"אפשר להיות מיזנתרופ מוחלט במציאות - ואהוב ומשתף מאוד בפייסבוק"

תשאלו את יסמין לוי מה אומר לה המושג "לבד", ותקבלו בתשובה עיניים נוצצות. לוי, כתבת "7 ימים" ואושיית פייסבוק עתירת לייקים ותגובות, מנהלת זוגיות עם גל מור, מייסד ומנהל האתר "חורים ברשת", מהאתרים הפרטיים המובילים בישראל. יחד הם שולטים במדיה החברתית, אבל ככל שעוברות השנים, מצמצמים את מעגל הסובבים אותם במציאות. הנוף האהוב עליהם הוא קירות הבית, והחבר הטוב ביותר הוא זה שיודע שאם יש לו מה להגיד, עדיף שיסמס ולא יצלצל. בוודאי שלא יבוא לבקר. "יש לי אותי, את בן זוגי, את אבא שלי ושתיים וחצי חברות טובות, וחוץ מזה, אני לא צריכה קשר נוסף עם העולם החיצון", מסבירה לוי.

הצליל של המילה "מיזנתרופית" מרגש אותה וערב לאוזניה לפחות כמו הצלילים של להקת האדיטורס, שהופעתה בארץ הביאה להיכרות עם מור. "דווקא היו לי הרבה חברות בילדותי, גם בתקופת ההתבגרות שלי לא הייתי לבד. התגלגלתי לכל מיני חבורות, ניסיתי והתנסיתי. אבל בשנים האחרונות יש לי צורך להיות לבד. יש אנשים שהרבה חברים זה משהו שממלא אותם, אותי זה מרוקן. גל אפילו יותר קיצוני ממני. העולם שלו זה העבודה שלו, הבת שלו, אני וחבר טוב אחד. כשאנחנו ביחד, אנחנו לגמרי מספקים אחד את השני. לפעמים אנחנו יוצאים למסעדות, אבל את רוב חיינו אנחנו מעבירים כאן, אחד עם השני. למה לזוז מהבית? בשבילי שיא הספינינג זה ללכת מהסלון לחדר השינה".

- עד כמה שבן זוג מספק, הוא לא ממש מחליף ערב בנות או שיחת נפש עם חברה טובה.

"חברה טובה אחת על בסיס יומי זה משהו שיחרפן אותי, זה סמולטוק בגרוש וחצי, ולשבת עם חברות זה לחפור על אותם נושאים ולהתחרות על תשומת לב. אחת אומרת 'אני אתחיל', אחרת מודיעה 'עכשיו אני', ומתי יגיע תורי? אחרי שעה אני מתחילה להרגיש חולה ועפה הביתה.

"יש לי שתי חברות שאני אוהבת, קורין אלאל ורותי זוגתה, שאיתן אני נפגשת מדי פעם, אבל הן לא היחידות. בכלל, תמיד נטיתי להתחבר יותר לבנים - הם פרקטיים, שכלתניים, הרבה יותר ישרים וכנים. הם גם נוטים להיות מופנמים, ולא מדברים הרבה. זה מתאים לי, כי יש בי משהו אגוצנטרי".

- מה קורה כשחברות מציעות לך להיפגש לקפה קצר, או להעביר ערב בפאב?

"אני נמנעת. הגעתי למצב שכבר לא נעים לי לומר, 'נכון, חייבים כבר לשבת לקפה. שבוע הבא סגור, טוב?', כי באותה שנייה שאני אומרת את זה, משהו בי יודע שזה לא יקרה. שוב הולכתי חברה שולל. ופאב? אין מצב. מעולם לא הבנתי למה אנשים בוחרים במודע להיות במקום שלא נושמים דבר חוץ מעשן, וכל הזמן דוחפים אותך ושופכים עליך דברים. אותי זה מכניס לקלאוסטרופוביה".

מור: "אנחנו לא מכוונים למציאות של להיות לבד בחדר אטום כל החיים שלנו, יש לנו תקשורת אנושית כל הזמן. להיות לבד זה לא אומר להיות בודד. יש מי שטוען שרשתות חברתיות זה משהו מנוכר שיוצר אנשים בודדים, אני דווקא מוצא בהן ברכה. באמצעותן אנשים התחילו שוב לדבר אחד עם השני. אני מעלה סטטוס, ובבת אחד תופס 200 אנשים, שלכל אחד מהם תהיה תגובה מחכימה אחרת. עם זאת, עדיין יש יחידות אינטימיות של זוגיות ומשפחה, ואנחנו לא אמורים לחקות בפייסבוק את מערכות היחסים האמיתיות שלנו".

כיף להיות לבד בחגים

לוי נולדה בסן פרנסיסקו לפני 36 שנה, ונדדה בין מדינות בעקבות עבודתו של אביה, מהנדס שדות תעופה. כשהייתה בת 11, שבה משפחתה לישראל, הוריה התגרשו וה"לבד" הפך מציאות עבורה. אמה, שחקנית התיאטרון והקולנוע ברכה נאמן, השאירה את שני ילדיה הקטנים, דרור בן ה-14 ויסמין בת ה-11, בחזקת אביהם ברמת אביב, ועברה להתגורר לבדה בתל אביב. לפני כשבע שנים נפטרה, בת 64, והותירה אחריה זיכרון של אישה גבוהה ויפה, חזקה ועצמאית, שבזה למוסכמות ועשתה כל שנפשה חפצה בו.

לכאורה, זו גם סיבה טובה לכעס ותסכול של הבת שנשארה לבד מאחור. "היו רגעים של כעס", היא מודה. "כילדה קטנה רציתי חיבוק של אימא, ולא הבנתי למה ואיך היא ויתרה עליי. אז גם לא היה מקובל שאבא מגדל את הילדים, ושאלו אותי הרבה פעמים למה אני גדלה עם אבא ולא עם אימא. עם השנים התחלף הכעס להבנה והשלמה, וחלק מה-DNA של אימא שלי התחיל לזרום גם בדמי".

- מה הבנת, בעצם?

"שאימא שלי פשוט לא הייתה בנויה לאמהות ביי-דה-בוק, כמו שאנחנו מכירים. היא בחרה לחיות בבוהמה התל אביבית ולהיות מוקפת בהמון אנשים, עד שהבינה כמה שהעולם הזה צבוע, וכשהחליטה כך, התרחקה מזה כמו גדולה".

- אבא שלך הצליח למלא את החלל?

"גדלתי עם אבא תומך ועוזר ואיש מדהים. הוא היה מאופק רגשית וקשוח והקפיד על משמעת. כשאימא שלי נפטרה, משהו בו נפתח והיום הוא חבר. הוא עשה את המאסטר שלו בלימודי ה'לבד'. הוא מעולם לא התחתן שוב, ולא הביא אישה אחרת הביתה במקום אמי. כשהייתי בת 18 הוא נסע בעקבות עבודתו למונגוליה ל-13 שנה, וחזר לפני כשלוש שנים. היום הוא חי לבד, בשכנות אליי. עם אחי, שחי היום לבדו בארה"ב, אין לי כמעט כל קשר, ובעצם כל אחד מהמשפחה המצומצמת שלנו חי את הלבד של עצמו".

- גדלת עם אביך, ודווקא דמותה של אמך מרחפת בפוסטים שלך בפייסבוק.

"נהגנו להיות בכל החגים ביחד, רק שתינו. אחרי שהיא נפטרה החלטתי להעביר את החגים לבד, ולא ללכת לאף אחד שיזמין אותי. לא רציתי להכניס אף אחד למשבצת הזאת, מה גם שאין לי בעיה לשבת בחגים לבד, להפך, שיא התענוג זה להעביר יום כיפור לבד.

"שמרתי על ההחלטה הזאת הרבה שנים, עד שהכרתי את גל. היום אני מציינת חגים עם ההורים שלו, אנשים נעימים שלא חופרים לי בנפש. אין ספק שמשהו בניתוקים שחוויתי כילדה לימד אותי לא להתגעגע לדברים, ולא להתחבר לשום דבר עד הסוף. אני אדם רגשי מאוד, אבל השכל מנצח, ואם צריך לנתק, אני לא חושבת פעמיים ועושה 'קאט'.

"מעולם לא הרגשתי בדידות כי הייתי לבד. גם בתקופות שלא היה לי בן זוג, שמחתי לחזור לבית ריק. יש שלווה במהות של אדם שבוחר להיות עם עצמו. הטעות האנושית היא לחשוב שצריכים להיות מוקפים בהרבה אנשים כדי למלא חללים בנפש. אם יש אדם אחד שמכיל את החלל, מסתפקים בו, וגם בלי אף אחד אפשר למלא את החלל.

"אצלי המוח עובד כל הזמן, ואני יכולה להעביר שעות בהנאה שלמה עם העולם הפנימי שלי. לשוטט בבלוגים של צילום, להתעדכן במוזיקה ובחדשות ולקרוא מגזינים. שרק לא יציקו לי, והזמן עף לי בכיף. אנחנו חיים בעולם שהוא כמו חנות ממתקים. כולם רוצים סיפוק מיידי מעוד ועוד ממתקים, ולא שבעים".

האדם עושה את המדיום

מור, 39, גדל בחיפה, במשפחה בורגנית. "אני ישראלי, אבל לא ישראלי טיפוסי", הוא מסביר. "אימצתי מהבית קודים של נימוס אירופי. חשוב לי לשמור על הספייס של האחר ושישמרו על שלי, ואני לא מסוגל לסבול כשמתקרבים אליי בתורים".

הוא פרוד, מגדל את בתו במשמורת משותפת עם אמה. במשך כמה שנים היה עורך ערוץ הטכנולוגיה ב-ynet, ולפני כשנתיים החליט לעזוב ולהתמקד באתר שלו, "חורים ברשת". "מעולם לא חסר לי קהל, והחלטתי להפוך את זה לעסק. הרגשתי שהגיע הזמן לעשות מה שטוב לי ולא מה שטוב לאנשים אחרים.

"האתר שלי מספק מידע והשראה בכל הקשור במדיה החדשה ובתרבות הדיגיטלית, אפילו שמעון פרס, נשיא המדינה, נתן לנו ראיון, אירוע נדיר לאתר פרטי. נכנסים אליו 200 אלף איש בחודש, והוא נותן לי סיפוק מיידי. יסמין ואני חייבים סיפוקים מיידיים. לעומת הדפוס, כאן אני מעיף לאוויר משהו בשנייה שהוא מוכן, ישר מקבל לייקים, תגובות, סטטיסטיקה, ועוברים לדבר הבא".

- יסמין מקבלת הרבה יותר פידבקים ממך.

"אני מודע לזה, ואני הראשון שעושה לה לייק. מחקרים הוכיחו שנשים מצליחות יותר ברשתות חברתיות. וליסמין בכלל יש שילוב של מילים מאוד מסוימות, וניסוח שונה מניסוח טיפוסי של נשים".

- נשים אולי יותר מצליחות, אבל גברים ממנפים את זה הלאה.

"יש המון גברים שחיים בפייסבוק כמו בתוך שדה ציד. אבל זה האדם שעושה את המדיום, ולא להפך. כל התנהגות במדיה הדיגיטלית תלויה בתיק האישי ובשריטה של כל אחד מאיתנו. כשאדם לא מרוצה וממורמר, הוא ישתמש בכל דבר כזה כדי לרמות ולשקר. מי שמסופק, ישתמש במדיה הזאת כמשהו משלים, כדי להכיר אנשים בצורה חיובית. דווקא כמות הגירויים העצומה מהווה מבחן לאנשים כמה הם חזקים ומסופקים ממה שיש להם".

לוי: "רוב האנשים חיים לפי תדמיות ומנסים לעשות הכול כדי שיחשבו שיש להם הרבה חברים. ככתבת רכילות עברתי ממסיבה למסיבה וראיתי הרבה אנשים שהפער בין מה שהציגו כחיים שלהם למה שהיו, באמת היה ענק. אני מכירה אנשים בתל אביב שכל שני וחמישי יש להם בחורה חדשה, אבל בסוף היום הם חוזרים הביתה לבד, העיקר שיגידו 'וואו, איך הוא שולט בעיר ומקושר ואוהבים אותו'.

"אנשים יושבים לבד בקפה ומנסים להיאחז במחשב הנייד שלהם, שרק לא יגידו 'אוי אין לו חיים, איזה מסכן'. אין לי מחשב נייד וגם לא אייפון, לא אכפת לי לשבת לבד בקפה ולהיראות הכי חסרת חיים, או ללכת לבד לסרט. אני גם עושה שופינג לבד. ממש לא אכפת לי מה יחשבו עליי. אני בזה לאנשים עם מסכות".

- להיות ביחד זה לא רק לשמוע קיטורים, אלא גם לקבל תמיכה. זה לא חסר לך?

"זה לא שאני לא מייחסת חשיבות לתקשורת בינאישית, אבל מצאתי את זה בפייסבוק. עם הזמן הרגשתי שאני חייבת משהו שיותר יגרה אותי אינטלקטואלית ומנטלית, נעשיתי חסרת סבלנות לשיחות מעמיקות באמצע החיים, ולחור הזה נכנסו הסטטוסים, שהם לא משהו שמחייב. אתה כותב, קם, חוזר, לא מחויב בזמן.

"יש גם אלמנט של הפתעה, מה תהיה התגובה הבאה. בפייסבוק אני מרגישה כמו מנחת קבוצות, כמו מנחת דיון פוליטי, ומנצלת את הבמה לבטא את עצמי ולהעביר את עצמי לכמה שיותר אנשים. הרשתות החברתיות שינו סדרי עולם, כל אדם הפך לגוף שידור עצמאי. זה תהליך שעוד יוקצן בעתיד - כל אדם יוכל להפוך למדיה, לאתר תוכן שכל אחד יוכל לצרוך ממנו, ואפשר יהיה להיות מנוי לאדם בדיוק כמו לעיתון".

לארח? Never!

- אתם מקפידים לנסח את עצמכם במדיה החברתית, אבל להבדיל מדפוס, סטטוסים נעלמים במהירות שיא בתוך הפיד.

לוי: "באמת קצת עצוב שסטטוסים שאני חושבת עליהם הרבה יורדים מהר לתהומות הנשייה הווירטואליות, אבל מה, נושאי שיחה בחבורות לא נגמרים בצ'יק? את נמצאת באיזו חבורה, ובזמן שאת מדברת עם מישהו, העיניים שלו כבר עברו למקום אחר.

"אנחנו חיים בעולם של ניכור. לא אתפלא אם כשמישהו יעצור אותי ברחוב וישאל לשלומי, ואשיב שאני שוקלת התאבדות, הוא יגיד, 'הא, כן? סבבה', וימשיך הלאה. אנשים עוצרים לא בשביל להקשיב, הם רוצים לשפוך את הצרות שלהם, ולא באמת רוצים לשמוע את הצרות שלך".

- בפייסבוק הם מוכנים לקבל את זה. רוצים אפילו.

"הבנתי שאפשר להיות מיזנתרופ מוחלט במציאות, ולעומת זאת אהוב ומשתף מאוד בפייסבוק. נכון להיום יש לי כמעט 3,300 חברים בפייס, בעוד שבמציאות אני בקושי סומכת על ארבעה אנשים. האהבה של חברים בפייס מרגשת, אבל הם מכירים רק צדדים מאוד מסוימים בפרסונה שלי. קל יותר לכתוב 'אוהב אותך' מאשר לאהוב באמת.

"בפייסבוק אני הכי לבד, אני לא צריכה לדבר, יכולה להיכנס ולעשות כמה דברים במקביל. כשהטלפון מצלצל וזה לא קשור לעבודה, זה מפחיד אותי, זה רגע שבא לי למות. אני לא רואה הצדקה לדיבורים כשיש מיילים והודעות sms. ככה אני מנהלת את התקשורת שלי".

- זה נושא שעלה פעם בשיחה עם פסיכולוג?

"כן, אבל בטיפול נקודתי. בהתחלה זה היה בסדר. אחר כך התחלתי לחשוב מה צריך להגיד ולעשות כדי לבדר אותו, ושלא ישעמם לו. בשלב ב' את מסתכלת עליו ורואה שיש לו ג'ינס של דיזל שיכולת לקנות לעצמך במקום לשלם לו".

- מתי בכל זאת אתם רואים אנשים? בשישבת, למשל, אתם מארחים?

לוי: "לארח? Never. רק המחשבה על זה עושה לי רע".

מור: "להיות עם אנשים דורש מאיתנו אנרגיה וכוח, להיות עבורם סוג של בדרנים, לעניין אותם. אני לא רוצה לארח, כי זה אומר להקדיש הרבה מאוד אנרגיה למעט מאוד אנשים. הרשתות החברתיות מאפשרות לנו לחלק את הקשב עם הרבה יותר אנשים ולהיתרם על ידם, במקום להיות כל יום שישי עם אותם שלושה או ארבעה זוגות ופיצוחים. להישמע לקודים חברתיים גורם לי להרגשה של זיוף וצביעות".

- אתם קוראים ספרים יותר מאחרים?

"בקושי", מודה לוי. "אבל הרומן הסאטירי של אנדריי קורקוב, 'המוות והפינגווין', מונח תמיד ליד מיטתי. אין טוב ממנו כדי לחדד את הניכור בעולם. הגיבור הוא איש בודד שמגדל פינגווין בבית, ויש שם סצנה קורעת, כשהפינגווין שם את ראשו על הברך שלו, כדי לנחם. את מבינה לאן הגענו? האדם מתחבר לחיה הכי קרה שיכולה להיות, כדי לחפות על הבדידות. זה הניכור שיש במדינה היום".

- יום אחד תגיעו הביתה, תפתחו את הדלת, ובפנים יחכו לכם אנשים שצועקים "הפתעה".

לוי: "אני קופצת באותה שנייה מהחלון".

מור: "גם לי זה נראה סיוט".

מי צריך ילדים

נכון לעכשיו הם מתגוררים בדירות נפרדות, אבל בקרוב יאחדו כתובות. על קיר הסלון של לוי תלויה תמונה יחידה שקיבלה מסבה, שרכש ואסף אמנות מאמנים צעירים. במרכז התמונה אישה צעירה ועצובה, שמחזיקה בידיה בובה.

- יגיע רגע שבו אכנס לסלון ואמצא תמונה של הילדים שלכם ליד התמונה הזו?

לוי: "אני עדיין זוכרת את הרגע שבו אימא שלי לקחה אותי הצידה ואמרה לי: 'שלא תעזי להתחתן לעולם'. רק לאחרונה אבא שלי אמר לי 'אל תביאי ילדים בעידן הכלכלי הנוכחי, מה את צריכה את זה?'

"אני לא סגורה על עצמי בעניין הזה. תלוי באיזה יום את תופסת אותי. לפעמים אני אומרת לעצמי שאני הילדה, ובא לי להישאר כזאת עד גיל 60, ולפעמים אני אומרת לעצמי שאני חייבת להביא ילדה לעולם, כי מה, לא תהיה עוד אחת כמוני?".