הנקראות ביותר

פורטפוליו / אורי להב

גיל: 39. תפקיד: מנכ"ל סמל"ת

אני: תחרותי, אוהב חברה, לוקח דברים בקלות יחסית ושם אותם בפרופורציה, אוהב ליהנות מהחיים.

ילדות: חדרה. אבא, מנהל בכיר בבנק לאומי, עלה לארץ מרומניה בגיל 4. אימא, מורה לעולים חדשים, דור רביעי בארץ. הם נפגשו וילדו אותי ואת אחותי.

כדורסל 1: התחלתי לשחק בגיל 9 במכבי חדרה, ומחוג זה הפך למשהו שהייתי טוב בו ולבונדינג עם אבא, שהיה עסקן באגודה. בגיל 15, כשהתחלתי לשחק בנבחרת ישראל הצעירה, הבנתי שזה תחום שבו אתפתח.

ספורטאי מצטיין: בגיל 17, כשחתמתי על החוזה הראשון והתחלתי להרוויח כסף, הפכתי לכדורסלן מקצועני. עברתי לשחק בגבת, התאמנתי פעמיים ביום וגרתי רחוק מהבית. במהלך השירות נפצעתי בברך והייתי מושבת לתשעה חודשים, כך שהייתי גם ספורטאי מצטיין וגם מתנדב. לקראת סופו, כששיחקתי בגליל עליון, פגשתי את נועה וקיבלתי הצעה מצוינת מהפועל אילת.

נועה: אשתי, ילידת כפר בלום, דוקטורנטית בתחום קשרי קהילה ועוסקת שנים במגזר השלישי. התחתנו בקפריסין ויש לנו שני ילדים.

כדורסל 2: עברנו לאילת, אחר כך חזרנו לחדרה, ואז הגעתי להפועל תל אביב, הקבוצה שאני מזוהה איתה עד היום. הייתי שם שש שנים, ובגיל 28 החלטתי לפרוש, כי נמאס לי מהעסקנות בענף. חוץ מזה, לא רציתי לפרוש מבוגר ואז להיות סוכן ביטוח או לנהל חנות ספורט. כיוון שהיה לי תואר ראשון במינהל עסקים, שסיימתי בהצטיינות, החלטתי לנסות להיכנס לעסקים. את התואר השני עשיתי תוך כדי עבודה.

קריירה: כשהכנתי קורות חיים, חוץ מלציין את העובדה שזכיתי בגביע קוראז' והייתי קפטן הפועל תל אביב, לא היה לי מה לכתוב שם. החלטתי לרדת ולשחק בליגה השנייה בגבעת שמואל, העיקר להתחיל לעבוד. בדיוק פה, במעבר בין התהילה, ההכרה, מחיאות הכפיים והתמונות בעיתון, לעבודה אפורה, חסרת האדרנלין, הרבה ספורטאים נופלים.

רכב: דרך הכדורסל הציעו לי לעבוד בסוכנות של חברת UMI בפתח תקוה, ואחרי שנה וחצי עשו לי הד האנטינג בצ'מפיון מוטורס והפכתי למנהל המכירות הראשי של סיאט, ואחר כך למנהל רשת הסוכנים, מנהל מכירות ארצי ומנהל שיווק ומכירות. ואז קיבלתי הצעה לנהל את חטיבת פולקסוואגן ולהפוך למספר שתיים בקבוצה.

גרמניה: אני זוכר את הפגישה הראשונה שלי שם עם מנהל מקומי, שביקש ממני לספר על התוכניות שלי. פתחתי את הדף והתחלתי לדבר על החודש הבא, והוא אומר לי, בוא נדבר על 2018. חשבתי שהוא מסתלבט עליי. התחשק לי להגיד לו, אצלנו אף אחד לא יודע מה יהיה בשבוע הבא, איך אפשר לדבר על כל-כך הרבה שנים קדימה? אז למדתי איך.

סמל"ת: אחרי חמש שנים קיבלתי הצעה מאמנון טיברג וממיכאל לוי להתמנות למנכ"ל החברה. ההחלטה לא הייתה פשוטה. צ'מפיון הייתה חברה מצליחה וסמל"ת לא. בסוף החלטתי לעבור לאוכל האיטלקי ולמנטליות אחרת, וקיבלתי מהמעסיקים הקודמים הרבה פרגון.

איטליה: הכרתי אותה ואת ספרד מצוין מהכדורסל. בכל מה שקשור לעבודה סדר הוא לא אלמנט מוביל, ותכנון עושים כי צריך. בניגוד לגרמנים, האיטלקים הם ההגדרה לאלתור וליכולת תגובה, וכן - האוכל מצוין. את העובדה שאני לא שותה קפה, ומשקאות חמים בכלל, הם לא מצליחים לתפוס שם.

משבר כלכלי: ברבעון האחרון אנחנו מרגישים את אפקט המחאה ואת המשבר. האזרח הפשוט מחכה שמשהו יקרה, ומרגישים את זה במכירות.

אוסישקין: עושה לי חיוך גדול וכאב לב. בסוף זה רק פח, אבל עצוב שפרקו את האולם, כי זה כאב לקהל הכי טוב שיש בארץ.

כדורסל 3: שלוש-ארבע שנים אחרי הפרישה הפסקתי לשחק לגמרי והתמקדתי בסקווש ובטניס. חזרתי לשחק קצת עם החבר'ה, כי אני לא יכול לשחק סתם בספורטק עם נגרים.

ריקודים: אנחנו אוהבים לרקוד ריקודי שנות ה-80.

משפחה: רוצה ליצור איזון בין הבית למשפחה, מוטו שאני מיישם גם בחברה. אני לא בטוח שאני מצליח.

תפיסת עתיד: לא עושה תכנונים גדולים; אם יהיו דברים מאתגרים - אהיה שם. כרגע זה הבית השני שלי. איפה אהיה בעוד חמש שנים? תשאלי את אשתי. היא בטח יודעת.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות