מבוכים ודרקונים

כן, יש איזה 1.35 טריליון סינים, לא כולל את הפזורה הסינית המתעצמת והולכת. סין היא היצואנית הגדולה ביותר בעולם. סין היא הכלכלה השנייה, עוד מעט הראשונה, בעולם. עוד מעט סין תהיה צרכנית הנפט הגדולה בעולם. מהירות התאוששותה מדורות של פיגור ושל ניצול אינה חדלה לעורר השתאות; אינה חדלה לעורר פחד.

אף על פי כן, לא ראינו עדיין אוניברסליזציה של החוויה הסינית. מכוני קונפוציוס הממומנים היטב מפיצים את השפה הסינית, וטוענים שהם גם מפיצים את תודעת סין ואת ערכיה. אולי, ואולי לא, ואולי עדיין לא.

השבוע נולדה שנה סינית חדשה. במחזור בעלי החיים של הלוח הסיני, השנה הזו נושאת את השם "שנת הדרקון". היש שם יאה יותר. 2012, האחרונה במניין המאיה, אינה נקראת על שם קוף, או על שם נחש, או על שם תרנגול, או על שם חולד. דרקון: כל מה שתרבות המערב חשבה מאז ומעולם על "הסכנה הסינית" ולא העזה לשאול. מדוע בעצם "שנת הדרקון", כאשר אפשר לדבר על "מאת הדרקון", אם לא על המילניום כולו.

אולי יבוא היום שבו רשתות הטלוויזיה, או לפחות ערוצי האינטרנט, יעבירו בשידור חי את טקס התחלתה של שנה סינית חדשה. ממלא מקומו של קונפוציוס עלי-אדמות יעמוד בצל חומותיה של העיר האסורה בבייג'ינג, ויברך את העולם ב-50 לשונות ב"שנת הרמוניה ומשמעת". ביום ההוא, העולם כבר יהיה ממושמע מאוד. אפילו קריאות-ביניים וכתובות גרפיטי יהיו רשומות במכון קונפוציוס המקומי בשכונת מגוריכם. כל הרהור יתנקז אל מרכז-הפיקוח במושבת החלל החיצון הסינית, המרחפת בין הירח ובין מאדים. זוכרים את הבדיחה העתיקה, מה יקרה אם כל הסינים יעמדו זה על כתפי זה? תשובה: הם כבר עומדים.

לא הייתה דרמה

הפחד מפני סין מספק הרבה משרות מלאות. כמו כל פחד, אפשר למצוא בו סימנים של היסטריה, של דעות קדומות ושל בורות. אבל לא פעם נדמה שסין עצמה יוצאת מגדרה לאשר את הדעות הקדומות ולאשש את הפחד.

למרבה הנוחות, השנה הקודמת הסתיימה בלי דרמה. בימים האחרונים שלה, טייוואן ערכה בחירות לנשיאות. בייג'ינג אינה מכירה בעצמאות טייוואן, אבל היא העדיפה את הסטטוס-קוו. המפלגה השלטת בטייוואן אינה רוצה איחוד, אבל לפחות אינה מדברת על פירוד מלא. אילו ניצחה האופוזיציה, בייג'ינג הייתה מסיימת את השנה באיומים ובצחצוחי-חרבות. טייוואן, אולי יותר מכל עניין אחר, עלולה לגמול את סין מעכבות רציונליות, ולהוציא אותה למלחמה. התוצאות יהיו הרות אסון, גם צבאית, גם מדינית וגם כלכלית.

שנת הדרקון עומדת בסימן עצבנויות ואי-ודאויות. במהלכה מתחילה סין את חילופי המשמרות שלה. עד סוף השנה הבאה תתייצב בראשה נבחרת מדינית ומפלגתית חדשה: מזכ"ל מפלגה, נשיא, ראש ממשלה, חברי הפוליטביורו, בייחוד חברי הוועדה המתמדת של הפוליטביורו. לסין אין דיקטטור, אבל יש אוליגרכיה זעירה.

זו תהיה הפעם השלישית שחילופי משמרות כאלה יוצאים אל הפועל. הנהיג אותם דנג שאופינג, אשר התחיל את הרפורמות הכלכליות לפני 35 שנה. הוא היה המנהיג העליון עד יום מותו. הוא לא היה זקוק אפילו לתואר רשמי.

סידורי הירושה נועדו להבטיח שלסין לא יהיה עוד דנג שאופינג, או בוודאי עוד מאו צה טונג. היא אינה זקוקה לאלים, או לקיסרים אבסולוטיים. היא זקוקה למנהלים פרגמטיים, שלא יחפשו לגיטימיות בכיכרות הערים, אלא יסתפקו בזו המואצלת עליהם באמצעות המונופול השלטוני של המפלגה.

200 הם רק האוונגרד

ב-1989, לאחר טבח הסטודנטים בכיכר טיינאנמן, שורה של יודעי-סין במערב טענו במלוא התוקף של מלומדותם, כי המשטר איבד את "המנדט השמיימי". זו תפיסה סינית עתיקה על מקור הלגיטימיות של השליט. פילוסופים מערביים מודרניים היו מעדיפים להגיד "אמנה חברתית". יודעי-סין מיהרו קצת יותר מדי. המשטר לא רק החזיק מעמד, אלא רכש מקור חדש של לגיטימיות: פיתוח כלכלי מואץ. תמורתו הוא דרש יציבות.

בשביל ניצולי מהפכת התרבות של מאו, יציבות התחרזה עם ההנחה שכיכרות מרכזיות ושדרות רחבות נועדו לתיירים ולמכוניות בלבד, לא לתהלוכות של המונים. מכל המשטרים הטוטליטריים של זמננו, אפשר שלא היה להוט פחות מן המשטר הסיני הנוכחי להוציא המונים אל הרחובות, אפילו לא כאמצעי של אחיזת-עיניים.

המשטר נחל הצלחה חלקית, אבל חשובה: לא צמחה אופוזיציה פוליטית של ממש. אין דבר הרחוק יותר מן הדעת מ-50,000 סינים מפגינים נגד המשטר במרכז בייג'ינג או שנחאי, כפי שקרה במוסקבה בחודש שעבר. אבל המונים (יחסית, כי מה הם 10,000 בארץ של 10,000 כפול 10,000) יוצאים אל הרחובות בערי מחוז רחוקות, במרכזי תעשייה, בכפרים נידחים, בייחוד כדי למחות על שחיתות ועל שימוש לרעה בכוח של אליטות מקומיות. בזכות האינטרנט, המוני סינים פסיביים לומדים במהירות על כוח העם.

המשטר טוען שמספר הדיסידנטים הפעילים בסין קטן עד גיחוך. הדלפה אחרונה העמידה אותו על 200 (אנדריי סחרוב נהג להגיד שבכל ברית המועצות לא היו יותר מ-900 דיסידנטים). אבל אם יש רק 200, מדוע המשטר רודף אותם בחימה שפוכה? בהתקרב שנת הדרקון נפסקו עונשי מאסר דרקוניים חדשים לדיסידנטים.

התשובה המשוערת היא ש-200 הם רק האוונגרד, רעיון המוכר יפה לכל מרקסיסט-לניניסט-מאואיסט. צריך אומץ לב נדיר כדי להיות דיסידנט, ורוב בני האדם, כולל אנשים הגונים בהחלט, אינם מבורכים באומץ הזה. אבל אין זאת אומרת שהרוב אינם רוצים חירות.

הבחירות בטייוואן העניקו הזדמנות מעניינת להציץ במשאלות-הלב של סינים רבים. הם עקבו בהתרגשות, מבלוגיהם הזעירים, אחרי החיזיון הבלתי נתפס הזה: סינים אחרים נאבקים בבחירות דמוקרטיות, מרימים את קולם באי הסכמה, מפגינים לטובת רעיונותיהם - ומצביעים מאחורי פרגוד מבלי להיאסר.

יום אחד זה יקרה גם בסין. אולי. שנת דרקון טובה להם.

לרשימות קודמות: yoavkarny.com