העצמאות של שלום שמחון

1. הצמד עופר עיני ושרגא ברוש היו בטוחים שהם עשו את זה שוב: בזמן שמשרד האוצר התחפר בעמדתו, ישבו ביניהם יחד וגיבשו הסכם משותף שתלוי בכלל בגורם שלישי - ממשלת ישראל. בלי צו הרחבה או הליך חקיקה מזורז שיחיל את ההסכם על המשק כולו לרבות המגזר הציבורי, ההסכם לא שווה את הנייר שעליו הוא חתום.

אבל עיני וברוש בנו על זה שהממשלה תיאלץ לקבל את ההסכם הזה, כי הרי איך תסביר שהיא מתנגדת לקלוט עובדי קבלן אם המעסיקים הפרטיים, שבשמם התנגדה, מסכימים לעשות כן. עד לאחרונה, זה עבד להם מצוין: בהסכם הפיצויים לעובדים ולמפעלים בצפון בזמן מלחמת לבנון השנייה, בהסכם פנסיית החובה ובעסקת החבילה במשק. זה עבד מצוין כי מפלגת העבודה הייתה בקואליציה, והחיבור של עיני עם המפלגה הפך אותו לאיש החזק בה.

אלא שמשהו בפלטפורמה הפוליטית הזאת התערער מאוד. מפלגת העבודה עזבה את הקואליציה לאחר שאהוד ברק נטש את ראשות המפלגה וחבר לנתניהו באמצעות מפלגת העצמאות שהקים. אחד השושבינים הראשיים של המהלך הזה הוא מקורבו של ברק, שלום שמחון, שקיבל לידיו את משרד התמ"ת - אותו משרד שאמור לחתום עכשיו על צו ההרחבה להסכם של עיני וברוש.

הבעיה היא שלמפלגת העצמאות, להבדיל מכל שותפה אחרת בקואליציה, אין טיפה של עצמאות פוליטית. על פי סקרים שנערכו, כלל לא בטוח שהיא עוברת את אחוז החסימה בבחירות הקרובות, וייתכן כי ברק ושמחון יזדקקו לשריון כזה או אחר. אולי זאת הסיבה ששמחון הבהיר הבוקר כי הוא לא יחתום על שום צו הרחבה, מלא או חלקי, בלי אישור מפורש של נתניהו. בכל מקרה, אמר, הוא לא יאמץ את הסעיף בהסכם שמדבר על קליטת עובדי הקבלן, אלא את הסעיף שמתייחס להשוואת תנאיהם של עובדי הקבלן לאלה של העובדים המקבילים אליהם, המועסקים כעובדים מן המניין.

בסביבתו של שמחון דוחים את הטענה כי התנגדותו לקליטת עובדי הקבלן נובעת מסיבות פוליטיות, ומסבירים כי יהיה זה פשוט יומרני ששר אחד בממשלה יפעל בניגוד גמור למדיניות הממשלה. אבל האם עמדת האוצר היא בהכרח "מדיניות הממשלה"? מה באשר למדיניות משרד התמ"ת? "אם ראש הממשלה ינחה אותי לא לחתום על צו ההרחבה - אני לא אחתום. אני עובד אצל ראש הממשלה", אמר שמחון בראיון לגלי צה"ל. באחרונה החליט שמחון לאמץ את מסקנות ועדת קדמי להפחתת שורה של מכסים בתחום המזון אף שהוא עצמו העיד כי הדבר עלול להביא לפיטוריהם של יותר מ-1,000 עובדים. עיני עשה כמה קולות רקע מאיימים, אבל בעיקר נותר לצפות מהצד. שני המקרים האלה מעידים על היחלשותו בזירה הפוליטית, והדבר לא מבשר טובות לציבור העובדים.

2. עיני מדבר עכשיו על סעיף השוואת התנאים של עובדי הקבלן במונחים של "מהלך היסטורי". אלא שעד לאחרונה הוא התעקש על כך שקליטה של העובדים בפועל היא הדרך הטובה והיחידה כמעט לשיפור אמיתי במעמדם. כדי לסבר את האוזן, תנאיה של עובדת הניקיון במפעל תעשייה יושוו על פי הסעיף הזה לתנאיה של עובדת ייצור בדרגת השכר הנמוכה ביותר, והמשמעות היא ברוב המקרים שכר מינימום בתוספת של אי אלו הטבות צנועות. עובדת ניקיון בחברת ביטוח, לעומת זאת, אולי תרוויח יותר מזה. אבל מהלך היסטורי, למען הפרופורציות, זה לא.

עיני תמיד ידע להעריך את מגבלות הכוח שלו ולקרוא נכון את היכולת של הצד השני, וככל הנראה הוא מבין שהגיע הזמן מבחינתו לרדת מעט מהעץ. הוא יצא למאבק חשוב מאין כמוהו, אבל המאבק הזה לא צריך להסתיים היום בהכרח.

אדרבה, הוא רק מתחיל: ועדי העובדים במקומות העבודה הגדולים, אלה שהתעוררו מאוחר מדי וגילו שקבלני כוח האדם שנכנסו לחצרותיהם בדלת הקדמית תפחו לממדים מפחידים, הם אלה שצריכים לשאת כעת בדגל השינוי. לצד מאבק על תוספות שכר ועניינים שונים בעת מו"מ על הסכם חדש, עליהם להיאבק למען קליטת עובדי הקבלן ולמען בלימת התופעה הזאת. הארגונים החברתיים שכבר מחכים בפינה כדי לבקר את עיני על הפשרנות שלו צריכים לזכור שאי אפשר לשנות סדרי עולם ביום אחד, והיום עולם העבודה מתקדם צעד אחד קטן למקום טוב יותר.