"כמו בכל מקום בארה"ב, הישראלים והיהודים פשוט לא נדבקים"

הנה וידוי: החתימה 'רן דגוני, וושינגטון', שמופיעה ב"גלובס", לא כל-כך מדויקת. רן דגוני מעולם לא התגורר בבירת ארה"ב. היא רעשנית, מפוקקת להחריד, נטולת חניה ובעיקר יקרה. מי שרוצה לחיות חיים בורגניים צנועים, בבית צמוד קרקע ולא דחוק מדי, עם מקום חניה ליד הבית, בעלות שלא תשמיד את קרן הפנסיה, ירחק ממנה.

וושינגטון אמנם יפיפייה, עיר להתבשם ממנה - אין כמו טיול לאור הירח לאורך המול - השדרה הענקית שבין גבעת הקפיטול לאנדרטת לינקולן, למילוי מצברי האופטימיות - אבל לגור בה? לא ולא. אם פוסלים על הסף את הווילות ברובע ג'ורג'טאון האקסקלוסיבי או בתי הדירות ההיסטוריים המפוארים בקלוראמה במעלה קונטיקט אווניו בגלל הכסף, טונות כסף, ואת כוורות בתי הדירות בדרום וצפון העיר או באזור דו-פונט סרקל, בגלל קלסטרופוביה (וגם בגלל כסף), נותרים רק הפרברים.

מאז ומתמיד בכרכים אני רק מבקר, לא מתגורר. בישראל גרתי בגבעתיים, לא בת"א. בעידן אחר, בעיתון אחר, גרתי בעיירה הזעירה ווסטפילד, בניו-ג'רזי, במרחק שעה נסיעה ברכבת זחלנית לניו-יורק. עדיף לי כך.

כיום, ביתי ומשרדי הביתי, שבו נכתבת הרשימה הזו, נמצאים ברוקוויל, במחוז מונטגומרי, במדינת מרילנד, רק כ-30 מייל מלב הבירה. זו לא רק עיר אחרת, אלא גם מדינה אחרת עם מנטליות אחרת.

ישות אורבנית בלי תואר והדר

רוקוויל היא ישות אורבנית שתואר אין לה ואף לא הדר. סתם עיר אמריקנית חסרת ייחוד עם מרחבי שטחים בנויים עצומים, שכונה אחר שכונה של בתי-רכבת, בתים צמודי קרקע, מרכזי קניות, כבישים מהירים, עורקים מסחריים, קומפלקסים של בנייני משרדים בוהקים, בניינים קודרים של סוכנויות ממשלתיות.

ובכל זאת, אני אוהב את המקום הזה. ה"טאון-האוז" שבו אנו חיים, ברחוב ללא מוצא, טובל בירק. בקיץ אני מקיץ לשירת ציפורים על העץ שענפיו מגרדים את הגג. את הסנאים, שמבחינתם גדר העץ סביב החצר היא כביש מהיר, אני מכיר אישית, שלא לדבר על השפן השכונתי בעל האחוריים הלבנות, והצ'יפמאנק (מעין סנאי גמדי), שחפר לו מחילה מתחת למדרגות. בלילות הקיץ והסתיו, מסתובבים צבאים על כרי הדשא הציבוריים. השכנים שונאים אותם, כי הם מכלים את צמחי הנוי. אני מתאהב בהם כל פעם מחדש. בפארק הסמוך, חמש דקות הליכה מהבית, ראיתי החודש שועל.

הרומן שלי עם רוקוויל לא ניצת כאהבה ממבט ראשון. כשהתחלנו לחשוב על תכלס. זה היה תהליך מסובך: קראנו לזה מדע הסאבארביה (מלשון suburb, פרברים באנגלית): לבחור בית-ספר לבת, הילי, כלומר לבדוק את הדירוגים הרשמיים של בתי-הספר בפרברים מסביב לוושינגטון, הרכבם הדמוגרפי, רמת הציונים, תכיפות מקרי אלימות (אפשר לקבל מידע במשטרה), לא פשוט. והיינו צריכים לחשוב על נגישות למקום העבודה של אשתי, יפה, בית ספר יהודי גדול בעיבורי רוקוויל. משך הנסיעה היה צריך להיות מינימלי. וזאת יש לדעת: האזור המטרופוליטני של וושינגטון נחשב לפקוק ביותר בארה"ב. השכונה שמצאנו ברוקוויל התאימה כמו כפפה ליד: במרחק 10 דקות נסיעה מתחנת המטרו של הקו האדום לדאונטאון וושינגטון, כך כל יעד אפשרי של עיתונאי ישראלי נמצא במרחק 40 דקות משולחן העבודה שלי.

חברי הקיבוץ המקומי

בברוקוויל וסביבותיה גרים רוב הדיפלומטים והעובדים האחרים בשגרירות ישראל בוושינגטון, כמעט כל המדענים והרופאים הישראליים שעובדים במכון הבריאות, ואחרים. מטבע הדברים צמחו בעיר שבט צופים ישראלי, חנות מתנות ישראלית, מסעדות ישראליות, אפילו סופרמרקט ישראלי עם יינות, חמוצים, ממתקים וגבינות מישראל. במכון הכושר של מרכז הקהילה היהודית יש גיס ישראלי נכבד. יש אפילו קיבוץ - שכונת בתי דירות להשכרה, שזוכה לפופולריות אצל ישראלים שרק מתחילים לגלות את אמריקה. ולא נשכח אגודה של אקדמאים ישראליים במדעי הטבע, רבים מהם מבוססים, שפועלת למציאת עבודה בתחומם, בארצם המקורית.

כמו בכל מקום בארה"ב, גם בברוקוויל אין כמעט נקודות ההשקה בין ישראלים ליהודים מקומיים. הישראלים והיהודים פשוט לא נדבקים ביחד, אבל זה סיפור אחר, לזמן אחר.

בסך הכל, זה מקום לא רע לחיות בו. מרכזי הקניות מלאים. גם המסעדות. יש אווירה של שפע. ההפגנות של "כובשי וול סטריט" בלב וושינגטון לא יגיעו, להערכתי, לרוקוויל, למרות שמדובר במרחק של תשע, עשר תחנות ברכבת התחתית.

וכשאנחנו רוצים לברוח מכל המסחור הזה, מהאספלט, מהטלפונים הניידים, יש לאן: במרחק 10 מייל מהבית: שביל נהדר לאורך הפוטומאק, קילומטרים על קילומטרים של נופים נהדרים של מפלים, מים, שמים ויערות, ומחוץ לתחום הקליטה של המגדלים הסלולאריים.

רוקוויל, מחוז מונטגומרי

מספר תושבים: מיליון נפש

הכנסה חציונית למשק בית: 92,213

דירוג אקדמאי: מקום 1 בארה"ב במספר בעלי תואר שני ומעלה

דירוג עושר: המחוז ה-13 בדירוג המחוזות העשירים בארה"ב

קהילה יהודית: 35 אלף איש

בתי כנסת: 8, מזרמים שונים, לרבות מרכז חב"ד

מרחק מבית "גלובס": 9,436 ק"מ