טור בטיפול דורון*****אני? קמצן?

"מה! אתה קמצן?!" הטיחה לעברי. רעד עבר בגופי ואני הזדעקתי "מה פתאום!". הייתי מוכן לשמוע שאני טיפש, חסר עמוד שדרה, אפילו ברברי. רק לא "קמצן", שם התואר שאין שפל לו, זה שנידון לנידוי חברתי, שבחורות מתרחקות ממנו, אטרקטיבי ככל שיהיה.

אתם ודאי סקרנים לדעת מה גרם לה להטיח בי את הנורא מכל. נפגשנו במעונות האוניברסיטה. אני, סטודנט תפרן לכימיה, והיא תפרנית ממני, לפיזיותרפיה. הכרנו שבועיים טרם התקרית שכמעט וגדעה את הקשר כשניגשנו באחד הבקרים לקנות מצרכים לארוחת בוקר רומנטית במכולת השכונתית. ביצים, חלב, גבינה לבנה וירקות הוכנסו לסל, ולחם אחיד, שגרם למהומה רבתי. "מי קונה לחם?" התריסה התפרנית. "למה לא? הכי טעים ומשתלם", השבתי בטבעיות, כי מה יותר טעים מלחם טרי מרוח בגבינה? "לחמניות טריות!", היא התעקשה, ובהיסוס השבתי לחברתי הטרייה לא פחות "זה לא משתלם... 4 לחמניות יעלו 12 שקלים והלחם עולה רק 1.60".

עוד ההברה האחרונה על שפתי והבנתי את גודל השגיאה כשהבחנתי באישוניה המתרחבים ובקצב נשימתה הגובר. קצות אצבעותיה נעו בחוסר נוחות. "מה? אתה קמצן?". כמו סכין אש מלובנת שחדרה לגופי היה מבטה שאך הבוקר היה רך ואוהב ועתה נשלח לעברי בכעס ובוז.

המילה המאוסה הזו. מתי הפכה לסמל את אחרון המצורעים תהיתי, בעודי מושיט לעברה שקית גדושה בלחמניות טריות, "נראה לך שאני קמצן?". 30 ₪ עלתה לי המחווה, אבל למי איכפת? הצלתי את כבודי. "רק אל תקראי לי קמצן", לחשתי באוזנה, שהייתה עדיין אדמדמה מההיסטריה שאחזה בה, בדרכנו חזרה למעונות ובידנו שקית הלחמניות המהבילה. "נבהלתי. חשבתי שאני יוצאת עם קמצן!" השיבה במבט בוחן. אט אט חזרו פניה לצבען הטבעי ורווח לי ביודעי שנרגעה - אין לה חבר קמצן.

קמצנים צאו מהארון

האמת, ידידיי, שחיי לא שבו למסלולם מאז. ידעתי שרגע האמת הגיע ועלי לבחור אם להיות נאמן לחינוך שקיבלתי, לערכי ולעתידי, או שמא להמשיך להסתיר את קלוני מפני קרובי שאינם משכילים להבין כי התנהלותי הכלכלית מחושבת, אף אם עונה להגדרת "קמצנות" בקרב ההדיוטות.

ודאי שמתם לב שאיני מסווה את המילה קמצנות ומסתתר מאחורי מגוון ביטויים פוליטיקלי-קורקטיים מרוככים, דוגמת ה"חסכן" או "המחושב". משום שברגע הלחמניות הצהרתי אמונים לערכיי ולעתיד משפחתי וצלחתי את שלב ההכחשה. היום אני קמצן גאה. איני זקוק לביטויים המיועדים לקמצנים בארון הפוחדים להכריז "אני קמצן וזה נהדר! אני חי טוב, ישן טוב ומאפשר למשפחתי לחיות בכבוד".

כמה פעמים יוצא לנו לשמוע אנשים מתפתלים ומתנצלים "איני קמצן, רק חסכן", "שקול כלכלית". אנשים שיודעים את הסוד שלי. שקמצנות כדרך חיים מובילה לעצמאות כלכלית. הם פוחדים. כי מה יגידו אם אסע ברכב ישן? אם אבקש מהמלצר שלא יחייב אותי על אבטחה? מה תגיד החברה אם אזמין אותה לארוחה עם שוברי הנחה? מה יגידו ההורים בגן אם יום ההולדת שאערוך לילדי יהיה פשוט ונחמד בלי מתנפחים ליצנים זיקוקים ותותחים? ומה יגידו החבר'ה בעבודה כשאסע לאילת באוטובוס כי ברכב עולה פי שלוש? מה יגידו ומה יגידו. או במילים אחרות - אגו אגו ואגו.

הבחירה בידנו - להמשיך לחיות בשקר למען קידוש האגו, או להודות שאנו בינוניים.

לחסידות חב"ד יש מקור כוח נפלא שנכתב על ידי האדמו"ר הזקן ועוסק בשאלות קיומיות. ספר "התניא" שנקרא גם "ספר לבינוניים" מחלק את העולם לשלושה: רשעים, צדיקים ובינוניים. ברשותכם אשתמש בהקבלה זו לגבי מעמד סוציאלי. ה"צדיקים" הם אותם עשירים, המאיון העליון שכסף לא חסר לו ואל יחסר לו לעולם. ה"רשעים" הם העניים שבינינו שלעולם יהיו אסירי מאבק הקיום היומיומי. ויש אותנו ה"בינוניים", מעמד הביניים השכיר, הפרולטריון. אתם ואני - רובה המכריע של החברה. לנו, בניגוד לאחינו העניים, ניתנה זכות הבחירה. להיות אסירים לכל החיים, שקועים בהישרדות קיומית עד מותננו ומותנו, או לחסוך בכל מצב אפשרי, להשקיע בתבונה ולהיבנות בדרך לעצמאות כלכלית. להכיר בעובדה שהחיסכון הוא דרכנו היחידה להשיג עצמאות משום שאיננו מאלו שזוכים בפיס, מקבלים דירה מההורים, תופסים ביטחון ופותחים מסעדה מצליחה בתל-אביב, או מבריקים עם איזה סטארט אפ מטורף. אנו בסך הכול שכירים בינוניים, משם באנו וכך כנראה נישאר. ועד שיתרחש נס עלינו להפשיל שרוולים ולהתחיל לעבוד.. בקמצנות. כי להיות קמצן זה מקצוע. דרך חיים הדורשת חשיבה יצירתית, נחישות ואחריות אישית. לכל שקל יש כתובת. כסף הוא נכס ומשתמשים בו בתבונה. אבל למתמיד מובטח סיפוק עילאי, לילות שקטים ועתיד ורוד.

בהמשך אסביר כיצד ניתן לחסוך אלפי שקלים בחודש בעזרת חשיבה מחוץ לקופסא ולהימנע מלזרוק לים כמויות עצומות של כסף עבור דברים שאיננו צריכים, החל מדירה גדולה מהדרוש לנו ועד פסק זמן ב-7 ש"ח. אנו מונעים מפחדים ורגשי נחיתות, חסכי ילדות שמנחים את הצורך האובססיבי שלנו לרצות את הסביבה ולהוכיח לכולם שלא חסר לנו דבר. האבסורד הוא שאותו פחד, הבושה להצטייר כמי שמצבו הכלכלי אינו מזהיר, מובילים אותנו לחיי בזבוז שבסופו של יום יוצרים מציאות של מצוקה כלכלית - הפעם אמיתית. אסביר כיצד אנו ניזונים מאינספור קונספציות שגויות המובילות אותנו בדרך "בטוחה" לטעויות כלכליות קריטיות, שמביאות המון משפחות בינוניות לקריסה כלכלית ממש.

בינתיים, היו בינוניים והתחילו לחסוך. כלומר - להתקמצן....