בואו ואספר לכם על טולסטוי, עושר וסוד האושר

לסופר הרוסי הגדול, הרוזן לב ניקולאייביץ' טולסטוי, הייתה סברה שרוב האנשים חיים את חייהם באופן מטופש למדי, אך רק מעטים מתים טיפשים. הוא טען שכאשר האדם רואה את המוות מקרוב, הוא מבין מיד איך היה עליו לחיות את החיים האלה. הצרה היא שבחיים אין מועד ב'. לו היו מתייעצים איתי, הייתי ממליץ לחיות את החיים כטיוטה פעמיים או שלוש, ואז כאשר אנו למודי ניסיון, לחיות אותם כפי שצריך.

לאחר שטולסטוי כתב את "אנה קרנינה" הוא היה בשיא תהילתו, בשיא עושרו ובשיא בריאותו, אך הוא לא הרגיש מאושר ולו במעט. הוא החליט לחקור את הבעיה ולמצוא פתרונים. הרוזן לב ניקולאייביץ' קרא הרבה וחשב עוד יותר, ולבסוף כתב לא מעט סיפורים קצרים המלמדים, לדעתו, דברים חשובים עד מאוד על החיים תחת השמש.

החלטתי לחרוג מן העיסוק בעניינים שבשגרה ולהגיש לכם את גרסתי שלי לסיפורו של טולסטוי "לכמה אדמה זקוק האדם?". סיפור שיש לו גם תובנה כלכלית, שאני משאיר לכם למצוא אותה.

אגב, ג'יימס ג'ויס, מגדולי הסופרים של המאה העשרים, כתב במכתב לבתו שזהו הסיפור הטוב ביותר שנכתב מאז ומעולם. לאחר המלצה זו, אין ברירה, אלא להתחיל בקריאה.

לכמה אדמה זקוק אדם?

לבוריס אדמובסקי היה תחביב מוזר, הוא אהב לרכוש אדמות. ברשותו היו כבר הרבה מאוד שטחי אדמה, אך תשוקה היא תשוקה, אי אפשר להרוותה. בוריס בעצמו אהב להתלוצץ על תחביבו המוזר. "אני לא צריך את כל האדמה שבעולם, אני רק רוצה את האדמה הגובלת באדמתי", כך היה אומר למכריו ומחייך חיוך של סיפוק רב.

יום אחד קם בוריס מוקדם מן הרגיל ויצא לחפש איפה אפשר לקנות הרבה אדמה, ובזול. למרות הקימה המוקדמת ומצב הרוח הקרבי, לא היה זה יום מוצלח במיוחד; או שהאדמה לא הייתה טובה מספיק, או שהמחיר היה גבוה מדי, או שהאדמה כלל לא הייתה למכירה.

עד הצהריים לא הצליח בוריס לרכוש שום דבר. מיואש ומדוכא הוא הלך לשתות קצת וודקה בפאב של אחד הכפרים. בעודו נהנה מן הוודקה, ניגשו אל גיבורנו שלושה צ'צ'נים מזוקנים ושאלו אותו אם הוא מעוניין לרכוש את אדמתם.

"אדמה טובה מאוד יש לנו. הרבה מאוד אדמה. גם המחיר ממש-ממש לא יקר", אמרו הצ'צ'נים המזוקנים.

"איפה אדמתכם?", שאל בוריס אדמובסקי וניצוץ של התלהבות הופיע בעיניו.

"רבע שעה הליכה מפה", העריכו הצ'צ'נים את המרחק.

"נלך לראות?", הציע בוריס.

ההליכה אכן ארכה כרבע שעה, ולפני מר אדמובסקי התגלה שדה מדהים ביופיו.

"מה מחירה של האדמה כאן?".

"זה פשוט מאוד", אמרו הצ'צ'נים. "אתה משלם מאה רובלים, ואז יש לך זמן עד לשקיעת החמה להקיף איזה חלק של השדה שתצליח, והוא יהיה שלך. אנו מקפידים מאוד רק על חוק אחד - חשוב מאוד שתסגור מעגל, כי אם לא תספיק עד שקיעת החמה לחזור לנקודה שממנה יצאת, לא תקבל שום דבר תמורת כספך".

"אתם לא רציניים, נכון?", הביע בוריס את ספקותיו.

"צ'צ'נים מזוקנים תמיד רציניים".

"אם כך, חבל לי על הזמן - אני יכול לצאת לדרך?".

"בבקשה".

בוריס יצא לדרך. עסקה כל-כך טובה, הוא חשב, לא הייתה לו מעולם, ולעולם לא תהיה. כדאי לנצל את ההזדמנות עד תומה. אחרי פחות מדקתיים של הליכה החליט גיבורנו לעבור לריצה. הרי לא בכל יום מזדמנת לך מציאה כזאת. הוא רץ ורץ והתרחק והתרחק מן הצ'צ'נים הרציניים והמזוקנים ומדי פעם הציץ לשמיים כדי לבדוק מה שלום החמה ואיפה בדיוק היא נמצאת. השמש הייתה גבוה מעל ראשו.

בוריס המשיך בריצתו. כל הזמן פיעמה בראשו רק מחשבה אחת: "אולי ארוץ עוד קצת. חבל על כל קטע אדמה שאחמיץ. אך מה אם לא אצליח להגיע בזמן לנקודת המוצא? מתי להתחיל לחזור? לא עכשיו, עוד לא, אני צריך עוד אדמה".

שוב העיף בוריס מבט לעבר השמש, אך עתה, להפתעתו, היא כבר לא הייתה גבוהה כל-כך. בוריס החליט להתחיל לחזור (למרות הצער הרב) ולרוץ מהר יותר, על מנת לעמוד במשימה.

לתדהמתו, הוא גילה שתי עובדות מאוד לא נעימות: הראשונה היא שקשה מאוד לרוץ אחרי שרצת כבר די הרבה זמן, בייחוד אם כבר עברת את גיל ארבעים. העובדה השנייה היא, שכאשר ממהרים, השמש גם היא מזדרזת וממהרת לרדת אל האופק, בקצב כפול מן המקובל בימים כתיקונם.

בוריס רץ ורץ, הכאב בצד שמאל של החזה הפך להיות בלתי נסבל, הדופק עלה לרמות לא הגיוניות, לא היה לו אוויר. בראותו שהשמש נעלמה כמעט לגמרי, נתקף בוריס אימה ובמאמץ על-אנושי אחרון, הוא אסף את שארית כוחותיו והצליח לסגור את המעגל. הוא הגיע לנקודת הזינוק.

"האדמה שלי", חשב בוריס אדמובסקי לעצמו, מעורפל לחלוטין.

העניין המצער הוא שזו הייתה מחשבתו האחרונה.

בוריס התמוטט ונפח את נשמתו.

"מידת האדמה שזקוק לה אדם היא מטר תשעים על חמישים סנטימטרים", הפטירו הצ'צ'נים בעודם שופכים חול על קברו הטרי של מר בוריס אדמובסקי הנכבד.

הגרסה מופיעה בספרי "על הדברים החשובים באמת" (הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר).

* הכותב הוא ד"ר למתמטיקה ולהוראת המדעים ומומחה לתורת המשחקים