אל תפריעו לי לחגוג את החיים

כשלני רקנאטי רוצה לקחת הפסקה מהכול - מהיקב שהקים, מהסטארטאפים שבהם הוא משקיע, מעסקי הנדל"ן, משעות העבודה התובעניות, וגם מהייחוס המחייב - הוא עולה על בגדי הפלגה, טישרט פשוטה ומכנסיים קצרים, חובר למפרשית הגדולה שמחכה לו כל פעם במקום אחר בעולם, ומפליג בדרכו אל השקט והשלווה. מדיטציה, הוא קורא לזה. היעדים שלו לא נמצאים רק באירופה הקלאסית או באיים הקריביים. הוא מתעקש להפליג גם למדינות עולם שלישי, אזורים מוכי סכסוך ואלימות, או לכל הפחות מקומות שאנשי המערב כמעט ולא ביקרו בהם.

לפני שבע שנים חצה את האוקיינוס האטלנטי. "היינו בים 18 יום, שבעה אנשים. זה אומר שרואים שמים ומים רוב הזמן. פעם בכמה ימים רואים על הרדאר עוד איזו סירה. היום מתערבב עם הלילה שמתערבב עם היום, ובכל זאת, כל יום הוא שונה, הצבעים משתנים. איך מעבירים את הזמן? מדברים על הכול, קוראים, שומעים מוזיקה, תופסים דגים, ובימים בלי רוח, אפילו קופצים למים. יש המון מחשבות, וכמעט על כל דבר. את נכנסת לאיזו בועה, נירוונה. כשסיימנו הייתה הרגשה עילאית של אופוריה".

לפני הסיום הוא נקלע לסופת הוריקן, אבל היא לא גרמה לו לזנוח את חברתו הוותיקה למסעות, המפרשית. להיפך, יצר הנדודים רק גבר. זמן קצר לאחר מכן כבר הפליג בדרכו לגרינלנד, קובה ופנמה.

המסעות בעולם הם עבורך כמו הרוחניות עבור אילן בן דב?

"אחרי הגירושים (מאשתו לורי, אם שלושת ילדיו, ת"ב) עברתי תקופה לא קלה, וזו הייתה דרך להשאיר את הכול מאחוריי. באותו זמן הבן שלי ואני נרשמנו לקורס סקיפרים, ומאז אנחנו מפליגים משהו כמו חודשיים-שלושה בשנה. אם את שואלת אותי, הדרך הכי טובה לראות עולם זה באמצעות מפרשית".

אתה מצליח לעמוד בקצב?

"כשעשינו טרק בגרינלנד עלינו בעלייה תלולה עד קצה ההר, וכל הדרך נאבקנו בשכבת קרח. כל זה כדי לגלוש בחזרה במזחלות כלבים. היה לי מזל ששני הבנים היו איתי, כי אחרת הייתי שובק".

מה משיגים במסעות כאלה?

"אלו חוויות לכל החיים. אין מה להשוות טיול רגיל לחציית ימים. אתה מגיע למקומות שאי אפשר להגיע אליהם בשום טיסה, אתה לא מוגבל בכלום. יש לי עשרות אלפי תמונות מתחלפות, מכל הטיולים האלה, על המחשב. מכל נסיעה אני עושה אלבום דיגיטלי".

המסעות האלה מוציאים ממך לני אחר?

"ככל שרואים יותר ולומדים יותר, נהיים אנשים יותר טובים. אין ספק שאני חוזר אחרת מהמסעות, כי אני נחשף לדברים שונים, מנהגים, תרבויות. אתה רואה עד כמה אנחנו צרי אופקים, עד כמה אנחנו - החברה הישראלית, המערבית - לא יודעים. עולם גדול מחכה לנו בחוץ, ואנחנו מעדיפים בכל זאת את הסביבה הקטנה שלנו, את המטר על מטר".

לא מונע מעצמי

רקנאטי הוא אספן חוויות, סקרן בלתי נלאה. "הגעתי להר געש שבאי ניו בריטן, בפפואה ניו גיני. זה הר פעיל שפולט אפר שחור, תופעת טבע מדהימה, שנותנת לך תחושה של סוף העולם. בג'ונגלים של מלזיה ישנתי בבקתה על מזרון, זו חוויה שלא קורית הרבה".

למה אתה מעדיף מדינות עולם שלישי, מקומות פחות מפותחים?

"אני אוהב את המקומות הבראשיתיים האלה, להרגיש שאף אחד לא היה שם לפניי. המקומות האלה גורמים לי להרגיש שהכול קל יותר, פשוט יותר, פחות מחייב".

איך הרגשת במפגש עם המקומיים? הפער בינך לבינם אדיר.

"כיוון שאלו מקומות עניים, לפני כל הפלגה אנחנו קונים ציוד לבתי הספר, מחברות, ספרים ועפרונות, ומעלים על הסירה. כשאנחנו מגיעים לבית הספר אנחנו מדברים עם הילדים על המסע שעברנו, ומחלקים את הציוד. זה הדבר הכי מרגש. זו תחושה של להחזיר לקהילה המקומית.

"אלה אנשים שחיים בעוני, בפשטות. הם מגדלים את הירקות, את בעלי החיים, הם חיים מהטבע. מה שנורא בלט לי זו שמחת החיים של הילדים. אתה רואה ילדים שבקושי יש להם בגדים, חיים בפשטות, בלי חשמל, בלי מים זורמים, ובכל זאת משחקים, מאושרים וצוחקים. גם המבוגרים שם שמחים. ואז אני אומר לעצמי, כל החומריות הזו, כיף שיש אותה, כמובן, אבל זו לא ערובה לשמחה ולאושר. כל פעם אני חוזר ממסע כזה עם פרופורציות, מבין מה חשוב בחיים ומה פחות חשוב".

הגעת גם למקומות מסוכנים?

"באי הראשי של פפואה ניו גיני הצמידו לי שומר ראש, כי יש שם הרבה אלימות. הרגשתי איתו מאוד רגוע. הייתי גם בבורנאו שבמלזיה, קרוב מאוד לדרום הפיליפינים. יש שם מחתרת מוסלמית, והיו שם המון פיגועים. נזהרנו, הפלגנו רק ביום ולא בלילה, ובכל זאת היה קצת מפחיד. פעם אחת סירת משטרה עצרה אותנו, והשוטרים ביקשו שניצמד אליהם".

למה בכלל להגיע למקומות האלה?

"כי אלו אזורי צלילות מרהיבים. אתה מגיע לעומק של 30 מטר - אין טעם ליותר, כי יש פחות אור ופחות מה לראות - וזה מדהים. זה לא שאני מחפש דווקא אזורים מסוכנים, אבל אם יש מה לראות, לא אמנע מעצמי".

בקיץ הקרוב הוא מרים תורן, ומפליג לקוטב הצפוני. קרחונים נוסח הטיטניק לא יזיזו אותו מתוכניותיו. "אם יודעים מה שעושים ונזהרים, אז זה לא מסוכן. פשוט עוקפים את הקרחונים. אל תפריעי לי לחגוג את החיים".

לא מבקש רשות

רקנאטי, 59, הוא דור שלישי למשפחה שמוצאה מאיטליה ושהתיישבה ביוון. כשעלו לארץ הקים הסב ליאון את בנק דיסקונט, במטרה לתת הלוואות ליוצאי קהילת סלוניקי. אביו של לני, יחד עם אחיו, המשיכו בניהול הבנק המשגשג, שהצמיח זרועות גם לנדל"ן, השקעות, תעשייה והיי טק. כל האחזקות הללו התנהלו תחת קבוצת אי.די.בי עד תחילת שנות ה-90, אז מכרה המשפחה את אחזקותיה בבנק. בשנת 2003 מכרו את השליטה באי.די.בי לנוחי דנקנר לפי שווי של 3.8 מיליארד שקל.

איך היחסים עם נוחי דנקנר היום?

"אין בינינו קשר. אני מכבד אותו, ואם אראה אותו אגיד לו שלום. אני משתדל לעשות עסקים רק עם אנשים שיש להם את התרבות והערכים שלי. אין לי עניין לעשות עסקים עם אנשים שמסכמים איתי מחיר ולוחצים יד... אני לא אעשה עסקים עם אנשים שמילה אצלם זו לא מילה".

רקנאטי, שעד למכירת אי.די.בי כיהן כיו"ר בית ההשקעות אילנות דיסקונט, נפרד אז סופית מעסקי המשפחה וקיבל את הגושפנקה לחיות את חייו כראות עיניו. "ראיתי את אבי עובד ועובד ועובד כל חייו, ובסוף מת. הוא לא השאיר לעצמו זמן ליהנות מהחיים. אני חושב שכשראיתי את זה, החלטתי לעצמי שאם תהיה לי אפשרות כזאת, אני ארצה לנצל את החיים. זה לא שאני לא עובד קשה, אבל יש לי את חברת ההשקעות שלי, אני אדון לעצמי, ולא צריך לבקש רשות מאף אחד. הבנתי שחייבים למצוא את שביל הזהב בין עבודה לבין תענוגות החיים".

סיכום טוב ל-100 שנות אצולה.

"אני לא יודע מה זה 100 שנות אצולה (צוחק). אנחנו כמו כל משפחה אחרת".

כבר בגיל צעיר סירב להתנהל על פי כללי המשחק הנוקשים של המורשת המשפחתית. הוא נחשב לברדקיסט, ונשלח לפנימייה היהודית של העשירון העליון באנגליה, כרמל קולג'. "שלחו אותי כי חשבו שזה יעשה לי טוב. זו הייתה חוויה מיוחדת, כי למדתי להיות עצמאי, וכי זה נתן לי הרבה כלים להתמודדות עם החיים. מצד שני, בבית מתוקן...". הוא עוצר לרגע, ואז ממשיך. "עובדה שלא שלחתי את הילדים שלי מחוץ לבית. ילדים צריכים לגדול בבית".

לא היה ניכוי שליש?

"באיזשהו שלב הוריי רצו שאחזור, אבל אני כבר לא רציתי. הייתי מקובל וספורטאי טוב, והיו לי הרבה חברים".

היה פשוט לחזור ממנטליות בריטית ומיד להתגייס לצבא?

"נראה לך? כשהמפקדים קלטו שאני רקנאטי הם התחילו לטרטר אותי המון. כל הזמן אמרו לי 'אתה, עם הכפית כסף בפה, בוא הנה'. הייתי טירון ולא יכולתי לענות, אז נשכתי שפתיים והמשכתי הלאה. היה צריך כוח רצון כדי להתמודד עם זה".

את מלחמת יום כיפור העביר כלוחם בסיירת שקד. "לחמתי בגזרה בדרום. היינו סיירת קטנה, והרבה חברים שלי נהרגו. אחרי המלחמה אמרתי לעצמי, איזו שטות זה יהיה לצאת מדבר כזה ואז להיהרג, נגיד, בתאונת דרכים. מאז ועד היום אני נוהג זהיר יותר. אחרי שקיבלתי את הרישיון נהגתי כמו משוגע, ואחרי המלחמה בפירוש נרגעתי".

הקמתי מאפס

בשנת 2000 הקים את יקבי רקנאטי יחד עם שותפים, וזה אולי הדבר שהוא הכי גאה בו חוץ מילדיו. היקב מוכר כמיליון בקבוקים בשנה, 20% מהם ליצוא - לארה"ב, צרפת, גרמניה, פולין ויפן. "רק בגלל התשוקה ליין הקמתי את היקב בעשר אצבעות. את אי.די.בי סבא שלי הקים, וזו חברה שהייתה מסתדרת גם בלעדיי. פה זה מקום שלי, שהקמתי מאפס. היה בי רצון גדול לעשות יין ישראלי. רציתי לעשות משהו שורשי, שמתחבר לארץ, שבא מהאדמה ושיש בו משמעות לדורות אחרים. מפעל היי טק אפשר להעביר לחו"ל, יין אי אפשר. זו ציונות בעיניי".

ומעבר לציונות, זה משתלם כלכלית?

"זו תעשייה שלא קל להרוויח בה כסף. הישראלי הממוצע שותה שישה ליטר יין בשנה, לעומת הצרפתי שמגיע ל-50 ליטר בשנה. לא נכנסתי לזה בשביל להתעשר, יש תעשיות יותר קלות בשביל זה. זו תעשייה מאוד קשה, בגלל התחרות, המותגים הרבים, החקלאות, מזג האוויר. בקיצור, זה משהו שצריך לאהוב מאוד מאוד".

מהיכן הגיעה התשוקה הגדולה ליין?

"עוד בבית הוריי, בחיפה, ייצרנו יין. אבא שלי גידל גפנים בגינה, ובעונה היה מגיע בחור פורטוגזי שגדל באזור היין בפורטוגל, ועזר לנו לייצר יין לבן. זו הייתה חגיגה גדולה. קראנו ליין שאטו מרגלית, כי גרנו ברחוב מרגלית. אבי גם אסף יינות והביא איתו מחו"ל. הייתה תרבות יין בבית".

בישראל של שנות ה-60, "שפריץ" נחשב יין טוב. הייתם בית חלוצי.

"נכון. רק בשנות ה-80 יינות רמת הגולן התחילו במהפכה, וייצרו יין טוב. באותן שנים ההובי שלי התבטא בעיקר בנסיעות לחבלי ארץ שבהם יש יין משובח. התחלתי לאסוף יינות מיוחדים מאוסטרליה, ניו זילנד, ספרד, איטליה וארה"ב. נסעתי במיוחד לטיולי יין, יקבים, טעימות. במקומות שבהם יש יקבים טובים יש גם אוכל טוב, אז זה מאוד מתחבר".

טיול פיינשמקרי כזה?

"החיים זה גם אוכל, גם יין וגם נשים. זה חלק מהנאות החיים. רק שלא יהרגו אותי בבית על מה שאמרתי".

בין טיולי יינות להקמת יקב יש מרחק גדול.

"כבר בצעירותי רציתי להקים יקב. היה לי חלום להיות בעלים של מקום יפה ופסטורלי, מוקף גפנים, בטבע. משום מה, בישראל, בניגוד לכל שאר העולם, יקב נחשב לתעשייה, וככזה מותר להקים אותו רק באזור תעשייה - במקום להסתכל על משהו שמפתח תיירות, כמו בצרפת, ולהקים אותו באזור חקלאי. אלה הכשלים של מינהל מקרקעי ישראל. ככה הגענו לאזור התעשייה של עמק חפר. תהרגי אותי מה ההיגיון בזה. רק עכשיו, אחרי 12 שנה, מצאנו מקום יפה בגליל העליון, בדלתון, קרוב לגפנים שלנו - ואנחנו עוברים לשם".

נתקלת בהתנשאות? בגישה של "אולי יש לכם כסף, אבל אתם לא מהענף, מאיפה באתם בכלל"?

"בתחילת הדרך ניסו לשים לנו רגליים. יינות כרמל, שהם הכי ותיקים, ניסו להפריע. הם כתבו מכתבים וגם איימו על גורמים שונים שלא ימכרו לנו. יום אחד הופיע אצלנו ביקב יו"ר כרמל דאז, פסח גרופר. הוא אמר לנו ששמע שבאנו להתחרות בהם. את מבינה? יקב שמייצר 30 מיליון בקבוקים בשנה חשש מיקב מתחיל, שמכר אז 100 אלף בקבוקים. הם הפריעו, ועשו דברים בניגוד לחוק. פנינו לממונה על ההגבלים העסקיים, וזה נפסק מיד".

הלוואות צריך להחזיר

הוא משקיע בעסקי נדל"ן ברחבי העולם. הוא משקיע בסטארטאפים, וכבר רשם כמה אקזיטים. לפני שנה מכר את פיקסקאוט, המתמחה בחיפוש תמונות שהפרו בהן זכויות יוצרים, לענקית התמונות גטי אימג'ס, תמורת 20 מיליון דולר. "הרבה אנשים גונבים, במודע או שלא. חתמנו על הסכמים עם כל חברות מאגרי התמונות, ונתנו להן דיווח כל חודש. הן גבו, ואנחנו קיבלנו אחוז מסוים. הרווחנו יפה, ומכרנו את החברה. זה עניין של רעיון טוב, והרבה מזל".

גם הסטארט-אפ של אופטיבייס, שעסקה בהמרת וידיאו לפורמט דיגיטלי, הניב לו רווחים נאים. "הנפקנו את החברה ב-99' בנאסד"ק, ובשיא היא הייתה שווה יותר מ-400 מיליון דולר. כיף לי לעשות השקעות ולהצליח בהן. אתה משקיע ברעיון שאין בו עוד כלום, הוא צומח ומתפתח, עד שאתה עושה אקזיט. זה אדיר".

בשנה האחרונה הוא השקיע בסטארט-אפ רפואי שהתרסק - חברת די-פארם עסקה בפיתוח תרופה לשבץ מוחי, אך נאלצה להפסיק כיוון שנמצא שהתרופה אינה יעילה יותר מתרופת דמה. "זה קורה. אלו כללי המשחק כשאתה משקיע".

פונים אליך סטארטאפיסטים צעירים עם רעיונות? איך אתה מחליט על מה ללכת?

"פונים אלינו הרבה. זו תחושת בטן, לראות מי האדם מולך ולדעת אם כדאי להשקיע ברעיון שלו. אני גם קורא, לומד, מתייעץ הרבה, חושב, מדבר עם אנשים".

בשנים האחרונות אתה מתחת לרדאר של העולם העסקי-כלכלי.

"זה נהדר לי. אני משקיע במקומות שמעניינים אותי, עובד עם אנשים שאני רוצה לעבוד איתם, עושה מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה".

המחאה החברתית יצרה גלי הדף של כעס עמוק ואיבה כלפי הטייקונים ומשפחות ההון בארץ. מה הרגשת כשראית את השלטים המונפים?

"אני מצדיק לגמרי את המחאה. מעמד הביניים נשחק, לא גומר את החודש, מרגיש שדופקים אותו. מנגד יש אוכלוסיות שלא תורמות לחברה, כמו החרדים למשל - אין לי שום דבר נגדם, אבל אני חושב שהם עושים עוול לעצמם עם ההתנהגות שלהם. למה בארה"ב, כשאתה הולך לחנויות בברוקלין, אתה רואה שהחרדים עובדים, ופה הם לא עובדים? התשובה היא ששם אף אחד לא מסבסד אותם. זו טעות ענקית שלנו. גם זה שבבתי הספר לא מלמדים אותם מקצועות ליבה זו טעות איומה".

עם מחאת הדיור הגיעו גם מחאות המזון - הקוטג', חטיפי השוקולד.

"בגלל שאנחנו נמצאים במדינה קטנה אין מספיק תחרות בתחומים מסוימים, ואין ספק שהחברות הגדולות ניצלו את זה. עד עכשיו הציבור היה אדיש, אבל כנראה שהגיעו מים עד נפש. קשה לצעירים לקנות דירה, להתקיים. יש פה משהו אבסורדי ופגום מהיסוד".

מה היית משנה, על מה היית שם דגש?

"קודם כל, צריך להוזיל את הקרקעות במדינה. אם היו יותר קרקעות, כמו בכל עניין של ביקוש והיצע, זה היה מוזיל את הדירות. שאר התחומים זה עניין של תחרות. תראי מה קרה בתחום הסלולר, נכנסה קצת תחרות והמחירים צנחו".

צניחה, בהקשר הזה, זו קצת הגזמה.

"מה, לא התכווץ לך החשבון? אז תבדקי מה רמי לוי מציע. אני לא צוחק".

היית מחתן את הבן שלך בחתונת ענק בשמורת טבע?

"הבן שלי התחתן לפני המחאה, בחתונה צנועה בבית. תראי, זה צורם שאדם לא עומד בתשלומים ולא משלם לבעלי אגרות חוב, ואז מפוצץ את הכסף שלו על חתונה או על בית. זה לא משהו שהייתי עושה. אני חושב שמי שלוקח הלוואות צריך לדאוג להחזיר אותן. למה לעשות משהו מנקר עיניים, ואז להגיע למצב שצריך להסתכל בעיניים של מישהו שלקחת לו כסף, ואתה לא יכול להחזיר לו? זה לא מוסרי".

הגלגול האחרון

אני מנחשת שהמלצות ועדת הריכוזיות לא מרגיזות אותך.

"כולם רואים את הבעייתיות בכך שמצד אחד מישהו מחזיק בחברה פיננסית או בחברת ביטוח, ומצד שני גם בחברות ריאליות. איזה שיקול דעת יש לחברות ביטוח, איזה כוח יש למנכ"ל להימנע מלעשות השקעות שקשורות לבעלים?

"גם להחזיק עיתון ולהחזיק חברות מסחריות אחרות זה רע. בעל עיתון יכול להכריח חברות שלו לפרסם בעיתון, או יגרום לעיתון להימנע מלעשות תחקיר על החברות שלו. אין ספק שהריכוזיות פוגעת. אין ספק שכשיש כוח גדול מדי לגוף מסוים, זה משפיע גם על כלי התקשורת. אין ספק שחלק מהעיתונים מושפעים מפחד לפגוע בבעל ההון".

אז מה עדיף, בעלות ממשלתית על כלי תקשורת?

"התשובה טמונה בפחות ריכוזיות. שבעל עיתון לא יהיה בעלים של משהו אחר. גם ערוצי טלוויזיה כבר לא עושים תחקיר על כל דבר. ואם יהיה תחקיר, לא בטוח שישדרו אותו. אם לא היו גופים כאלה חזקים וריכוזיים בארץ, אלא היה יותר ביזור, לא היה פחד כזה".

מה אתה מצפה מנוחי דנקנר שקנה את "מעריב", שימכור את החברות שלו? שידלל את הכוח שלו?

"בעיניי, זה לא נכון שגוף כזה יחזיק עיתון". באי.די.בי סירבו להתייחס לדברים.

היית משקיע בעיתון?

"מה, בתור פילנתרופיה? לא רוצה להיכנס לתחום התקשורת".

התפיסה הרווחת היא שבישראל יש כמה משפחות אצולה, ויש את כל השאר.

"אני לא חושב שזה קשור לאצולה, זה קשור למה שקורה היום עם התספורות. יכול להיות שאיש עסקים גייס כסף, הזהיר את המשקיעים, אמר להם שיש סיכון והכול היה כתוב, וזה לא הצליח בסוף. אבל יש בעיה כשבעלי הון לוקחים הלוואות על הלוואות על הלוואות".

אילן בן דב הודיע שיוותר על אג"ח שבבעלותו.

"אז מה אם הוא מוותר, בלאו הכי זה לא שווה כלום" (בן דב סירב להגיב לדברים).

הראיון נערך במשרד האלגנטי של רקנאטי. יצירות אמנות ישראליות תלויות על הקירות, וים כחול ניבט מהחלון. על המחשב צץ מדי פעם המסך של פייסבוק. "אני שם כי אני נהנה. מדי פעם מתכתב עם חברים מחו"ל. אבל בעיניי איבדנו שם את הפרטיות. יש שם גם נרקיסיזם בהתגלמותו. יש לי חברים שהם שם כל היום וכל הלילה, כותבים כל שטות, מעדכנים איפה הם נמצאים, את מי זה מעניין? אם כי בשבוע שעבר הייתי בטיול בבארי לראות את הפריחה, אז צילמתי והעליתי לדף שלי".

אתה שואל את עצמך למה מגיע לך כל הטוב הזה?

"הייתי פעם בהודו והלכתי לקורא בעלי בננה, מישהו מדת הטאמילים. הוא אמר לי שבגלגול הקודם הייתי מלאך, ובגלל זה יש לי את כל השפע הזה".

ומה אתה חושב על זה?

"אני חושב יותר על המשפט השני שהוא אמר לי - שזה הגלגול האחרון שלי, ויותר אני לא חוזר לפה. מעניין, לא?".

"יש ייאוש גדול"

על המצב הפוליטי: "טעינו בזה שיש ממשלה ימנית-קיצונית"

במהלך רוב הראיון שידר רקנאטי נינוחות מרגיעה - עד שהגענו למצב הפוליטי. "יש בי תסכול גדול מזה שתהליך השלום לא קיים. חברים שלי מתבטאים בצורה אפוקליפטית, על כך שאין עתיד למדינה הזו, שאין תקווה.

"אי אפשר לחיות על חרב לעולם ועד. אנשים בורחים מפה. לשלוט על עם אחר כל כך הרבה שנים, זה משחית. ילדים בני 18 ששולטים על אחרים, נכנסים לכפרים, זה מעוות את הערכים שלהם. כל הדבר הזה לא בריא לילדים שלנו. טוב לא יצא מזה. זה עצוב. אין שום דיאלוג, שום תקווה. יש ייאוש גדול. מפחיד מה שקורה מסביב".

איפה לקחנו את הפנייה הלא נכונה?

"טעינו בזה שיש ממשלה ימנית-קיצונית. חבל שאין ממשלה שחושבת לטווח ארוך".