טובת הפרט ונחלת הכלל

אפילו בסטנדרטים החדשותיים של ישראל, השבועות האחרונים היו סוערים וגדושים בסוגיות הנוגעות ליחסי הגומלין שבין הפרט (שיכול לצורך הדיון להיות גם קבוצה מסוימת) לכלל. רשימה חלקית כוללת את יחסי החרדים-חילונים על רקע סערת הדרת הנשים, את העימותים בין נוער הגבעות לצה"ל, את התספורות שמתכננים טייקונים שונים בכספי אג"ח שמוחזקים על-ידי כולנו, את הבקשה של ערוץ 10 לדחות את חובותיו, והרשימה כאמור עוד ארוכה-ארוכה. וכשדנים ביחסים שבין הפרט לכלל, אני חושב מיד על דילמת האסיר, נושא שעליו נכתב כל-כך הרבה שאסתפק בגרסה קצרה.

בואו נדמיין שני אנשים שנקרא להם A ו-B. השניים ביצעו פשע איום ונורא, אלא שהמשטרה לא מצליחה להוכיח את אשמתם. ולכן אם A ו-B ישתקו בחקירה, יקבל כל אחד מהם שנת מאסר אחת בלבד. המשטרה, שמודעת לזה, מתחכמת ומציעה עסקה - מי שיבגוד וילשין על חברו יוכל לצאת לחופשי מיד, בעוד חברו יקבל עשרים שנות מאסר. ומה יקרה אם שניהם יזמרו? אז העונש יהיה 18 שנות מאסר לכל אחד (הנחה של 10% על זירוז החקירה). ניתן לסכם את חוקי המשחק בטבלה שכוללת את שנות המאסר של השחקנים לפי ההתנהלות:

 בוגד שותק

במבט ראשון, ברור מה על האסירים לעשות. עליהם פשוט לשתוק ולשבת שנה אחת בכלא. אבל אם כך היו מתרחשים הדברים, לא היה איש מתעניין בדילמת האסיר.

בואו ננסה להיכנס לראשו של האסיר A. הוא שואל את עצמו: מה החליט לעשות חברו - לשתוק או לבגוד? A אומר לעצמו :נניח B שותק. אם גם אני אשתוק, אשב שנה בבית הסוהר, אבל אם אני אבגוד, לא אשב כלל. כלומר, אם B שותק, מוטב ל-A לבגוד.

ומה אם B החליט לבגוד? אם A ישתוק, הוא יישב עשרים שנה, ואם A יבגוד, הוא יישב שמונה-עשרה שנה. כמו באפשרות הראשונה, עדיף לו גם כאן לבגוד. A מבין שבכל מקרה עדיף לו לנקוט באסטרטגיית הבגידה.

אבל המשחק הזה הוא סימטרי, ולכן גם B, שהתלבט את אותה התלבטות, החליט לבגוד. ומה התוצאה? 18 שנים מאחורי סורג ובריח, אסון עבור שניהם.

בעצם דילמת האסיר מלמדת, בין היתר, על ניגוד האינטרסים האפשרי בין טובת הפרט לטובת הכלל.

איך יוצאים מזה? הנה אחת האפשרויות: נניח ששני הפושעים משתייכים לארגון מאפיה קשוח. בטקס קבלתם לארגון אומר להם ראש המאפיה "יכול להיות ששמעתם כל מיני דברים על דילמת האסיר, אולי אפילו קראתם מאמר או שניים, אז הנה תיקון קטן שהמצאתי בעצמי למשוואה. מי שיבגוד, ישתוק אחר כך הרבה מאוד זמן. לנצח, ליתר דיוק".

חמושים במידע זה, שני הפושעים שלנו מגיעים לחקירה ושותקים כמו דגים באקווריום. מבחינתם התוצאה מצוינת - שנת מאסר בלבד. כלומר בדילמות שבין טובת הפרט והכלל, ייתכן מצב שבו צמצום מספר האפשרויות העומדות לפני השחקנים מביא לתוצאה טובה יותר.

ואיך זה נראה במדינה שלמה?

אחת ההרחבות של דילמת האסיר למספר רב של שחקנים היא דילמה חברתית הנקראת "הטרגדיה של נחלת הכלל" *. את הדוגמה הציג גארט הרדין במגזין Science ב-1968 ועדכן אותה ב-1998.

דמיינו כר מרעה המשותף למספר בעלי עדרים. כדי למקסם את רווחיו, הציפייה מבעל עדר היא שיגדיל את מספר הבהמות. אולם ישנו צד אחר למטבע: בהמה נוספת אולי תניב רווח נוסף, אולם היא תפגע באיכות המרעה. העניין הוא שהרווח הוא אישי לבעל העדר, בעוד שבנזק מתחלקים כולם. לכן, ברמה התיאורטית, לבעל עדר כדאי להוסיף עוד ועוד בהמות, אך הצרה היא, שבדומה ל"דילמת האסיר", אם כולם יחשבו כך, כר המרעה ייהרס משימוש עודף.

המוטיבציה של הרדין לכתוב את המאמר הייתה הגידול המהיר באוכלוסיית העולם, אך ישנן דוגמאות רבות מספור מחיי היומיום שלנו, המתאימות למשל שלו. תשלום מסים, למשל. הרווח מהעלמת מס הוא רב ומיידי ואילו בנזק (פגיעה בכל מערכות המדינה) מתחלקים אנשים רבים. אזרח שדואג אך ורק לטובתו, יעלים מס בכל עת שיוכל. ומה יקרה במדינה שבה חלק גדול מן האזרחים לא מבין שהעלמת מס היא גניבה? מה ההיקף האמיתי של העלמות המס בישראל (כולל תחמוני מס ואימוץ תקנים חשבונאיים חדשים - דברים השמורים אך ורק למשתמשים כבדים בכר המרעה)? ומה אפשר היה לעשות בכל הכסף שנעלם בהעלמות? אולי להגדיל את סל הבריאות, לבנות דיור לחסרי אמצעים, לשפר את הצדק החברתי ואפילו לבנות רכבת מהירה לפריפריה.

והנה דוגמה אחרת שמרתיחה רבים בישראל - הגיוס לצה"ל. הרווח מהשתמטות ברור ומיידי בעוד הנזק מתחלק בין כל תושבי המדינה. אך מה יקרה אם כולנו נעדיף לשבת ב"קפה כאילו" (או בישיבה חרדית) במקום לבלות באוהל בצאלים?

לפילוסוף תומס הובס היה רעיון איך אפשר לפתור חלק מן הבעיות שזה עתה תיארתי. בספרו "הלווייתן" 1651)) הוא אומר שכאשר כל אדם עושה מה שהוא חושב שהכי טוב עבורו, עלולה החברה להגיע לתוצאות איומות ונוראות, ולכן טוב היה אילו קם מלך קשוח וחכם שהיה מלמד "בנחישות וברגישות" את האנשים איך לשחק בניגוד לנטיותיהם הטבעיות.

וכאן אני חוזר לפתיח בניסיון לסגור את המעגל; להתמודדות עם יחסי הפרט והכלל ישנם פתרונות רבים. חינוך, הפרטה, רגולציה, ענישה, שיתופי פעולה, חוקים נוקשים ועוד ועוד, אך אין פתרונות קסם ומי שמבטיח כאלה (והיו כמה וכמה כאלה) בסך הכול זורה חול בעיניכם. הסיטואציות מורכבות יותר ממה שנדמה לנו ואין זה משנה מה נדמה לנו.

אלינור אוסטרום קיבלה פרס נובל לכלכלה בשנת 2009 על מחקרה בתחום ואתם מוזמנים לצפות בהרצאתה בנושא (אם אין לכם אלרגיה לגרפים). חפשו Tragedy of Commons Elinor Ostrom ביוטיוב.

haims@globes.co.il