חטיפה לצפון

"ליליהאמר", ג' 21:15, יס OH

על רקע ההצלחה של "הנערה עם קעקוע הדרקון", הנורבגים יכולים רק לקנא בשכניהם משבדיה: אם פעם נעו השבדים על הציר הכבד שבין ברגמן לאולמן, הרי שעתה הם הפכו לספקים של תרבות קלה ופופולרית יותר.

לנורבגים יש מסורת תרבותית עשירה פחות, בוודאי כשזה נוגע לדו-שיח עם תרבות ההמונים במערב. שרליז תרון, הכוכבת ההוליוודית, הייתה התרומה הבולטת ביותר שלהם לתעשייה, וגם היא נורבגית, בערך כמו שנטלי פורטמן ישראלית. "ליליהאמר", שעלתה לשידור בישראל בשבוע שעבר, היא בהחלט הנציגה הבכירה של תרבות קלה מייד אין נורוויי. "ליליהאמר" מתקשרת ישירות עם הקרם דה-לה קרם של תעשיית הטלוויזיה בארצות-הברית. פרנק טגליאנו, כוכב משנה בסדרת המופת ההיא, הוא כוכב הסדרה הזאת, וגם הפעם, בוודאי תשמחו לדעת, הכול נשאר ב"משפחה", כלומר במאפיה.

לפני שנעבור בחזרה לעלילה, נזכיר שלילהאמר מוכרת לוותיקים שבקוראים כאחד המקומות הבודדים שבהם נחל "המוסד", כישלון מהדהד, בפעולות הנקם בחברי ארגון "ספטמבר השחור", כשחיסל בטעות מלצר חף מפשע, ואפילו לא דומה מדי למטרת החיסול. מבחינת שאר העולם, עלתה העיירה הנורבגית על המפה כאשר אירחה את אולימפיאדת החורף של 1994. אז גם נחשף אליה הגיבור - ולכן, כאשר הוא מסתבך בהפללת הבוסים שלו והופך לעד מדינה, הוא מבקש שיעבירו אותו למקום הפסטוראלי הזכור לו משידורי הטלוויזיה של המשחקים האולימפיים.

בפרק הראשון התברר שקל להוציא את הבחור מעולם הפשע, אך קשה לעקור את הפשע מתוך הבחור. בקושי למד לדבר בנורבגית, וכבר הוא מסתבך בפעילות לא חוקית שעומדת בסתירה משעשעת כל-כך לאופיים ההגון והשמרני של תושבי המקום.

עוד שתי נקודות זכות לטובת הסדרה הזאת הם הנופים המרהיבים והעובדה שכל פרק נמשך כמעט 50 דקות: במציאות של סדרות קצרות, הרי שלצופים ותיקים כמוני, מדובר בנחמה גדולה.