רעידת האדמה השנתית של הכדורסל

הדיון שמתפתח כאן בשבועות האחרונים סביב הפורמט הרצוי לליגת העל בכדורסל היה יכול להיתפס כדיון רציני. בכל זאת אנשי מקצוע, מאמנים, שחקנים, בעלי קבוצות, חרדים לגורלה של הליגה המדשדשת שלנו ורוצים למצוא את הפורמט המנצח כדי להציל אותה.

אבל אי אפשר לתפוס את מה שקורה בכדורסל הישראלי (גם אם מנסים לייצר דיון דמוקרטי עם פאנל פתוח שבו כל אחד מביע את דעתו) כדיון רציני. למה? כי לא סביר שבליגת ספורט מקצוענית יקיימו בכל שנה דיון מחודש על כמה זרים צריכים לשחק, ובכל שנה יחזירו או יבטלו את החוק הרוסי, ישנו את כמות הקבוצות בליגה, את כמות העולות והיורדות, יקבעו שיש סיבוב שלישי לפני הפלייאוף אחרי ששנה לפני כן ביטלו את הסיבוב השלישי בטענה שהוא הופך את הליגה למסטיק.

אין לליגה הזאת כרגע פורמט מנצח. היא לא תהיה טובה יותר אם ישחקו בה ארבעה או שישה זרים. היא לא תהיה טובה יותר אם יהיה בה חוק רוסי או לא. היא נתפסה כטובה רק כשמכבי ת"א בנתה קבוצות שערורייתיות והצליחה לאבד את האליפות, אבל גם אז היא לא היתה טובה. כל השינויים הללו במבנה הליגות מעידים בסך הכל על האופן שבו בעלי קבוצות מחפשים בכל פעם מחדש את האינטרס הצר שלהם. הבעיה היא לא עם זה שכל אחד מחפש את האינטרס הצר שלו, זה די מובן, אלא זה שמינהלת ליגה חייבת לזכור שיש לה גם איזושהי חובה ציבורית בסיסית מעבר ליכולת לגייס כסף לליגה.

פורמט של שינויים בליגה הוא דבר שאמור לקרות אחת לכמה שנים טובות, אם בכלל. צריך להפריד בין החלטות עסקיות שאמורות להביא כסף, לבין רוח הספורט. יש החלטות שלא יכולות לעלות לדיון על השולחן לעולם, למשל הקפאת ירידות ועליות. שינויים של כמויות זרים או החלטה על חוק רוסי צריכים להילקח לטווח של חמש שנים לפחות. אי אפשר לבחון אם שיטת "חמישה זרים בטופס המשחק" שהיתה העונה היא הצלחה. אחרי שנה אחת יש כבר מסקנות לגבי הצלחה או כישלון?

יש לנו נטייה מוזרה כאן בארץ להמציא פורמטים ולבטל אותם בגלל לחצים פוליטיים אחרי יומיים וחצי. התפתחה פה שיטה חדשה של 'בואו נתחיל שנה-שנתיים, נזרום, נראה איך הולך'. זה לא עובד ככה בעולם האמיתי. אצלנו זה קורה גם בכדורגל עם שינוי מבנה הליגות, צמצום, קיזוז וכו'. זה לא מעיד על מישהו שיודע מה באמת טוב. אלא על מישהו שחושש שיורידו אותו מהכיסא אם ייקח החלטות לא פופולריות.

***

יש גורם אחד שקולו לא כל-כך נשמע בכל הדיון הזה, למרות שהוא זה שמחזיק בכוח ויכול לשנות את התמונה כולה, ועל הדרך גם לתקן עוול תעסוקתי. השחקן הישראלי. כן, ההוא שזרוק בקצה הספסל ומחלק מגבות לשחקנים זרים בפסקי זמן ומשמש את המאמנים להשלמת תרגולי חמש-על-חמש באימונים. זה לא פחות ממביש עבור השחקן הישראלי שדורש חוק רוסי כי קשה לו להתמודד עם שחקנים זרים מדרג שלישי שבאים לכאן. אם השחקנים היו רוצים ללכת למאבק מחאתי אמיתי, הם היו צריכים לבקש דבר אחד פשוט: נתוני פתיחה שווים מבחינת העסקה להם ולשחקנים הזרים. לדרוש שישוו את שיעור המס שמשלם ישראלי לשיעור המס שמשלם שחקן זר. לעמוד פעם אחת ולתמיד כגוף אחד ולהגיד שאין ליגה, לא משחקים.

מה הקשר למצב הקיים? ביום שזה יקרה הדברים יסתדרו מאליהם: קבוצות לא ירוצו לחפש זרים מעבר לים, וכל קבוצה מראש תמצא לעצמה את האיזון שלה בין זרים לישראלים. מי שירצה להצליח באירופה ולהביא תהילה למדינת ישראל יהיה פנוי לעשות זאת תחת חוקי ההעסקה ששווים לכל אזרח ישראלי. באירופה כבר מבינים בשנים האחרונות ביותר ויותר מדינות שהספורט שהפך לביזנס לכל דבר כבר לא יכול להיות בן חריג, בזמן שכל הכלכלה מתמוטטת, ומדינה אחר מדינה מפרקות את הטבות המס לספורטאים.

עכשיו בואו נראה את בעלי הקבוצות מאשקלון ועד הגלבוע, אלו שמדברים על הגבלות של שחקנים זרים ורוצים לקדם את השחקן הישראלי ולשפר את הליגה, מוכנים להסדר הזה.

***

אבנר קופל ממתין לבחירתו לתפקיד יו"ר איגוד הכדורסל ב-6 ביוני. בינתיים הוא נזהר מאוד שלא לנקוט עמדה ומנסה להשאיר את ההחלטה מה לעשות עם הליגה בידיים של בעלי הקבוצות, כדי שהכתם לא ידבק בו וידפוק לו את הבחירות לאיגוד הכדורסל.

אני לא בטוח שזה רעיון טוב. בעלי הקבוצות רואים את האינטרס המאוד צר שלהם: להרוג את מכבי ת"א. פעם חשבתי שמכבי ת"א באמת גורמת נזק לליגה. אבל היום נראה שהיא סוחבת את הליגה לבדה על הגב. כמה שלא תרצו להיות רומנטיים ולחזור לעולם שבו ירושלים נגד חולון זה משחק שמרגש אתכם, זה כבר לא יקרה. הסיכוי היחיד של הליגה הזאת היא מכבי ת"א. זה עצוב מאוד. אבל זו המציאות. בלי מכבי אין זכויות שידור, אין ספונסרים, אין כלום. בלי מכבי זו ליגת קיץ עם שחקנים זרים. מישהו ניסה לדמיין איך תיראה ליגה בלי מכבי? האולם בהיכל נוקיה ימשיך להיות מלא פעמיים בשבוע במשחקים בליגה האדריאטית וביורוליג. ובאמצע השבוע תתנהל איזושהי שמועה על ליגה בכדורסל.