מאה שערים של בדידות

הצעתי שהיא תתלבש באופן צנוע, התחייבתי שתשמור ממני מרחק נגיעה תחבוש קסדה על שביס ואפילו תשים חצאית על הג'ינס, אבל בצד השני חששו, "זה לא ילך".

בעצם, אין מה לעשות, אופנוע מעצם הגדרתו הוא כלי לא צנוע, הוא מכונה של פרהסיה של גשמיות ושל הנאות חיים, כזו שזועקת תשוקה, מכונה שכל מהותה הפוכה לחרדיות הסגפנית. וחוץ מזה, ככל שידיעתי משגת בנושא לבישת חצאיות - אי אפשר לפשק רגליים על מושב אחורי של אופנוע עם הבגד הזה. בטח שלא באופן צנוע.

כך קרה שהמורכבת, שהייתה במושב האחורי גם באזורים מסובכים של התנחלויות ושל רשות פלשתינית, נשארה בבית כשדובר ברכיבה לבירת ישראל, לשכונת מאה שערים.

מלחשים שאני מתחזק

המדור הזה נוסע בדרך כלל רחוק, וירושלים בהחלט לא יכולה להיחשב ככזו, אבל מאה שערים היא סוג של אקס-טריטוריה שרחוקה מספיק מרוב קוראי העיתון הזה, מנטלית לפחות. אני יוצא רכוב מהעיר שבחוף, כשנדמה שבכל עשרה קילומטרים של התקדמות מזרחה יורדת לה מעלת צלסיוס, כך שבעיר ה*הר הגוף כבר קרוב להיפותרמיה. כפור ירושלמי אכזרי דבק בעצמות האופנוען ששכח שבירושלים הקור, כמו כל דבר אחר בעיר הזו, הוא דבר רציני. אנחנו קובעים להיפגש ב"בית קפה אלבז" במאה שערים. זה אחד מבתי הקפה היותר מוזרים שבהם ביקרתי: בסופה של חנות ממתקים ארוכה יש שלוש מדרגות שמובילות לחדרון ובו שולחן אחד. זה בית הקפה.

אל השולחן מגיע ראשון יועצו של חבר הכנסת משה גפני, ירח טוקר. האיש יוזם לאחרונה סיורים במגזר החרדי לאנשי תקשורת, כדי להראות להם שהדיווחים שלהם אינם נכונים; שהם, כלומר אנחנו, מדגישים את המיעוט הקיצוני והיורק על חשבון הרוב. אפשר לראות עד כמה הנושא בדמו.

בכלל, נדמה שהציבור הזה רגיש יותר מאחרים למה שנכתב עליו, מאוד רוצה שיאהבו אותו. לכן אפשר לשער שהטור הזה יהיה הנקרא ביותר שכתבתי אי-פעם ל-MT. הם לא חייבים לקנות "גלובס" כדי להגיע אליו, יש לחרדים אתרי אינטרנט ייחודיים ורשת של שמועות ודיווחים משלהם: שעה קלה לאחר שהגעתי לרחוב שולחת לי סיוון רהב-מאיר מסרון שרץ כבר ברשת האסאמסים החרדית, על המגיש מהחדשות שנצפה במאה שערים. אחר כך אוצף בקשות לראיונות לכלי תקשורת חרדיים, ורכילאית אחת תתקשר לבדוק אם אני מתחזק.

כדי להדגיש עד כמה אנחנו החילוניים לא מבינים את העולם החרדי, טוקר משרטט על מפית את הסתעפויות העץ החרדי. הוא משתייך לאנשי המחנה הליטאי, שדגל התורה מובילה אותו, ש"ס מובילה את המחנה הספרדי, ויש גם את החסידים שחלקם מובלים בידי אגודת ישראל ומחולקים לעשרות פלגים בעצמם. אם תרצו בהכללה גסה מאוד - יהודים מרוסיה, מרוקו ופולין שמתווכחים כבר שנים איך עושים את זה נכון.

כמה רגעים אחרי מצטרף לשולחן שמואל פפנהיים, ג'ינג'י מזוקן שאחרי יותר מעשרים שנה בישיבה עזב אותה לטובת עבודה בג'וינט, בקידום תעסוקת חרדים. בן 42, צעיר ממני בשנה בלבד אבל לו, להבדיל, יש חמישה ילדים ובעיקר שני נכדים. הוא איש חסידות תולדות אהרון, שאת חבריה בעלי המדים המפוספסים ניתן לראות לא פעם בעימותים עם המשטרה.

עצם בואו של פפנהיים מקפיץ את טוקר: "אלו האנשים שאתם מצלמים כל הזמן. ביום הזיכרון אתם בתקשורת מגיעים לצומת כאן בכיכר השבת ושמים מצלמה, בשעת הצפירה פפנהיים והחברים שלו צועדים בשמחה וכולם מרוצים - החסידים שעשו את ההצגה שלהם והתקשורת שקיבלה את התמונות שלה. הם מוציאים שם רע לרוב הגדול שרוצה באחדות בעם", טוען טוקר, "והם פוגעים בעיקר בנו!", הוא זועם בחיוך של מישהו שכבר ערך את הוויכוח הזה כמה פעמים.

הוויכוח פה הוא לא רק על אחדות, אלא גם על כסף. פפנהיים וחבריו לא מכירים במדינה, ובמקביל גם לא לוקחים ממנה כסף למוסדות החינוך שלהם. מרבית תלמידי הישיבות זקוקים לו בכל זאת.

840 שקל מקבל תלמיד ישיבה מהמדינה, וזה עוד לפני שכימתנו את ההנחות בארנונה ואת הסיוע בדיור ואת העובדה שמדובר באזרח שכמעט ולא תורם ממשכורתו למסי המדינה, ולו בשל העובדה שאין לו משכורת. אה כן, יש עוד משהו, בדרך כלל הוא גם לא עושה צבא.

אזור תעשייה של תורה

יוצאים מ"בית הקפה" לרחוב. צמוד אליו מאחורי הקיר יש "שטיבל", בית כנסת שמיועד לתפילות על הדרך, מעין פאסט פוד של תורה אם בדיוק נתקעת בעיר באמצע סידורים. הליכה בסמטאות של מאה שערים מגלה שוב עד כמה מדובר בעולם אחר. חנויות לשטריימל, גרפיטי של "אין כניסה לציונים" וקלטות שמע - כן, הקסטות עדיין קיימות כאן - במחיר חיסול של 1.99 שקלים. על אחד הקירות גרפיטי "גור רוצחים", מה שמזכיר שהאלימות מופנית לא רק כלפי המשטרה. חבר הכנסת גפני מסתובב היום עם מאבטח, לא מפ**חד מחבלים אלא מפני שהוא עצמו חטף כאן מכות בשל מה שנחשב כשותפות שלו במפעל הציוני כחבר כנסת.

טוקר לוקח אותנו לישיבת "מיר", ה"ישיבה הכי גדולה בעולם", לדבריו. היא לא קשורה לקיצונים של מאה שערים, הוא ממהר להדגיש. הישיבה שנוסדה לפני מאתיים שנה בעיר מיר בבלארוס נמצאת כאן כבר כמעט שבעים שנה, והכניסה אליה, אין מילה אחרת, מהממת: מבנה בן ארבע קומות עם אינספור אולמות וחדרים, ובכולם, כולל במקלט, המולת גברים לומדים בשחור. בכל כוך פנוי יש מישהו שממלמל מול ספר פתוח. 6,000 תלמידים רשומים כאן, במה שנראה כמו מפעל - מה מפעל? - כמו אזור תעשייה של לימוד תורה.

זה מה שאנשים האלו עושים מבוקר עד ערב במשך שנים, מחזה כמעט בלתי נתפס לאדם חילוני - לימודים שאין בסופם לא תואר ולא ביטחון כלכלי. השאלה היא כמה אנשים כאלו יכולה המדינה להרשות לעצמה, על זה הוויכוח. ה-400 אברכים המקוריים של בן-גוריון צמחו במשך השנים לכמעט 70 אלף בני אדם, והרי אין כל כך הרבה עילויים, גם לא במגזר החרדי.

החרדים הם כבר לא מיעוט מבוטל, הם שיעור נכבד מאזרחי המדינה. ההערכה מדברת על 700 אלף בני אדם, וקצב הגידול שלהם באוכלוסייה - ילדים זה שמחה - מרשים. ועם זאת, נדמה שגם בצד השני מבינים שמשהו חייב להשתנות.

המדינה הזו, אני מטיח בשניים, צריכה צבא וצריכה רופאים וצריכה כסף לסלול כבישים ולבנות בתי חולים, היא זקוקה לעובדים יצרניים. פפנהיים מפתיע וכמעט מסכים איתי. אנחנו באמת בצומת דרכים הוא אומר, רוב החרדים מבינים כבר שהמדינה היא עובדה קיימת. יותר יוצאים לעבוד, יותר הולכים לצבא. זה תהליך שהחילוניים צריכים לסייע לו, תהליך שהחל ואי אפשר יהיה לעצור אותו. גם אם הרבנים יאסרו את זה, הוא מוסיף בשקט, זה כבר לא יעזור להם. השאלה - אני מחזיר - אם קצב השינוי יהיה מהיר מספיק. אם למדינה הזו יש מספיק זמן לחכות לו?

בסוף הביקור סעודת צהריים ב"רחמו" שבשוק מחנה יהודה. אני מבקש מ*רק קובה חמוסטה רק בגלל שיש לו שם שכיף לומר אותו. המסקנה - המרק העיראקי הזה הוא בדיוק כמו צ'ורבה רומני רק עם יחסי ציבור טובים יותר. יוצא מבוסם ממזון מהמוסד הקולינרי הירושלמי הוותיק ושואל בחור חרדי איך יוצאים מפה לתל אביב. הוא מביט בי בחיוך ועונה בהתרסה שיש בה גאווה - תל אביב? בחיים לא הייתי שם.