משחק מכור

הסביבה שאנחנו חיים בה מקדשת כסף, וסוגדת להצלחה שהוא מביא איתו. אבל כשזה מגיע לספורט, סבור אבי זורנזון, אנחנו לא מוכנים לקבל מוטציות כלכליות כמו מנצ'סטר סיטי

למה רוב האנשים שאוהבים כדורגל, שאוהבים ספורט, חוץ מאוהדי מנצ'סטר סיטי כמובן, לא אוהבים את מנצ'סטר סיטי? בגלל כסף. למנצ'סטר סיטי, מאז ששייח'ים מאבו-דאבי קנו אותה בספטמבר 2008, יש יותר כסף מכל קבוצה אחרת בעולם. הכסף של סיטי קונה עוד ועוד שחקנים מעולים, גם אם (עדיין) לא את השמות הכי גדולים בכדורגל, והעונה האיום שלה להיות הכוח הדומיננטי הבא בכדורגל האנגלי נראה אמיתי. וזה מרגיז אנשים. משהו פה, אנשים אומרים, לא הוגן: מנצ'סטר סיטי שוברת את כללי המשחק.

התגובה למנצ'סטר סיטי (או לצ'לסי לפני 10 שנים, או לכל נובורישית אחרת) היא חלק מפרדוקס שקיים בספורט: הפרדוקס בין כללי המשחק במציאות לכללי המשחק התיאורטיים שאוהדי ספורט, גם הבקיאים והאינטליגנטיים מביניהם, מתעקשים לפרש את המציאות על-פיהם.

הפרדוקס מתחיל ברמת הכדורגל. מנצ'סטר סיטי לא רק שלא שוברת את כללי המשחק: היא פועלת בדיוק לפי הכללים. בכדורגל, בניגוד לחלק מהענפים (פוטבול, כדורסל) בספורט האמריקני למשל, שלטון ההון הוא אבסולוטי. הקבוצות פועלות בשוק ניאו-ליברלי קלאסי שרגולציה היא יותר ממלה גסה בו. לכן, ריאל מדריד מביסה את סביליה, קבוצת צמרת קבועה בספרד, 2-6 בחוץ - שנתיים ברציפות. לכן יובנטוס במקום הראשון באיטליה רק ארבע שנים אחרי קטסטרופה כמו פרשת הטיית משחקים שהורידה אותה לליגה השנייה. המציאות הזאת בשום אופן לא חדשה. אבל היא מציאות שאוהדי ספורט, למרות ניסיון של עשרות שנים, מסרבים לקבל.

ההתנגדות לצ'לסי ולסיטי מעניינת במיוחד, כי היא סותרת את התרבות. התרבות המערבית לא בדיוק מתעבת כסף. אנשים שגדלו במערב ב-60 השנים האחרונות הם קורבן לאינדוקטרינציה קפיטליסטית כל כך אינטנסיבית, שאפילו מודעות יוצאת דופן היא לא תרופה יעילה נגדה. אנחנו מודדים את עצמנו ואחרים לפי הישגים חומריים, מבודדים את החלשים כלכלית בשכונות ו/או ערים משלהם, מקבלים מושגים גרוטסקיים כמו רפואה פרטית וחינוך פרטי כמובנים מאליהם - גם אם ברור לנו שהמשמעות היא מוות לחסרי המשאבים, והנצחת היתרון של בעלי המשאבים. אנחנו, במילים אחרות, סוגדים לכסף.

גם בספורט, כמו בכל שדה בחיים, אנחנו סוגדים לכסף. ריאל מדריד, ברצלונה, מנצ'סטר יונייטד, מילאן, יובנטוס, לוס אנג'לס לייקרס, ניו יורק יאנקיז, דאלאס קאובויז - הקבוצות הכי פופולריות בעולם הן תמיד גם הקבוצות הכי עשירות בעולם. ומאחר שרובנו לא זוכרים עולם שבו הקבוצות האלה לא היו הכי עשירות והכי פופולריות, הסטטוס שלהן הוא חלק אינטגרלי מהאינדוקטרינציה: ההסבר של התרבות לפופולריות ולכסף של ריאל מדריד הוא ההצלחה של ריאל, ולא למשל הבנקים, שמוחקים לה חובות כל כמה שנים ומאפשרים לה להוציא בקיץ אחד יותר מ-160 מיליון יורו על שני שחקנים (כריסטיאנו רונאלדו וקאקה).

אבל משום מה בספורט, בניגוד לכל שדה אחר בחיים, עדיין אפשר לראות התקוממות רעיונית המונית - גם אם אינסטינקטיבית ומאוד לא אפקטיבית - נגד האינדוקטרינציה. התקוממות כזאת מתחילה בדרך כלל כשכסף חדש (צ'לסי, מנצ'סטר סיטי) נכנס לתמונה ומאיים על הסדר הקיים. והדרישה של המתקוממים, אוהדי הספורט, במקרים האלה היא כמעט תמיד לאיזשהו סוג של צדק, של שוויון הזדמנויות אמיתי, של מוסר בסופו של דבר.

השאלה המתבקשת היא למה האינסטינקט שלנו, זה שפה ושם מורד באינדוקטרינציה, מצפה למוסר דווקא בספורט. ההיסטוריה של הספורט עמוסה בעוולות מוסריות: מקניית הוורלד-סירייס בשנת 1919, דרך המונדיאל המושחת ב-1978 בארגנטינה, פרשיות השוחד בוועד האולימפי הבינלאומי, ועד הכניסה של כסף מזוהם (ארקדי גאידמק, תאקסין שינווטרה, לשעבר ראש ממשלת תאילנד והבעלים הקודם של מנצ'סטר סיטי) לכדורגל המודרני. ספורט מעולם לא היה שדה מוסרי. ג'ורג' אורוול קרא לספורט "מלחמה, מינוס היריות".

ועדיין, בין הכדורים שחולפים מעל הראשים שלנו, אנחנו מסתכלים על ספורט בציפייה לראות משהו אחר. משהו הוגן. אנחנו מעדיפים מאבקים בין שווים, משחקים צמודים, לא 2-6 של ריאל באחד האצטדיונים היותר קשים באירופה. לכן סיפורי סינדרלה תמיד מקבלים תשומת לב: הם נותנים אשליה שהכל אפשרי, שהפערים בין החזקים לחלשים לא באמת מחרידים, שהמשחק לא מכור.

אבל כשמנצ'סטר סיטי קונה בשלוש שנים 28 שחקנים ב-420 מיליון ליש"ט - היא מחזירה למודעות של רוב אוהדי הספורט ידיעה שהם מאוד מתאמצים להדחיק: שהמשחק, בדיוק כמו החיים, מכור.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988