים כדי שמדי פעם ייפלט לי איזה "כיכר מלכי ישראל" או איזה "דרך פתח תקוה", במקום כיכר רבין או דרך בגין. כובד השנים הופך את הסיבות למגורים בעיר ללא יותר מניסיון לעשות רציונליזציה למשהו שקורה באופן טבעי, בלי משים. כי בסוף בסוף, השאלה תמיד תהיה אחת: "למה, איפה אתם רוצים שאנחנו נגור?".
מעולם לא חשבנו לגור בעיר אחרת. כשמספר הילדים צמח, חיפשנו דירה גדולה יותר. את התקופה שחיפשנו מצפון לירקון ניתן להגדיר כתקופה הגלילית שלנו. לבסוף עברנו לפרברים - מזרחה לאבן גבירול, אזור חניה 2, רחמנא ליצלן. וזה חלק מהיופי בעיר הזאת. היא קטנה אבל מגוונת: אין דין שכונות עבר הירקון, כדין שכונות עבר האיילון, כדין יפו, או כדין לב העיר.
שמלה פרחונית ורגליים ארוכות
מאחורי הסיפורים על תל אביב עומדת מציאות רגילה למדי, ממש כמו בפרברים או בפריפריה. בסופו של דבר, כל ניסיון להסביר את החיים בתל אביב הופך למסע הצטדקות ואובססיה להפרכת המיתוסים על העיר.
תל אביב אינה עיר גדולה באמת. די ביקור בכרך המוני אמתי בחו"ל כדי להבין את זה. לא חייב להיות בטוקיו או מקסיקו סיטי, מספיקה איזו פריז. תל אביב לא מספיק קוסמופוליטית, אין בה יותר מדי תיירים (כלומר אנחנו מתלוננים שכן, אבל לא באמת), היא לא גדולה - לא בשטח ולא במספר התושבים. תל אביב יותר דומה בסופו של יום ליישוב קהילתי ממש גדול, מאשר לכרך סואן. לא רק גדול יותר, אלא גם עם יותר בחורות יפות ויותר שמחת חיים.
תמיד מספרים לי שבניו יורק אתה יכול למות ברחוב ואף אחד לא יעזור לך. בתל אביב אתה לא יכול לזוז בלי לפגוש מכרים וחברים. רוצים שכנים טובים, רוצים "שכונה עם אופי"? בואו לתל אביב. אחד הסודות של העיר הוא שיש לה "שכונות". לא בדיוק לפי איזו תכנית מתאר מסודרת, אלא הן נוצרות מעצמן לפי גבולות לא רשמיים ואזורים שונים מקבלים אופי מיוחד.
את הפסקה הבאה אכחיש שאי פעם כתבתי, אבל בסך הכול אנחנו נהנים מעירייה שהיא "בסדר". לא מושלמת, אבל די טובה בקנה מידה של עיר ישראלית גדולה. שנות כהונה ממושכות של ראש עיר אחראי ותקציב עירוני מאוזן, הביאו למערכת חינוך טובה ומתפקדת, שירותי רווחה נרחבים, שיפור בתשתיות ועוד. זה לא אומר שלא צריך לפעמים לקפוץ לבניין העירייה ולהפוך שולחן, אבל בסך הכול דואגים לנו.
ואם כבר שירותים עירוניים, אז בואו נדבר על בעיית החניה של תל אביב. פעם אחת ולתמיד צריך לשבור את המיתוס שאין חניה בתל אביב. אבל זה לא יקרה פה. לאחרונה אני מתקשה למצוא חניה אפילו לאופניים. אבל שיהיה ברור - עיקר בעיית החניה היא של "לא תל אביבים". מהרגע שהחנינו את המכונית, אנחנו הולכים ברגל או נוסעים באופניים. וב"אופניים" אנחנו לא מתכוונים לגברים בטייטס צבעוניים שדבוק להם לתחת גלגלים ברבבות שקלים. אצלנו זה אחרת. בדרך כלל האופניים משומשים ב-600 שקל ומי שרוכב עליהן לובשת שמלה פרחונית. עם רגליים ארוכות.
אחמדיניג'אד לא מאיים על חולון
תל אביב היא אולי לא העיר הכי קוסמופוליטית שיש, אבל היא הכי ישראלית. לפני כמה שנים התלוויתי לקרוב משפחה שרצה לקנות דירה בעיר. נכנסנו לדירה שהתגוררו בה כמה שותפים צעירים. ושם, בין בקבוקי האלכוהול הריקים, שאריות ג'וינט במאפרה וחולצת הפלס"ר של אחד הדיירים, שכב לו ספר הגות של רב כלשהו. הכי אוכלי נרגילות ומעשני סושי שיש.
מאז שאנחנו גרים ליד כיכר רבין אנחנו הולכים קצת יותר להפגנות. אבל האקט הכי פוליטי שלנו זה לגור בתל אביב. יש אנשים שמעדיפים לגור בשטחים, יש אנשים שרוצים לייהד את הגליל או את הנגב. אנחנו רוצים מדינה חילונית וליברלית, מודרנית, יצרנית, תרבותית, משכילה והכי חשוב - מצליחה. ולכן כולם שונאים אותנו. הפרויקט הציוני שהכי הצליח מקומם עליו את מיטב הפוליטיקאים וכל ליצן שרוצה להרוויח שתי דקות תהילה בתקשורת וכמה נקודות בציבור. והם לא לבד. גם נסראללה ואחמדינג'אד אף פעם לא אומרים "נשמיד את חולון" או "נשמיד את אריאל". אבל ככל שתענונו, כך נפרוץ.
עם שונאי עירי אני יכול לחיות, הבעיה היא שבסופו של דבר, יצאתי הכי סחי, שלא לדבר פרובינציאלי, כי תל אביבים אמתיים בכלל לא מסבירים למה הם גרים בעיר הזאת.
תל אביב
עיר
נוסדה: 1909
אוכלוסייה: 404.3 אלף תושבים
צפיפות: 7,803.2 נפש לקמ"ר
נפשות במשק בית: 2.3
נפשות לחדר : 0.8
מספר ממוצע של נפשות במשפחה: 3
שכ"ד ממוצע לחודש: 3,403 שקל
אחוז הגרים בדירות בבעלותם: 45.5%
מרחק מבית "גלובס": 15 ק"מ
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
