מסדר זיהוי

יום שני, שמונה בערב, סינמטק תל אביב. האירוע: הפרמיירה של סדרת טלוויזיה חדשה בשם "המיוחדת", שאמורה לעלות מתישהו בקרוב בערוץ 2. יש פה מלא סלבס, מכריז הצלם כשאני פוסע מעדנות על השטיח האדום ונכנס לאגף החדש של הסינמטק, וכשאני אומר "פוסע מעדנות" אני מתכוון לזה שאני מפלס את דרכי בעזרת מרפקים, ציפורניים ושיניים בין המון סלבריטאים וצלמים שמצלמים אותם ומראיינים אותם על רקע שלט עם הלוגו של רשת. אני לא מזהה אף אחד. מי אלה, אני מנסה לחקור, ומגלה שמדובר באליטה של האליטה: מתמודדי המירוץ למיליון ושאר פליטים וניצולים מתוכניות ריאליטי. אנשים שמהכלום באו ואל הכלום יחזרו בעוד רגע.

כבר הרבה זמן לא הייתי באירוע מהסוג הזה, וכמה לא התגעגעתי. צפוף נורא בלובי החדש והדי כעור של הסינמטק, ואני חותר אל עבר הבר. לוקח לי המון זמן להגיע כי כולם סביבי מתנשקים כל הזמן ואומרים זה לזה דברים כמו "אהבתי את מה שעשית ב...", כשברור שאין להם מושג עם מי הם מדברים. היי, אני שומע נערה מכריזה מאחוריי בהתרגשות אין קץ, הנה גיא פינס!

אני מגיע לבר. יש רק למברוסקו. אני עומד שם לא מעט זמן, אבל נראה שאני שקוף לגמרי מבחינת הברמן, הוא מוזג רק לסלבריטיז שאני לא מכיר; בכל פעם שהוא אומר לאחד מהם "מה קורה אחי?", הוא נראה כמי שראה את השכינה. עד שיגיע תורי אני מצותת לאיש מכירות שעומד לידי ואומר לשתי גברות: בקיץ הייתה מחאה חברתית שלא יצא ממנה כלום, אבל המחאה הבריאותית פה כדי להישאר. הוא משווק כריכים.

אחרי כמה דקות כבר נמאס לי לחכות. שייחנקו עם הלמברוסקו שלהם. מה גם שיש מחדל: גביעי היין החד-פעמיים נוזלים, כי עוזר הברמן היה גם הוא עסוק מדי בלשחק אותה סלב בעצמו ושכח להבריג היטב את התחתיות. אני נוטש בהפגנתיות, שלא עושה רושם על אף אחד.

פרדוקס המפורסם שיושב לבד

יש פה גם המון אנשים מ"התעשייה", שחולקים ביניהם הרפתקאות מסמרות שיער מחדרי העריכה ואומרים זה לזה "אין עליך". אני עוקף אבא אחד עם שתי בנות-עשרה מתבגרות, שדורשות במפגיע לדעת איפה עופר שכטר ונרגשות עד אין קץ מאיזו בחורה שקוראים לה כרמית. אחת מהן ממש על סף בכי. פה ושם אני מזהה מישהו, כמו רמי קליינשטיין או שלום אסייג או נאור ציון.

קשה לזוז וקשה לנשום. בכוחותיי האחרונים אני חותר אל עבר היציאה, לשאוף קצת אוויר צח ולהגשים הלכה למעשה את אחד הציטוטים החביבים עליי מ"התפסן בשדה השיפון": בהפסקה יצאנו עם כל הנאדות לעשן סיגריות. אז עכשיו אני עומד בחוץ, וגם כאן מלא. כתבת ברנז'ה אחת ניגשת אליי ויחד אנחנו מקללים את כל העולם ואחותו.

יש כל-כך הרבה סלבריטאים דרג ז' במדינה הזו שזה משהו, והם כולם כל-כך נהנים מהרגע שלהם מול המצלמות. זה קצת עצוב. בשנותיי הרבות ככתב הרכילות של G ראיתי כל-כך הרבה כאלה, באים והולכים בלי להשאיר ולו שריטה קלה על לוח הנצח. אז נכון שהם חיים את הרגע, שזה דבר טוב כשלעצמו, אבל לחיות את הרגע בלי טיפה מודעות לעובדה שהוא יחלוף הופך את כל העניין למעורר רחמים. כבר היום, בשיא תהילתם המדומה, אף אחד לא ממש בטוח מאיזו תוכנית הוא זוכר אותם, אז מה יהיה בעוד שבועיים?

אני מסתכל עליהם. לפעמים אפשר לקבל את הרושם שניצוץ קטן של מודעות ניעור שם, במיוחד כשהצלמים מפנים את העדשות אל כוכב חדש מהם בשלוש דקות. נדמה שאז הם מקבלים הצצה פתאומית אל אכזריותו של הזמן וחוסר התוחלת השורה בכול, אבל הניצוץ כבה מיד, כגפרור בגשם, והם עוטים על עצמם את החיוך הכי יפה והכי מזויף שיש להם, כצעיף, וממשיכים הלאה. אחרי הכול, אף אחד לא רוצה לראות אנשים עצובים בפרמיירה.

ובכל זאת, עצוב היה לראות שחקנית תיאטרון ותיקה ומכובדת אחת, מהטובות ומהמוערכות, שעמדה שם, לבושה במיטב מחלצותיה בלי שאיש זיהה אותה או צילם אותה או ראיין אותה. אף כתב ברנז'ה או צלם רכילות לא הביע עניין. הבטתי בה, בשחקנית הזאת. לא היה נראה שאכפת לה במיוחד, אבל לי היה אכפת, או אולי היא רק עשתה את עצמה שלא אכפת לה, ואז רק אכפת לי יותר. זה קורע לי את הלב בכל פעם מחדש, לראות מפורסם שאף אחד לא ניגש אליו. אדם מפורסם עומד לבד זה פרדוקס שאין ליישב אותו.

אני חוזר פנימה, אל הדוחק הבלתי נסבל. לוקח לי המון זמן להגיע מנקודה לנקודה, וכל הזמן הזה רק מגיעים יותר ויותר אנשים ונדחסים פנימה. בכל הקונגרסים והוועידות הכלכליות שאני הולך אליהן המשתתפים הולכים עם תגים ועליהם שמותיהם ושמות החברות שבהן הם עובדים. אני דורש להנחיל את הנוהל המבורך הנ"ל גם על אירועים מהסוג הזה. זה יכול היה לעזור לי מאוד. אבל נראה שמה שטוב להייטקיסטים, ולאנשי תעשייה, חינוך, ממשל או פיננסים, לא טוב מספיק לאיזו סלבית-דמיקולו שלפני רגע הושלכה בשידור חי באיזה משדר הדחה מיוחד.

בסוף מכניסים אותנו לאולם. אני תופס מקום על המדרגות ליד היציאה. בכיר ברשת עולה לבמה, פותח במה שנראה כפתיחת חובה: הטלוויזיה הישראלית במצב קשה, הוא אומר, קשה מאין כמותו. אחר כך הוא מהלל את הסדרה: חדשנית, נועזת, פורצת דרך, יצירתית, תצוגת משחק שטרם נראתה ועוד. אחר כך מקרינים את הפרק הראשון.

לפני כמה שנים הוצע לי להיות מבקר הטלוויזיה של עיתון גדול. הייתי טיפש מספיק בשביל להסכים, אבל בר מזל מספיק בשביל שהמינוי לא יצא לבסוף לפועל. כך שבאמת אין לי שום דחף או צורך לבקר את מה שראיתי. תראו בעצמכם. ולא שיש לכם ברירה, אחרי הכול זה בערוץ 2.

g@globes.co.il