תוכניות הילדים מציגות: אלימות ותכנים מיניים בוטים

תכנים מיניים בוטים, אלימות וסטריאוטיפים הם רק חלק מהחוליים של תוכניות שונות בערוצי הילדים והנוער ■ על מי מוטלת האחריות, מה חלקם של ההורים במניעת הצפייה, ומדוע לא מעדכנים את חוק הרשות השנייה כבר למעלה מ-20 שנה?

בעולם שבו העבודה גוזלת יותר ויותר מנתח הזמן, הטלוויזיה היא הסידור הכי נוח והכי זול לילדים משועממים ולהורים עייפים. מצד שני, מה אנחנו יודעים על הבייביסיטר של ילדינו? אם היינו יודעים שמדובר בבייביסיטר שטוף דעות קדומות, חובב מניפולציות מיניות, אלימות בוטה ואינפורמציה מבהילה על נשק להשמדה המונית - האם היינו שמים בחיקו את ילדינו?

מתברר כי ב-15-20 השנים האחרונות, מאז התרבו אפשרויות הצפייה, אנחנו גולשים במדרון חלקלק. עם פריחת שוק הפקות המקור של סדרות הילדים בשנים האחרונות, התמלאו שעות הצפייה המוקדמות, לעיתים מבלי ששמנו לב, בתכנים שנויים במחלוקת.

"אני פתוחה להכול, אני, שלישייה עשיתי כבר בכיתה י"ב בגבעת התחמושת" - אומרת דמות בסדרה "השועלים" ששודרה בערוץ ניקלודיאון. באותו הפרק (פרק 4) מתקיים גם דיון על קונדומים. "קונדומים, וואלה מגניב, זה ריק?" שואל דן את אלי. והוא עונה: "זה לדיוטי פרי, שתדע איזה דגם לקנות לי, אני רוצה 12 פאקטים". ואם לא די בכך, בפרק 8 של אותה סדרה, נפצע אחד הגיבורים ומאבד את אשכיו. הרופא המטפל בו ממליץ לחברתו של הבחור לעשות לו מסאג' באשכים ומוסיף זמן קצר לאחר מכן שהוא "לא שם זין".

הציטוטים האחרונים ואחרים "זיכו" בחודש שעבר את חברת yes בקנס כספי של 100,800 שקל. הסיבה: שיבוץ הסדרה "השועלים" בערוץ ניקלודיאון המיועד לגילאי 7-13, בעוד שהסדרה מיועדת לגילאי 14 ומעלה.

מדובר באירוע חריג למדי, ומבירור שנעשה מול מועצת הכבלים והלוויין עולה כי כמעט לא הוטלו קנסות או סנקציות אחרות על הזכיינים בשנים האחרונות בכל הקשור להגנה על ילדים ונוער.

ואולם, הסכנה האמיתית לא נמצאת בהכרח בתכנים הבוטים, אלא גם בתכנים עדינים יחסית, שעידונם מעניק להם חסינות. זה מתחיל במסרים נגועים בשוביניזם, כמו אלה שעולים, לדוגמה, בלהיט הילדים "הפיג'מות", שבו אחד הגיבורים מכנה את אשתו "השמנה", "השיפלצת", ו"המפלצת הקטנה".

זה ממשיך במניפולציות מיניות, כמו שניתן למצוא בלהיט אחר, "אליפים", שבו יש מיני תככים ומזימות בין בנות המתחרות על לבו של נער, וההפך. יש גם את הרמת הגבה המסורתית על בדיחות עדתיות, חלוקת תפקידים מגדריים מסורתיים, ואלימות "הארד קור" בסדרות המנגה היפניות למיניהן, שחלק ניכר מהן קשור בנשק להשמדה המונית.

שיטוט בין אתרי האינטרנט של הערוצים מעלה כי לא תמיד מצוין לאיזה גיל התוכנית מיועדת. במקרים שבהם מצוין הגיל - ב"אליפים" ו"בשמינייה" לדוגמה - מופיעה התוכנית כ"מומלצת לגילאי 8 ומעלה".

"התפיסה שלי מבחינה תרבותית היא לא איפה גן העדן ומה עלינו לעשות כדי לחזור אליו, כי גן העדן לא קיים", אומרת יו"רית הוועדה הישראלית למדרוג, ד"ר יפעת בן-חי-שגב. "השאלה היא איך לרהט את הגיהינום, ואין לי ספק שאם ילדים צורכים תכנים כאלה, זה פשוט גיהינום עלי אדמות".

ביחס לסיטקום "שמש", המשודר כיום בערוץ הילדים בשעה 21:10, נכתב באתר הערוץ, כי "הצפייה מומלצת לגיל 14". ואולם התוכנית שודרה לפני כ-15 שנה בשעות הפריים-טיים בברודקסט.

בן-חי-שגב מדגישה כי "מה שבעייתי בשידור המחודש של 'שמש', 15 שנה אחרי שהיא שודרה בפריים-טיים בערוץ 2, זה שהיא משחזרת את ההומור הנמוך, העדתי ומה לא בעצם, מאותן שנים, כאילו לא התקדמנו מאז. כאילו לא נעשתה התקדמות חברתית כלשהי בשיח הגזעני. עכשיו אותם ערכים משחזרים את עצמם ומחלחלים לעולם הילדים, רק בלי הפילטרים הביקורתיים. ובגלל שהצופים הם בני-נוער וילדים, נוצר מצב שהחברה משמרת ומשחזרת מצב חברתי ישן".

"יש פה בעיה מהותית והיא הרגולציה", ממשיכה ד"ר בן-חי-שגב, שהייתה בעצמה בעמדת הרגולטור, כחברת מועצת הרשות השנייה עד 2007. "חוק הרשות השנייה נכתב בסוף שנות ה-80", היא אומרת, "אף אחד לא דמיין או יכול היה לדמיין כיצד תיראה הטלוויזיה כעבור 20 או 30 שנה. מדהים שמאז ועד היום לא נעשתה התאמה של החקיקה והרגולציה. זה לא סביר".

מנכ"ל המועצה לשלום הילד, ד"ר יצחק קדמן, מסכים עם דבריה של בן-חי-שגב ומוסיף: "כל החוק היפה הזה, יפה לשעתו, שנקרא 'החוק לסינון וסיווג שידורים' הפך במידה רבה לכלי ריק".

קדמן קורא תיגר על החלוקה לשעות וגילאים שקיימה מזה כמה עשורים בישראל. "אז מה אם תוכניות מסוג X צריך להראות משעה תשע בערב ואילך. זה יפה מאוד, אבל ילדים היום מתחת לגיל 15-16 צופים בטלוויזיה גם בתשע בערב. זאת חלוקה מלאכותית לגמרי ש-21:00 או 20:00 בערב נחשבים לזמן צפייה של מבוגרים", הוא אומר, "ובמילא, גם אם התוכנית משודרת ב-22:00 או ב-23:00 - אין שום בעיה לילד שחוזר מבית-הספר לראות אותה באמצעות האינטרנט, בכל שעה".

ילדים צופים 215 דקות ביום

כדי להבין את עומק ההשפעה של הטלוויזיה על ילדים ונוער חשוב להכיר את התמונה הרחבה. לבקשת "גלובס" העבירה הרשות השנייה נתונים מפולחים של זמן הצפייה של ילדים ונוער, מהם עולה כי ילדים בגילאי 4-11 צפו בשנת 2011 בממוצע 215 דקות מדי יום בטלוויזיה - מתוכם 38 דקות בשעות הפריים-טיים.

עוד עולה מהנתונים כי גילאי 12-14 צפו מדי יום בממוצע 185 דקות, כאשר 58 דקות מתוכן היו בשעות הפריים-טיים. בני 15-17 צפו בטלוויזיה במשך 203 דקות ביום, כאשר 54 מתוכן היום בשעות הפריים-טיים.

הבדיקה מעלה כי צעירים בין הגילאים 4-17 צופים בטלוויזיה בין 3 ל-3.5 שעות מדי יום - כלומר בין חצי ויותר מכמות השעות שהם מבלים בבית-הספר, וככל שהגיל עולה - כך מטבע הדברים גם פוחת זמן הבילוי עם ההורים, זמן הפנאי שנגזל לטובת שיעורים, עבודה ועוד.

"להרבה הורים אין ברירה, אלא לצאת לעבוד ולהשאיר בית ריק גם בשעות הצהריים", אומר ד"ר קדמן, "ככה שלבוא ולומר שההורים צריכים או יכולים לפקח על הצפייה של ילדיהם בשעה שהם חוזרים מבית-הספר, זה לחלוטין לא ריאלי. באיזה בתים בדיוק זה יכול להתקיים? אבל הגופים המשדרים והרגולטורים זורקים את זה לפתחם של ההורים, שמצפים שהישועה תבוא להם דווקא מהערוצים, המחוקק או הרגולטור, שינעל את הדלת בפני תופעות פסולות", הוא אומר.

בסקר שערכה הרשות השנייה רק בשנה האחרונה בקרב בני-נוער בגילאי 15-17, עלה כי 41% אמרו כי הם צפו בהרבה תוכניות שיש בהן מין או דיבור גס. לגבי אלימות, 35% דיווחו כי ראו הרבה תוכניות שיש בהן אלימות.

כ-66% מהנסקרים אמרו כי הם חושבים שלתוכן שבו הם צופים יש השפעה על התנהגותם, לבושם וסגנון דיבורם של בני-נוער. לבסוף, שני שליש מבני-הנוער הסכימו כי תוכניות בעלות אופי אלים עלולות להגביר את האלימות בקרב בני גילם.

נועה (השם שמור במערכת), יועצת חינוכית בבית-ספר במרכז, מספרת ל"גלובס" על מקרה שאירע לא מזמן בבית-ספרה. "אני מתמודדת עכשיו בכיתה ב' עם ילדים בני 7 שמפשילים אחד לשני את המכנסיים בפומבי, וזה מגיע ישירות מאיזה תוכנית שהם ראו בצהריים, שבה חבורה של נערים תפסו איזה נער 'חנון', כמו שהם קוראים לו, והורידו לו את המכנסיים בצחוק. אז הילדים, שנורא צחקו מזה בטלוויזיה, התחילו לעשות את זה גם פה בבית-ספר. בגלל הגיל שלהם אני אפילו יכולה לא יכולה לדבר איתם על הטרדה מינית. מבחינתם הם רק רצו 'להראות את הבולבול של החנון'", היא מספרת.

"אני, לדוגמה, לא מאשרת לבנות שלי בנות ה-8 וה-10 לצפות בכל מה שמשודר בערוץ לוגי ובערוץ הילדים", אומרת ד"ר בן-חי-שגב. "אני ממש לא לוקחת כמובן מאליו את העובדה שכביכול מדובר בתכנים נקיים וסטריליים. ערוץ הילדים זה לא חותמת הכשר בד"ץ מבחינתי בשום פנים ואופן. אני לא בוחנת את התוכניות על-פי הפלטפורמה אלא על-פי התוכן".

"אגב, גם בערוץ הופ, שזה ערוץ לקטנים יותר, אפשר לראות שהרבה מאוד מהתוכניות שם מבוססות על הסטריאוטיפים הכי בסיסיים, הכי פרימיטיביים וקמאיים שיכולים להיות - השחור הוא הרע והמכוער, הנסיכה תמיד תהיה בלונדינית רזה, יפה וטובה", היא מוסיפה.

לדברי בן-חי-שגב, תוכנית כמו "הפיג'מות", שהפכה לדבריה ל"טקסט קנוני" בקרב ילדים ונוער, מבוססת על סטריאוטיפים עדתיים, גזעניים חשוכים. "מה זה 'הפיג'מות'? זאת תוכנית שמבוססת על סטריאוטיפ הכי בסיסי, הכי היולי, בכל מה שקשור לעיראקים. זה מבוסס על שניים ממוצא עיראקי שלובשים פיג'מות, כולל הכול - הביטויים, הפולקלור והמבטא".

בשלות רגשית

"הילדים חסרים את הבשלות הרגשית הנדרשת כדי להתמודד עם התכנים שהם צופים בהם", מסבירה היועצת נועה. "כל המסגרות התומכות של הילדים - הורים, בית-ספר, מתנ"סים - כל אלה לא מסונכרנים עם החומרים שהילדים צופים בהם. נוצר מצב שהטלוויזיה והמחשב הפכו לאויב המרכזי של מערכת החינוך. הערכים שהטלוויזיה מקנה מנוגדים לחלוטין לחינוך נכון".

- זה לא קצת מוגזם להגדיר אותם כאויבים?

נועה: "זה לחלוטין לא מוגזם. יש פה בעיה נוספת שקשה מאוד להתמודד איתה, אבל אי-אפשר להתעלם ממנה. ילדים מסתכלים על ההורים שלהם כדמויות לחיקוי. איזה ערכים מקבל ילד שהטלוויזיה אצלו בבית פתוחה 24 שעות על ערוץ 'האח הגדול', ואיזה מסר בדיוק מוטמע בילד שרואה את אימא שלו חוזרת הביתה ב-18:00 או ב-19:00 ומתיישבת מול ערוץ 'האח הגדול', או שכל המשפחה מתיישבת ב-21:00 מול תוכניות הריאליטי? מטבע הדברים אותם ילדים יתיישבו, בשובם מבית-הספר, מול 'האח הגדול' בטלוויזיה או באינטרנט".

חינוך או לא?

אחת הסוגיות החשובות היא שאלת האחריות. מי אחראי לפיקוח על התכנים? בדוח של מחלקת המחקר של הכנסת מ-2009, שעסק בנושא, נכתב כי "החוק בישראל מטיל על הגופים המפקחים על השידורים את האחריות לסימון ולפיקוח על הביצוע, ויש להם הסמכות לקבוע כללים בנושא זה.

בפועל, הגופים המסווגים הם הגופים המשדרים עצמם. במקרים שבהם יש ספק מתנהל דיון בעניין בינם ובין הגופים המפקחים עליהם. הגופים המפקחים יכולים, לאחר השידור, לקבוע כי הסיווג שניתן לתוכנית איננו מתאים, לדרוש את סיווגה מחדש ולהטיל על גופי השידור סנקציות כגון נטילת זמן שידור או פרסומות".

קדמן, שישב בעבר באינספור דיונים בנושא, טוען כי תחום השידורים לילדים נותר פרוץ לגמרי, כי כל אחד מגלגל את האחריות בעניין אל השני. "השאלה הקשה באמת זה מה עושים עם זה. הגופים המשדרים והגופים הרגולטוריים זורקים את הכדור לידיים של ההורים, בטענה כי חינוך זה עניין של ההורים בבית, לא שלנו. באחד ממכתבי התגובה לתלונה שקיבלנו מאחד הערוצים נאמר לנו חד וחלק כי 'מעולם לא התיימרנו לעסוק בחינוך אלא בבידור'".

"בטענה הזאת של אנשי הטלוויזיה יש היתממות", מוסיף קדמן, "הם משתמשים בהורים ובמערכת החינוך כאליבי. הרי מה בסופו של דבר הם אומרים לי? 'אם אנחנו רוצים להישאר רלוונטיים בעולם שהוא כל-כך רווי בתכנים מיניים ואלימים ותחרותיים, אז אנחנו צריכים לשתף עם זה פעולה'. זה טיעון שהם טוענים אותו כל הזמן. שמה שמתרחש מחוץ לעולם שלהם מכתיב גם להם דברים שהם היום צריכים להיות, לדבריהם, פתוחים או יותר מתירניים כלפיהם מאשר בעבר, אז לא הייתה להם כזאת תחרות על הרייטינג גם בקרב ילדים".

"ברור שערוצים מסחריים זה ערוצים שתכליתם לסיים את הדוחות שלהם בשורת רווח", מסבירה ד"ר בן-חי-שגב, "אבל יחד עם זאת, אי-אפשר להתעלם מהעובדה שטלוויזיה היא סוכן חיברות מספר אחד במדינה, ומכאן גם התפיסה של הרגולציה במדינת ישראל".

בן-חי-שגב ממשיכה: "לדעתי, אנחנו לא יכולים להילחם בזה אלא למזער נזקים. אנחנו לא צריכים לנסות לעשות סטריליזציה, כי זה נדון לכישלון, ובכלל אי-אפשר באמת לגדל ילדים בסביבה סטרילית.

"אחד הדברים הדחופים בעיניי זה שהדור הצעיר ילמד מכיתה א' מקצוע שייקרא 'ביקורת תקשורת', בדיוק כמו שהוא לומד אנגלית וחשבון. זה לא יעלה על הדעת אפילו שלא נצייד אותם בכלים להבין את עולם התוכן המרכזי של הדור הזה", היא מסכמת.

תגובות

* ענני תקשורת (ניקלודיאון):

"ערוץ ניקלודיאון משודר בכ-80 מדינות. לערוץ מדיניות של תוכן הומוריסטי, נונסנס שאינו אלים ואינו פוגעני. תוכני הערוץ הבינלאומיים עוברים דרך מסננת של אנשי התוכן הטובים בעולם ורק אז מופצים לעולם. גם בארץ הערוץ מנוהל תחת אותה תפיסה, והתוכניות לילדים הן משעשעות בטעם טוב. הערוץ משודר ברצועות לפי קהלי מטרה: רצועת פרי-סקול, ילדים ורצועה לבני-נוער צעירים (טווינס). התוכנית 'השועלים' היא סיטקום המיועד לטווינס. בסדרה משתמשים בביטויים השגורים בפיהם של בני-הנוער הצעירים, והיא משקפת את תרבות היומיום שלהם. מאחר שהרגשנו שהצופים הצעירים יותר עשויים להיחשף לביטויים אלה, שינינו את שעת שידור הסדרה לשעות הערב, עוד לפני פניית המועצה אלינו".

* ערוץ הילדים:

"ערוץ הילדים מקפיד הקפדה יתרה על התכנים המשודרים בו, מחובר לנכסי צאן התרבות של ישראל ולהווי הילדים. על תוכני הערוץ אמון צוות מקצועי, שמשקיע משאבים עצומים במטרה לתת לצופיו את הטוב ביותר. כל התכנים עוברים סינון והתאמה לגילאי הצופים. הטענות בנוגע לסדרות המוזכרות בכתבה מגוחכות".

* מועצת הכבלים והלוויין:

"אין תפקיד הרגולטור להחליף את אחריות ההורים על פיקוח על התוכניות שילדיהם צופים בהם. המדינה, באמצעות המועצה, קבעה מהם כללי המשחק, ויש את חוק סיווג משדרים וכן שורת כללים להגנה על ילדים ונוער. המועצה אוכפת ביד ברזל ויד מחמירה את הכללים הללו ולא מהססת להטיל עיצומים בהיקפים חסרי תקדים, ובמידת הצורך אף לחלט ערבויות, ולהגיע עד כדי נטילת רישיון. יחד עם זאת, בידי ההורים קיימים כלים נוספים, ובהם קידוד הערוצים ותוכניות ספציפיות. ביוזמת המועצה הוקם פורום אתי הכולל את כל מנכ"לי ערוצי הילדים והנוער, אשר חתמו על אמנה לתוכניות ילדים ולקחו על עצמם מגבלות נוספות שהחוק אינו אוסר עליהם".

ממוצע שעות הצפייה של ילדים ובני נוער / צלם: Shutterstock.com/Kruglov_Orda א.ס.א.פ קריאייטיב
 ממוצע שעות הצפייה של ילדים ובני נוער / צלם: Shutterstock.com/Kruglov_Orda א.ס.א.פ קריאייטיב

לא ראוי לצפייה

* ‎בני 8 ומטה: ‏‎משדרים שאינם ראויים לצפייה לבני גיל זה כוללים עירום בהקשר מיני או פעילות מינית במרומז, אכזריות ואלימות (לרבות אלימות מילולית ושפה בוטה) מסוג כלשהו או התייחסות כלשהי לשימוש בסמים (לרבות בהקשר ביקורתי).

* בני 14 ומטה: משדרים שאינם ראויים לצפייה בגיל זה כוללים עירום בהקשר מיני או פעילות מינית מפורטים, אלימות מינית במרומז, סצנות אכזריות ואלימות שלא בהקשר ביקורתי או סצנות הכוללות שימוש בסמים, למעט בהקשר ביקורתי.

* בני 18 ומטה: ‏‎משדרים שאינם ראויים לצפייה לבני 18 ומטה כוללים אלימות מינית, תכנים פורנוגרפיים המיועדים במהותם לעודד גירוי מיני לרבות הצגה מפורשת של יחסי מין, סצנות אכזריות ואלימות ברמה ובהיקף ניכרים, סצנות שיש בהן כדי לעודד אכזריות ואלימות או תכנים שיש חשש סביר כי יעודדו עבריינות או שימוש בסמים.

‏מקור: חוק סיווג, סימון ואיסור שידורים מזיקים התשס"א.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא נתח שוק וצרכנות?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988